מבוא

1. ביום 14.2.2009 אירעה תאונת דרכים בשטח C באזור יהודה ושומרון בה היו מעורבים שני כלי רכב: רכב קל ישראלי שהיה מבוטח על-ידי אליהו חברה לביטוח בע"מ (התובעת), ומשאית שהיא רכב כבד פלסטינית שהייתה מבוטחת על-ידי החברה הפלסטינית לביטוח (הנתבעת). תוצאות התאונה היו טראגיות. בתאונה קיפחו את חייהם שלושה בין נוסעי המכונית הפרטית הישראלית והנוסע הרביעי נותר סובל מנכות. עובדות אלה אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים. תביעה זו עניינה שיפוי התובעת בסך של כ-1.5 מלש"ח המהווה מחצית מן הסכומים שלטענתה שילמה בגין נזקי ארבעת נוסעי הרכב הקל.

2. תביעת התובעת מתבססת בראש ובראשונה על חובת השיפוי בין רכב כבד לרכב קל הקבועה בדין הישראלי בצו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), התשס"א-2001 (להלן: צו החלוקה הישראלי); ולחלופין על בסיס החקיקה הפלסטינית או מכוח חזקת שוויון הדינים. התובעת תמכה תביעתה בחוות דעתו של עו"ד תאופיק אבו סנינה לעניין הדין הפלסטיני, ובתצהירו של עו"ד עידו לוצקי ממחלקת התביעות לעניין נסיבות התאונה והתשלומים שבוצעו בעקבותיה. לעומתה הנתבעת הגישה מטעמה לעניין הדין הפלסטיני את חוות דעתו של עו"ד מוסא מחמד רשיד סייאד.

3. מחמת שחלק הארי מן המחלוקות בתיק זה הוכרע בפסק דין מנחה שיצא מלפני בית המשפט המחוזי במסגרת ע"א (מחוזי י-ם) 1152/00 אלמרשק חברה לביטוח בע"מ נ' אבנר חברה לביטוח בע"מ (1.10.2001) (להלן: עניין אלמרשק) אפנה תחילה לפרוש את המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית לענייננו כפי שהובאה ופורשה בפסק דין זה, תוך עדכון הדברים לימינו אנו ודיון בטענות הצדדים.

מסגרת נורמטיבית ודיון

4. חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) מטיל אחריות מוחלטת על משתמש ברכב מנועי לפצות את הנפגע בשל כל נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב (סעיף 2 לחוק הפיצויים). המשטר הביטוחי לחבויות מכוח חוק הפיצויים מוסדר בסעיפים 2 ו-3 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970, המחייבים משתמש ברכב מנועי לעשות פוליסה בת-תוקף לכיסוי כל החבויות מכוח חוק הפיצויים. המבטח מצדו חב כלפי הנהג (ביטוח אישי) וכלפי כל יתר הנפגעים (ביטוח אחריות). על-פי סעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי נוצרת אף יריבות ישירה בין הנפגע לבין המבטח. הסדר ביטוח זה הוא אנכי, קרי, על חברת הביטוח לכסות את נזקי הנהג ויתר הנפגעים על-פי הקריטריונים הקבועים בחוק הפיצויים. כמו כן ההסדר הוא של מעגל חיוב סגור ומבודד לפיצוי כל הנפגעים מכלי רכב מסוים - נוסע ברכב יפוצה על ידי הנהג ומבטח כלי הרכב ללא נפקא מינה אם היה אשם מצד הנוהג או של אחרים (סעיף 2(ג) לחוק הפיצויים); לנפגע לא עומדת עילת תביעה נוספת כלפי אחר מכוח עקרון ייחוד העילה הקבוע בסעיף 8 לחוק הפיצויים; ולמבטח אין זכות חזרה כלפי אחרים, תהא הסיבה לתאונה אשר תהא, זולת חריגים בודדים שאינם רלבנטיים לענייננו (סעיף 9 לחוק הפיצויים).

5. מן האמור למדנו כי גם במישור האופקי - בין המבטחים לבין עצמם - אין מתקיימת יריבות ולא חלה חובת שיפוי או השתתפות. לכלל זה הוכרו שני חריגים במסגרתם יכולה להיפתח חזית יריבות גם בין המבטחים לבין עצמם: האחד, שאינו לענייננו, ככל שמדובר בנפגע מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב (סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים); והשני, הוא הרלבנטי לענייננו, תאונה שבה מעורבים שני כלי רכב או יותר, אשר חלקם כבדים וחלקים קלים.

6. במועדים הרלבנטיים לערעורים בעניין אלמרשק עמד בתוקף סעיף 17 לחוק הפיצויים אשר הסמיך את שר האוצר בס"ק (א) שבו לקבוע "הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים בהתחשב בסוגי הרכב השונים, אם דרך איזון ההכנסות מדמי ביטוח ואם דרך איזון התשלומים ששולמו לנפגעים." מכוח סמכותו זו הותקן צו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), התשל"ח-1977 אשר נדון בפסק הדין המחוזי. אכן סעיף 17 לחוק הפיצויים בוטל בינתיים (ראו: סעיף 10 לחוק ביטוח רכב מנועי (ביטוח בתנאי תחרות מבוקרת והסדרים לתקופת מעבר), התשנ"ז-1997, ס"ח 1633 בעמ' 206 (להלן: חוק תנאי תחרות, ששמו הנוכחי תוקן בתיקון מס' 2 להלן), ותוקף הביטול הוא החל מיום 31.3.2001 בהתאם לסעיף 9 לחוק ביטוח רכב מנועי (ביטוח בתנאי תחרות מבוקרת והסדרים לתקופת מעבר) (תיקון מס' 2), התשס"א-2000, ס"ח 1770 בעמ' 111). אלא שעם ביטולו הוסף, במסגרת תיקון מס' 2 לחוק תנאי תחרות, סעיף 17א לחוק הפיצויים המסמיך את שר האוצר, לאחר שמיעת הארגון היציג של חברות הביטוח ובאישור הוועדה כהגדרתה בסעיף 10א לחוק תנאי תחרות, "לקבוע הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים בהתחשב בסוגי הרכב השונים." בדברי ההסבר לתיקון מס' 2 הובהר כי "על רקע ביטולו של סעיף 17 לחוק הפיצויים... מוצע לתקן את חוק הפיצויים ולהסמיך את שר האוצר לקבוע הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים בהתחשב בסוגי הרכב השונים, דוגמת ההסדר שנקבע מכוח סעיף 17 שבוטל כאמור..." (דברי ההסבר לסעיף 9 להצעת חוק ביטוח רכב מנועי (ביטוח בתנאי תחרות מבוקרת והסדרים לתקופת מעבר) (תיקון מס' 2), התשס"א-2000, ה"ח 2946 בעמ' 305). מכוח הסמכות שהוענקה לו בסעיף 17א לחוק הפיצויים התקין שר האוצר את צו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בגין המבטחים), התשס"א-2001, הוא צו החלוקה הישראלי שנדון בענייננו. עיון בצו זה מעלה כי ההוראה שבסעיף 2 המסדירה את חלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים בהתחשב בסוגי כלי הרכב זהה לזו שבצו החלוקה הישראלי משנת 1977 אשר נדון בבית המשפט המחוזי (למעט תוספת הסדרת החלוקה במקרה של תאונת דרכים שבה מעורב אופנוע, שאינה לענייננו). מכאן שכל שהוכרע בפסק הדין בעניין אלמרשק בקשר לצו החלוקה הישראלי משנת 1977 יפה גם לעניין צו החלוקה הישראלי החל כיום.

7. סעיף 2 לצו החלוקה הישראלי קובע הסדר אופקי מיוחד בין חברות הביטוח לפיזור הסיכונים בנסיבות המיוחדות של מעורבות כלי רכב מסוגים שונים בתאונה אחת. הסדר זה נקבע בשים לב למשטר החיובים הסגור כמובהר לעיל ועל בסיס ההנחה כי הסיכון לפגיעת הנוסעים ברכב הקל גדול יותר מן הסיכון לפגיעת נוסעים ברכב הכבד, כאשר הסבירות היא שעיקר הנזקים נגרמים דווקא מהרכב הכבד. על כן נקבעה חלוקה בין המבטחים כך שמבטחי הרכב הכבד ישלמו למבטחי הרכב הקל 50 אחוזים מן הפיצויים על נזקי הגוף שבהם נשאו עקב התאונה. וזו הוראת סעיף 2 לצו החלוקה הישראלי:

8. כפי שנפסק בעניין אלמרשק תחולתו של צו החלוקה הישראלי היא טריטוריאלית כתחולתו של חוק הפיצויים, ועל כן הוא חל רק מקום בו התאונה אירעה בשטחי מדינת ישראל (פיסקה 5 לפסק הדין). כמו כן נקבע כי בהינתן שצו החלוקה הישראלי אינו מגדיר "מבטח" מיהו, הרי שעל-פי סעיף 2 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 יש לפנות אל ההגדרה שבחוק הפיצויים מכוחה נעשתה חקיקת המשנה, שם ישנה הפנייה להגדרה בפקודת ביטוח רכב מנועי לפיה "'מבטח' ­- חברה, אגודה שיתופית או חתם המורשים לפי סעיף 7 לעסוק בעסקי ביטוח רכב מנועי." בסעיף 7 לפקודה נקבע כי הרשות, שהיא שר האוצר או מי מטעמו, רשאית בהודעה ברשומות להרשות לחברה, אגודה שיתופית או חתם לעסוק בעסקי ביטוח רכב מנועי; וזאת בלבד: שלא תינתן הרשאה "אלא אם יציבותם הכספית של החברה, האגודה או החתם מניחה את דעתה." (סעיף 7(א) סיפא); וכן שהמבטח יפעל לביטוח משתמשים ברכב מנועי שלא הצליחו לרכוש פוליסה באופן ישיר אצל המבטח (הסדר שכונה בשעתו "הפול"; סעיף 7ג)). לאור אלה נפסק כי רק "מבטח מורשה" שאושר בהליכי רישוי מיוחדים ונפרדים לאישור עיסוק בעסקי ביטוח רכב מנועי על-פי סעיף 7 לפקודה הנ"ל ועונה אחר הסייגים שצוינו, ייחשב בגדר "המבטחים" לעניין צו החלוקה הישראלי. ומן העבר השני, "מבטח" לעניין צו החלוקה הישראלי אינו כולל בהכרח את כל מי שפקודת ביטוח רכב מנועי מכירה בביטוח שערך, כעונה אחר דרישותיה של הפקודה (למשל: מבטח זר שהביטוח שלו תקף כאן במסגרת הסדר כרטיס ביטוח רכב בין-לאומי) (פיסקה 6 לפסק הדין). מכאן שעל מנת שתהא תחולה לצו החלוקה הישראלי הרי שעל שני המבטחים להיות מורשים בהתאם לקריטריונים המנויים בסעיף 7 לפקודת ביטוח רכב מנועי (פיסקה 14 לפסק הדין).

9. ככל שמדובר בתאונה שאירעה בתחומי יהודה ושומרון הרי שעד לכינון האוטונומיה של הרשות הפלסטינית, המושל הצבאי אימץ הסדר נורמטיבי הזהה כמעט לחלוטין להסדר הישראלי הקבוע בחוק הפיצויים ובצו החלוקה הישראלי מכוחו (ראו הפירוט בסעיף 8 לפסק הדין). לאחר כינון האוטונומיה והעברת הסמכויות האזרחיות, ובכלל זה בתחום הביטוח, לרשות הפלסטינית, הותאמה החקיקה למציאות שבה כלי רכב יוצאים מתחומי האוטונומיה למדינת ישראל ולהיפך. בין היתר הוספו שני סעיפי משנה חדשים לסעיף 3 לפקודת ביטוח רכב מנועי: ס"ק (ג) המתייחס להרחבת הביטוח כך שיכסה גם מפני כל חבות בשל נזק גוף בתאונת דרכים שאירעה באזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית או באזורים, לפי דין מקום התאונה; וכן ס"ק (ד) הקובע כי פוליסה המוצאת על-ידי מבטח מורשה בשטחי הרשות לכלי רכב הרשום שם, עונה על דרישות פקודת ביטוח רכב מנועי (ראו הפירוט בסעיף 10 לפסק הדין). כאן יש להדגיש כי פסק הדין בעניין אלמרשק ניתן בטרם חוקק חוק הביטוח הפלסטיני מס' 20 לשנת 2005 שנכנס לתוקף ביום 25.4.2006 והוא החל על התאונה בענייננו, ולכך אתייחס בהמשך.

10. וכך סוכמו הדברים בפסק הדין בעניין אלמרשק: "במדינת ישראל ובאזור יהודה והשומרון קיימות, אם-כן, שתי מערכות חוקיות דומות אולם נפרדות, להסדרת מבטח מורשה לעסקי ביטוח רכב מנועי: מערכות אלו נפרדות במובן זה, שמבטח מורשה על-פי פקודת ביטוח רכב מנועי בישראל אינו בהכרח מורשה באזור; ולהפך, מבטח מורשה מן האזור אינו מוכר בהכרח כמבטח בארץ. כל אישור צריך להינתן בנפרד על-ידי הרשות המאשרת ואין האחד תקף עבור משנהו." (פיסקה 9 לפסק הדין; ההדגשה שלי - מ.ש.).

11. בית המשפט הוסיף ועמד על כך שהפרשנות שניתנה לדברי החקיקה האמורים עולה בקנה אחד עם תכליתם. התכלית כפי שהובהרה היא ליצור איזון במערכת היחסים האופקית שבין המבטחים; אולם הדבר נכון רק לגבי מבטחים מורשים, שיציבותם הכספית נבדקת על-ידי הרשות המוסמכת ואשר משתתפים במסגרת ההסדר שכונה בשעתו "הפול". מנפיק פוליסת ביטוח זר אינו נחשב למבטח, גם בנסיבות שבהן פקודת ביטוח רכב מנועי מכירה בפוליסה המוצאת על ידו כעונה אחר דרישות הפקודה. אלה הם פני הדברים, למשל, לגבי הביטוח הבינלאומי (הכרטיס הירוק); ואלה הם גם פני הדברים לגבי מבטח שקיבל רישיון מהרשות הפלסטינית. הכרה בפוליסה המוצאת על-ידי מבטח כזה אינה מקנה לו מעמד של "מבטח" לעניין חלוקת נטל תשלומי הפיצויים, באשר אין לשר האוצר, או למי שהסמיכו תחתיו, את הפיקוח ואת הכלים לבדוק ולאפשר את יציבותו הכלכלית של אותו מבטח שקיבל רישיון מאת הרשות הפלסטינית. בית המשפט הדגיש כי יש להבחין היטב בין ההסדר הביטוחי האנכי - החל בין הניזוק למבטח ובמסגרתו הורחבה החבות הביטוחית גם לשטחי הרשות וניתנה הכרה בפוליסה שהוצאה על-ידי מבטח מורשה ברשות כעונה על דרישות פקודת ביטוח רכב מנועי - לבין ההסדר האופקי - החל רק בין חברות הביטוח לבין עצמם, כאשר משק הביטוח במדינת ישראל מנותק כליל ממשק הביטוח באזור. כן נדחתה טענת אלמרשק (חברת ביטוח המורשית לעסוק בעסקי ביטוח בהיתר מאת המפקח על הביטוח באזור יהודה ושומרון) לקיפוחה בהשוואה למבטחים ישראליים. נפסק כי המצב הוא שוויוני במובן זה ש"אם מבטח מהרשות הפלסטינית אינו מוכר כמבטח לפי צו החלוקה הישראלי, הרי אי הכרה זו פועלת הן לחובתו (כאשר הוא מבטח את כלי הרכב הקל) והן לזכותו (כאשר הוא מבטח את כלי הרכב הכבד). זהו השוויון שבו צריך להתמקד ולא כפי הצגת הדברים על-ידי המערערת, שלא הבחינה בין ההסדר הביטוחי האנכי לבין זה האופקי, שתכליתו שונה לחלוטין." (פיסקה 13 לפסק הדין).

12. לשם השלמת התמונה אוסיף כי בעניין אלמרשק בית המשפט אישר את דחיית התובענה בה נדונה תאונת דרכים שהתרחשה בתחומי מדינת ישראל, כמו גם את התובענות ביחס לתאונות שאירעו באזור יהודה ושומרון לאחר שהרשות הפלסטינית קיבלה לידיה את הסמכויות והאחריות בנושא הביטוח. זו הראשונה נדחתה מן הטעם שעל-פי צו החלוקה הישראלי נדרש כי שני המבטחים יהיו מורשים בהתאם לקריטריונים המנויים בסעיף 7 לפקודת ביטוח רכב מנועי, בעוד שאלמרשק (התובעת-המערערת) כלל לא טענה שהיא מבטח מורשה במדינת ישראל במשמעות האמורה. ואלה האחרונות נדחו מחמת כך שלא נטען ואף לא הוכח כי חברות הביטוח הישראליות (הנתבעות-המשיבות) הן מבטחים מורשים גם מטעם הרשות הפלסטינית במובן האישור על-פי החקיקה הפנימית שם. בית המשפט שב והדגיש כי "גם אם פוליסות המוצאות על-ידי חברות ביטוח בישראל תקפות באזורי הרשות (בהקבלה לסעיף 3(4) לפקודת ביטוח רכב מנועי אצלנו), עדיין אין בכך כדי ליצור להן מעמד של מבטח לעניין צו החלוקה באזור." (פסקאות 15-14 לפסק הדין). ככל שמדובר בתאונות שאירעו באזור לפני קבלת האחריות האזרחית של הרשות הפלסטינית - כשהתאונה בענייננו אינה כזו - הערעור התקבל במובן זה שבוטלה דחיית התובענה על הסף וניתנה למערערת האפשרות להוכיח כי היא, כמו גם המשיבות, מהוות מבטח מורשה לפי צו החלוקה באזור (פסקאות 17-16 לפסק הדין).

13. כפי שצוין לעיל מאז ניתן פסק הדין בעניין אלמרשק נכנס לתוקפו ביום 25.4.2006 חוק הביטוח הפלסטיני לשנת 2005. כאמור בחוות הדעת מטעם שני הצדדים סעיף 147 לחוק הביטוח הפלסטיני הוא המסדיר את החלוקה בין מבטחי כלי הרכב השונים. וזו תרגומו לעברית (על-פי שתי חוות הדעת, בשינוי נוסח קלים ולא משמעותיים):

הנה כי כן ההסדר הפלסטיני זהה בעיקרו לזה שנהג על-פי צו החלוקה באזור שהוא זהה לזה הקבוע בצו החלוקה הישראלי. כמו כן עו"ד אבו סנינה מטעם התובעת אישר בחוות דעתו כי על-פי הגדרת סעיף 1 לחוק הביטוח הפלסטיני "מבטח" הוא "חברת ביטוח או סניף של חברת ביטוח זרה שקיבלה רישיון לעסוק בעסקי ביטוח על-פי חוק זה." (ראו גם עדותו בעמ' 8 ש' 12). כך גם פורט בחוות דעתו של עו"ד סייאד תוך הפנייה גם להגדרת "היתר", "חברת הביטוח המקומית", "חברת ביטוח זרה" ולסעיפים 46 ו-50 לחוק הביטוח הפלסטיני המצוטטים בחוות דעתו, כאשר מכל אלה עולה שעקרון ההשתתפות מחייב להיות בין חברות ביטוח רשומות לפי דרישת החוק הפלסטיני. עו"ד אבו סנינה מטעם התובעת הוסיף וציין מפורשות בחוות דעתו - כפי שגם צוין בחוות הדעת מטעם הנתבעת - כי "אין חולק שאליהו חברה לביטוח בע"מ איננה רשומה כבעלת רישיון לניהול עסקי ביטוח עפ"י חוק הביטוח [הפלסטיני]." (פיסקה 3 לחוות דעת עו"ד אבו סנינה ועדותו בעמ' 8 ש' 8-6; ההדגשה שלי - מ.ש.). על-פי הלכת אלמרשק, וכפי שנקבע על-ידי עו"ד סייאד מטעם הנתבעת, המסקנה הנגזרת מעובדה זו היא שלא ניתן להחיל את סעיף 147 לחוק הביטוח הפלסטיני, הדורש כי ההשתתפות תהיה רק בין "מבטחי" הרכבים, על התובעת, שאינה רשומה כנדרש ברשות הפלסטינית כבעלת רישיון לניהול עסקי ביטוח; ומכאן שדין תביעת התובעת על יסוד החוק הפלסטיני להידחות.

14. אלא שהתובעת הוסיפה וטענה, באמצעות עו"ד אבו סנינה מטעמה, כי אף שהדברים לא נכתבו במפורש בחוק הביטוח הפלסטיני, הרי שחקיקה זו כפופה להסדרים ולהסכמים בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית המיושמים הלכה למעשה. כך לטענתה על-פי ההסכמים וההסדרים בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית הוסדרה תנועתם של כלי רכב במעבר בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית ולהיפך, כאשר המתכונת שנקבעה בסעיף 3(ג) ו-(ד) לפקודת ביטוח רכב מנועי, כמפורט לעיל, אומצה במלואה וללא הסתייגות הלכה למעשה על-ידי הצד הפלסטיני. לכן השגרה היא שדי בביטוח רכב ישראלי באמצעות מבטח ישראלי מורשה על מנת לאפשר נסיעה כחוק של כלי רכב ישראלי בכבישי הרשות הפלסטינית, פוליסות הביטוח של המבטחים הישראליים הן בעלות תוקף מחייב בשטחי הרשות, ובהתאם המבטחים הישראליים נושאים כדבר מובן מאליו בפיצוי נפגעים פלסטינים שנפגעים בתאונות דרכים על-ידי כלי רכב ישראליים. משמעות הדבר - כך לשיטת התובעת - שמבטח ישראלי אינו צריך להירשם ולקבל רישיון לניהול עסקי ביטוח בשטחי הרשות הפלסטינית, ובעיני הדין הפלסטיני די ברישיון שניתן למבטח הישראלי בידי המפקח על הביטוח הישראלי על מנת להקנות לו מעמד של "מבטח" לפי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק הביטוח הפלסטיני לכל דבר ועניין (פיסקה 3 לחוות דעת עו"ד אבו סנינה ועדותו בעמ' 8 ש' 24-12, עמ' 9 ש' 2-1, 25-23, עמ' 10 ש' 2-1).

אין לקבל טענה זו של התובעת העומדת בניגוד גמור להוראות המפורשות שבחוק הביטוח הפלסטיני. למעשה התובעת אינה מבחינה כנדרש וכפי שהובהר בעניין אלמרשק בין ההסדר הביטוחי האנכי לבין זה האופקי שתכליתו כאמור שונה לחלוטין. במענה לשאלה מפורשת של בית המשפט לעניין האבחנה בין שני ההסדרים השיב עו"ד אבו סנינה כי "לדעתי ביטוח זה ביטוח, אין הבדל" (עמ' 10 ש' 7-3) ובכך נקלעה התובעת לכלל טעות. אכן אין חולק כי ככל שמדובר בהסדר הביטוחי האנכי - הנוגע למערכת היחסים בין נפגע למבטח - החקיקה הישראלית, וגם זו הפלסטינית, כפי שנכתב מפורשות בחוות דעת התובעת, אימצה הסדר חוקי המכיר בפוליסות ביטוח רכב חובה שהוציאו מבטחים שהורשו בידי אחד הצדדים כתקפות בשטחים של שני הצדדים, מבלי צורך לרכוש כיסוי ביטוחי נוסף כדי לנסוע בשטחים שבתחום סמכותו של האחר, וכאשר פוליסות ביטוח אלה מכסות את כל החבויות לפי החקיקה של מקום התאונה (ראו גם: סעיף 4(א) לסעיף XI (ענייני ביטוח) לנספח V (יחסים כלכליים) להסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה). בכך מתקיימת הדדיות מלאה בין הצדדים, וכל זאת במישור הביטוח האנכי. אין בכך כדי להשליך על הסדר הביטוח האופקי, בין חברות הביטוח לבין עצמן, המוסדר בסעיף 147 לחוק הביטוח הפלסטיני. כאמור סעיף זה חל על מבטח מורשה בלבד, ועל כן על-פיו השתתפות אפשרית רק בין שני מבטחים מורשים על-ידי הרשות הפלסטינית. תנאי זה אינו מתקיים בענייננו באשר מוסכם כי התובעת אינה בעלת רישיון לעסוק בעסקי ביטוח ברשות הפלסטינית. גם בכך נוהגת הדדיות מלאה בין הצדדים שהרי כאמור גם לפי צו החלוקה הישראלי נדרש כי שני המבטחים יהיו מורשים בישראל. כפי שהובהר לדרישה זו ישנה תכלית כלכלית, בהינתן שמשק הביטוח במדינת ישראל מנותק כליל ממשק הביטוח ברשות הפלסטינית.

15. לאור האמור ובהינתן שחוק הביטוח הפלסטיני קבע הסדר השתתפות זהה לזה שנדון בעניין אלמרשק, הרי שעל-פי ההלכה המנחה שפורטה לעיל שבכל הכבוד הראוי טעמיה מקובלים עליי, דין תביעת התובעת על-פי הדין הפלסטיני להידחות.

16. נותר לדון בטענת התובעת לתחולתו של צו החלוקה הישראלי על התאונה הנדונה. גם כאן אין לקבל טענה זו. כפי שנפסק תחולתו של צו החלוקה הישראלי, כמו שהיא תחולת חוק הפיצויים, טריטוריאלית, ועל כן אין לו תחולה על התאונה דנן שאירעה בשטח C באזור יהודה ושומרון. כמו כן אין לקבל את ניסיונה של התובעת להחיל את הדין הישראלי על התאונה דנן על בסיס הסיפא של סעיף 2(א1) לחוק הפיצויים המחייב נוהג ברכב ישראלי לפצות ישראלי על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים באזור "ויראו את התאונה כאילו אירעה בישראל". סעיף זה עניינו אך במישור ההסדר הביטוחי האנכי בין הנפגע לבין המבטח כאשר הסיפא נועדה להחיל את עקרונות הפיצוי הקבועים בחוק הפיצויים הישראלי על נפגע ישראלי מרכב ישראלי על אף שהתאונה אירעה באזור (ראו דברי ההסבר להצעת חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (תיקוני חקיקה), התשנ"ד-1994, ה"ח 2299 בעמ' 621). שוב טיעונה של התובעת לוקה בערבוב בין מישורי הביטוח השונים תוך ניסיון שגוי להקיש מן ההסדר האנכי שבין נפגע למבטח אל ההסדר האופקי של השתתפות בין חברות הביטוח. גם כאן יש להוסיף ולהזכיר את התכלית העומדת ביסוד ההסדר האופקי הקבוע בצו החלוקה הישראלי כפי שפורט לעיל. ממילא אין צו החלוקה הישראלי חל על המקרה הנדון בהינתן שהתובעת לא טענה ובוודאי שלא הוכיחה כי הנתבעת היא מבטח מורשה במדינת ישראל בהתאם לקריטריונים המנויים בסעיף 7 לפקודת ביטוח רכב מנועי (ראו גם: עמ' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 29.6.15 ש' 15-14). ודוק, כפי שנפסק בעניין אלמרשק העובדה שפקודת ביטוח רכב מנועי מכירה בביטוח שנערך על-ידי חברת ביטוח פלסטינית אין די בה כדי להביא את זו האחרונה בגדר "מבטח" לפי צו החלוקה הישראלי.

סוף דבר

17. התביעה נדחית.

18. אשר לשאלת ההוצאות, לאחר שנתתי דעתי לכלל השיקולים הצריכים לעניין, ובכלל זה סכום התביעה, שבכתב התביעה המתוקן הועמד על סך של קרוב ל-1.5 מלש"ח, כמו גם להיקף המשאבים שנדרשו לנתבעת בניהול הגנתה לאורך ההליך, אני מחייבת את התובעת לשאת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של הנתבעת בסכום כולל של 40,000 ₪.

19. המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, ה' אלול תשע"ח, 16 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.