רקע

1. תביעה בסך 80,000 ₪ בעוולת הרשלנות ובהוצאות לשון רע בשל ביצוע עיקול מיטלטלין בבית התובע על-ידי הנתבעת 2, עיריית תל-אביב-יפו (להלן: "העירייה") בגין דוח חניה אשר הוסב על שמו של התובע על-ידי הנתבעת 1, חברת השכרת רכב (להלן: "חברת ההשכרה"). כן עוסקת התביעה בפתיחת תיק הוצאה לפועל נגד התובע על-ידי העירייה וביצוע עיקול על חשבון הבנק שלו בשל המחאה שמסר התובע, לטענתו לבטחון, למעקלים מטעם העירייה לאחר ביצוע עיקול בביתו.

טיעוני הצדדים

1. לטענת התובע, שהינו גמלאי נכה 100%, בתאריך 2.12.08 בשעה 7:00 בבוקר שמע דפיקות חזקות בדלת ביתו, שלוו בצעקות המורות לו לפתוח את הדלת. תחילה חשש לפתוח את הדלת, ואולם המעקלים המשיכו ואף החלו לעשות שימוש בפטיש בניסיון לפרוץ את הדלת, שכנים החלו להתאסף סביב ביתו, ואז פתח את הדלת, והמעקלים נכנסו פנימה והוציאו את הטלויזיה מהבית. המעקלים הבהירו לו שהעיקול בוצע לבקשת עיריית תל-אביב בגין דוח חניה לרכב. בדיעבד התברר לתובע כי חברת ההשכרה השכירה את הרכב לאדם בשם בנימין חכים (להלן: "חכים") אשר שכר בעבר מן התובע "מספר ירוק" למונית. על-פי הסכם השכירות, חכים נרשם כשוכר רכב, התשלום בגין השכרת הרכב בוצע באמצעות כרטיס האשראי של רעייתו של חכים, והתובע נרשם כנהג משנה בהסכם ההשכרה. התובע מעולם לא שכר את הרכב, לא היה במשרדי חברת ההשכרה, ולא חתם על ההסכם. דוח החניה נרשם על-ידי העירייה אשר שלחה את הדוח לחברת ההשכרה, וזו שלחה לעירייה בקשה להסבת הדוח על שם התובע כמי שהחזיק ושכר את הרכב. בקשת ההסבה כללה תצהיר של עובד חברת ההשכרה אשר מאשר באזהרה כי הרכב הושכר לתובע ונמצא בחזקתו במועד ביצוע עבירת החנייה. זאת בעוד שעל-פי הסכם ההשכרה שם שוכר הרכב הינו חכים. לטענת התובע הוא לא קיבל מהעירייה כל התראה או דרישת תשלום לדוח בטרם ביצוע העיקול.
2. לטענת התובע, הוא התקשר למעקלים וביקש להחזיר את הטלויזיה לביתו, ואלה התנו את החזרת הטלויזיה בקבלת המחאה דחויה לשלושה שבועות כדי לאפשר לתובע לפנות לעירייה בבקשה מתאימה לביטול הדוח, והתובע עשה כן ומסר להם המחאה לביטחון. ביום 11.12.08 הגיע התובע למחלקת החניה של עיריית תל-אביב ומסר את בקשתו לביטול הדוח. העירייה לא השיבה לפנייתו, ובמקביל העבירה את ההמחאה לטיפול של עו"ד חיצוני לשם פתיחת תיק הוצאה לפועל. התובע הגיע שוב לעירייה והגיש בקשה חוזרת בנושא. העירייה פתחה תיק הוצאה לפועל, ועיקלה ביום 4.6.09 את כל חשבונותיו בבנקים שונים במסגרת תיק ההוצאה לפועל. זאת לאחר שביום 19.4.09 אישרה ב"כ העייריה, עו"ד שוחט קלימי, לתובע בכתב, כי לא יינקטו נגדו הליכים בתיק ההוצאה לפועל. בהליך ההוצאה לפועל החליט כב' הרשם כי כלל לא היה מקום לפתיחת תיק ההוצאה לפועל. ביום 27.8.09, חודשיים לאחר ביצוע העיקול, קיבלה העירייה את טענות התובע, וביטלה את החוב. לטענת התובע מעשי חברת ההשכרה והעייריה מהווים רשלנות ולשון הרע.
3. לטענת חברת ההשכרה, העירייה נושאת באחריות הבלעדית כלפי התובע ובמעשיה יש כדי לנתק כל קשר סיבתי בין מעשי ומחדלי חברת ההשכרה, ככל שהיו כאלה, לבין הנזק שנגרם לתובע. כן נטען כי במעשיו ובמחדליו של התובע יש משום אשם תורם מכריע לנזק שנגרם לו. חברת ההשכרה השכירה ביום 20.1.06 את הרכב לחכים, כאשר בחוזה השכירות נרשם התובע כ"נהג נוסף", תוך ציון שמו המלא, כתובת מגוריו, מספר תעודת הזהות שלו, מספר רישיון הנהיגה, תאריך הוצאת הרישיון ומספר הטלפון שלו. ככלל, רישום כל הפרטים מהווה ראיה לכך שהתובע נכח במועד ההשכרה של הרכב, ולחלופין השוכר חכים החזיק ברישיון הנהיגה ובמסמכים מזהים של התובע וביקש לרשום את התובע כנהג נוסף. רישום חוזה ההשכרה על שמו של פלוני נעשה רק כיוון שהוא בעל אמצעי התשלום. יוצא אפוא כי במרבית המקרים הנהג הנוסף הוא זה שנוהג בפועל ברכב. במקרה דנן היו קשרים עסקיים בין התובע לבין חכים כאשר חכים שכר מהתובע רישיון להפעלת מונית. למיטב ידיעת חברת ההשכרה מי שנהג ברכב היה התובע ולא חכים. היה זה מתפקידה של העיריה לבדוק את חומר הראיות שבפניה ואת חוזה ההשכרה ולהחליט אם ועל שם מי להסב את הדוח. לטענת חברת ההשכרה היא לא הייתה צריכה לצפות כי העיריה תנקוט בהליכי גביה בטרם מסרה לו את דוח החניה ואפשרה לו להתגונן, ולא הייתה צריכה לצפות את הליכי העיקול. אם היה מתבצע הליך כדין מטעם העירייה, והיו נמסרות הודעות לתובע, הרי שלא היה נגרם הנזק. ככל שהתובע קיבל הודעות כאמור, הרי שהוא נושא באשם תורם משמעותי לנזק שנגרם לו.
4. לטענת העירייה ביום 9.10.06 פנתה חברת ההשכרה לעירייה וביקשה להסב את דוח החניה על שם התובע, אשר לטענתה שכר ממנה את הרכב. העירייה ביצעה את ההסבה לאחר שהתקבל אצלה תצהיר ערוך ומאומת כדין וכן חוזה ההשכרה של הרכב. ביום 19.11.06 נשלחה בדואר רשום לתובע לכתובתו בראשל"צ הודעת תשלום קנס. ביום 9.5.07 נשלחה למענו של התובע דרישה לתשלום החוב. ביום 17.7.07 נשלחה לתובע דרישה שנייה לתשלום החוב. התובע התעלם מהדרישות, ולפיכך החלה הנתבעת הליכי גבייה נגד התובע. לפיכך, לטענת העייריה היא אינה נושאת באחריות כלשהי למעשים. הטלת עיקול אינה מהווה "פרסום" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, ואין המדובר בלשון הרע, וממילא עומדות לה ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.

העדויות והראיות

1. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית במסגרתו טען כי מעולם לא קיבל את מסמכי ההתראה מהעייריה. לתובע יש תיבת דואר שאליה מועברים המכתבים אשר ממוענים לביתו. התובע צירף מכתבים שכתב לעירייה בתאריכים 19.4.09, 14.6.09, ואת המכתב שקיבל מב"כ העירייה עו"ד שוחט קלמי מיום 19.4.09 לפיו לא יופעלו הליכים נגדו.

התובע העיד בבית-המשפט. מסר כי הוא מתגורר בנס ציונה מזה מספר שנים, אך אינו זוכר מאיזו שנה. קודם לכן התגורר בראשון לציון. בשנת 2008 התגורר בראשל"צ. אינו זוכר עד מתי התגורר שם. כאשר עבר דירה, הודיע למשרד הפנים. הוא מכיר את חכים והשכיר לו רישיון למונית. היה בקשר עם חכים בפרט בשנים 2003-2004. כאשר נודע לו שחכים חתום על החוזה, לא יצר איתו קשר. לטענתו לא קיבל את המכתבים מהעייריה. התובע אישר שהעיקול שהוטל על חשבונו הינו בסך 1,945 ₪.

1. מטעם חברת ההשכרה הוגש תצהיר עדות ראשית אשר נערך על-ידי גב' אתי עומרד, מנהלת חשבונות בחברה. בתצהיר נטען שבשל הזמן הרב שחלף מאז מועד מתן הדוח ועד שהגיעה הפנייה לחברה, נגרם לחברה נזק ראייתי, ואין ביכולתה לערוך בירור פרטני בנושא. על-פי הפרקטיקה הנהוגה בחברות ההשכרה, כאשר בחוזה השכרה רשומים שני נהגים שאינם בני משפחה, בדרך כלל מי שנרשם בחוזה השכרה כשוכר הוא זה שמשלם בפועל את דמי השכירות ואמצעי התשלום ניתן על ידו, ואילו זה שנרשם כנהג נוסף הוא, במרבית המקרים, גם הנהג בפועל במכונית. כאשר עובד של חברת ההשכרה מקבל לידיו חוזה שכירות שבו יש נהג נוסף, שאינו בן משפחתו של השוכר, לנוכח מה שנהוג ומקובל במרבית המקרים, הוא רשאי ויכול להניח שהנהג בפועל במכונית הוא דווקא זה שנרשם כנהג נוסף. במקרה הנוכחי פרטי התובע המלאים נרשמו כנהג נוסף, ולכן סביר היה להניח שהוא נהג ברכב.

גב' עומרד העידה בבית-המשפט. לא עסקה בעצמה בהסכם הרלוונטי או בדוח. הלקוח במקרה זה היה חכים. לאחר שנים קיים קושי לשחזר את הפרטים. לא יתכן שנציג החברה מילא את פרטי התובע מבלי שהתובע היה נוכח במקום.

1. מטעם העירייה הוגש תצהיר עדות ראשית חתום על-ידי גב' אנטה דניאל, בוחנת תכנון ובקרה בעירייה. בעקבות הסבת הדוח נשלחה לתובע הודעה ביום 19.11.06 בדואר רשום למענו של התובע כפי שזה רשום במשרד הפנים. בהתאם לדין רואים את דבר הדואר ככזה שהתקבל אצל התובע בכתובתו הרשומה, אף בהיעדר חתימה על אישור המסירה. ביום 17.7.07 נשלחה לתובע דרישה שניה בדואר רשום כמותי. התובע התעלם מהדרישות, והחלו הליכי גבייה. ביום 2.12.08 גובי המס הגיעו למקום מגוריו של התובע בנס ציונה, שם נמצא התובע, אשר טען שאינו יודע על כל חוב חניה. לאחר שנלקחה הטלויזיה שלו, החזירו הגובים לתובע את הטלויזיה, כנגד המחאה דחויה ליום 20.12.08. תיק הגבייה המינהלית נסגר לאור פרעון החוב. בהמשך, התובע לא כיבד את ההמחאה, ולא הגיב לאזהרה שנשלחה אליו מלשכת ההוצאה לפועל, לא פרע את החוב, ולא הגיש התנגדות במועד, ומשכך הליכי הגבייה היו כדין.
2. מטעם העירייה הוגש תצהיר עדות ראשית חתום על-ידי גב' ויקי מאבי, עובדת במחלקת שיקים חוזרים בעירייה. במסגרת הליכי הגבייה מסר התובע לגובי המס המחאה לשם פירעון חוב חנייה. משלא כובדה ההמחאה על-ידי התובע פעלה העירייה לגבייתה באמצעות הליכי הוצאה לפועל. ביום 15.3.09 נפתח נגד התובע תיק הוצאה לפועל. בעקבות פתיחת תיק ההוצאה לפועל, נשלחה למענו של התובע, כפי שהיה רשום במשרד הפנים, אזהרה מלשכת ההוצאה לפועל. משלא פרע התובע את חובו ולא הגיש התנגדות לביצוע שטר, פעלה הנתבעת להטיל עיקול ברישום על חשבון הבנק שלו.
3. מטעם העירייה הוגש תצהיר עדות ראשית חתום על-ידי מר יוסי בן משה, אשר שימש גובה מס עבור העירייה. מסר כי ביצעו את עיקול הטלויזיה. התובע סירב לשלם את החוב, ומסר את הטלויזיה שעוקלה. לאחר מספר שעות התקשר, וביקש לשלם את החוב ולקבל בחזרה את הטלויזיה, ומסר להם המחאה דחויה ליום 20.12.08.
4. יוסי בן משה העיד בבית-המשפט ומסר כי הוא משמש קבלן הוצאה לפועל. לדבריו, הגיע לבית התובע בשעה 11:00 לערך ולא בשעה 7:00. תחילה לקחו את הטלויזיה, לאחר מכן התקשר אליהם התובע, ואמר שישלם, ולכן החזירו לו את הטלויזיה.
5. מטעם העירייה העיד מר בנימין חכים. חכים העיד כי הוא שכר את הרכב מחברת ההשכרה. מדובר ברכב ששכר עבור בתו. התובע מעולם לא נהג ברכב. לא זכר האם התובע נכח עמו במקום, אך שיער שהתובע הביא אותו למקום.
6. הוגשה החלטת רשם ההוצאה לפועל לפיה כלל לא היה מקום לפתוח תיק הוצאה לפועל נגד התובע, וחיוב העירייה בהוצאות בסך 1,500 ₪.
7. הוגש העתק הסכם השכירות לפיו הנהג הינו בנימין חכים, והתובע מופיע בגדר "שם נהג משנה נוסף", בכתובת בראשל"צ.
8. הוגש תצהיר נציג חברת ההשכרה, מר גרישה קוגן, פקיד בחברת ההשכרה, אשר נמסר במועד הרלוונטי לעירייה, לפיו הרכב היה ברשות התובע במועד ביצוע עבירת החניה, ומבקש מהעירייה להסב את הדוח על שם התובע.
9. הוגשו פניות התובע לעירייה אשר נתקבלו ביום 11.12.08, וביום 7.4.09.
10. הוגשה הודעת עיקול של הבנק לתובע על ביצוע עיקול על חשבון הבנק מיום 4.6.09.
11. הוגש מכתב עו"ד שוחט קלמי לתובע, המאשר כי לא ינקטו בתיק כל פעולות נגדו. השיק יוחזר לעירייה, כפי שסוכם עם מחלקת החניה.
12. הוגש מכתב העירייה לתובע מיום 27.8.09 לפיו החוב בוטל.

דיון – האחריות

1. התרשלות חברת ההשכרה – הסבת דוח החניה על שם התובע, מבלי שהתובע היה צד להסכם, ומבלי שחתם על ההסכם, עולה כדי התרשלות של חברת ההשכרה כלפי התובע. התצהיר אשר הוגש על-ידי פקיד חברת ההשכרה, אשר מצהיר, לאחר שהוזהר על-ידי עו"ד לומר את האמת, כי הרכב הושכר לתובע, הינו בגדר רשלנות. בהעדר זיהוי של התובע על-פי תעודת מזהה במועד השכרת הרכב ובהעדר חתימה של התובע על הסכם ההשכרה, לא היה בידי חברת ההשכרה שום בסיס להצהרה שהתובע החזיק ברכב. בין אם התובע נכח במקום ובין אם שוכר הרכב (חכים) מסר את פרטיו, הרי שהיה על חברת ההשכרה להחתים את התובע על ההסכם, ובהעדר חתימה או הסכמה שלו בדרך אחרת, התובע אינו צד לחוזה ההשכרה, ואין חברת ההשכרה מוסמכת להצהיר כי הוא היה זה שהחזיק ברכב במועד הרלוונטי. חברת ההשכרה אינה יכולה להסתמך על כך ש"בדרך כלל" מי שרשום כנהג נוסף הוא מי שנוהג בפועל ברכב. העובדה שבחלק מן המקרים, ואפילו ברובם, כך נוהגים הצדדים, אינה מהווה ראייה לכך שכך נהגו הצדדים במקרה קונקרטי. הואיל וחברת ההשכרה העבירה תצהיר אשר מבקש להסב את הדוח כאמור, הרי שהאחריות על הסבתו, בשלב הראשון, מוטלת על חברת ההשכרה ולא על העיריה אשר פעלה בהסתמך על המצג שבתצהיר. מכאן, שההצהרה עולה כדי התרשלות כלפי התובע.

חברת ההשכרה היא אף בגדר מונע הנזק היעיל ביותר הואיל ויש ביכולתה, באמצעות החתמת הנהג הנוסף על חוזה השכרת הרכב, תוך הסכמתו להסבת דוחות על שמו, כדי למנוע נזקים כאמור בעתיד.

1. בהקשר זה יש לציין כי חברת ההשכרה לא הביאה לעדות את מי שחתם על התצהיר אשר נשלח לעירייה, אלא דווקא עדים אחרים אשר לא עסקו בעצמם בנושא. עובדה זו נזקפת לחובתה.

לא שוכנעתי כי לחברת ההשכרה נגרם נזק ראייתי ממשי אשר מצדיק שינוי בתוצאה, וזאת הואיל וממילא עסקינן בפעולות אשר מתועדות במסמכים אשר נשמרים לאורך זמן. אף אם הגורמים הרלוונטיים אינם זוכרים את האירוע, הרי שיש במסמכים שנמצאו כדי לשפוך אור על האירועים.

1. התרשלות עיריית תל-אביב – בכל הנוגע לחלקו הראשון של האירוע, קרי: הגעת המעקלים לביתו של התובע, לקיחת הטלויזיה, ולאחר מכן השבתה לתובע כנגד קבלת שיק דחוי, אין העיריה נושאת באחריות. העירייה פעלה כדין על-פי סמכותה בחוק, שלחה לתובע הודעות כנדרש לכתובתו אשר הייתה ידועה לו, ופעלה על סמך המצג (השגוי) שהוצג לה בתצהיר חברת ההשכרה.

עם זאת, בכל הנוגע להטלת העיקול על חשבון הבנק של התובע, הרי שהעיריה אכן התרשלה. הטלת העיקול נעשתה לאחר שהתובע כבר פנה לעיריה בכתב מספר פעמים, הודיע לה שלא הוא היה זה שהחזיק ברכב, הבהיר לה את הטעות, ולאחר שקיבל מכתב מעו"ד מטעם העירייה, בו צוין כי לא ינקטו כל פעולות נגדו (מכתב מיום 19.4.09). אמנם פתיחת הליכי הוצאה לפועל הייתה קודם למכתב האמור לעיל, ביום 15.3.09, ואולם הטלת העיקול על חשבון הבנק נעשתה לאחר מכן, ביום 4.6.09 (מכתב הבנק לתובע). לאחר שנציג מוסמך של העירייה הודיע לתובע כי לא ינקטו נגדו פעולות, הרי שנקיטת הפעולות האמורות, מבלי שחל שינוי כלשהו בנסיבות, עולה כדי התרשלות.

1. בכל הנוגע לשאלה האם המכתבים נשלחו מהעירייה כדין לתובע, והאם התקבלו אצל התובע, ראשית, סבורני כי העירייה שלחה לתובע הודעות כנדרש לכתובתו אשר הייתה ידועה לה. אמנם, מדובר בשליחה של דואר רשום כמותי, ואולם סבורני כי יש לראות את הדואר הרשום הכמותי כדואר רשום אשר עונה על דרישות החוק.

עם זאת, אני מקבל כמהימנה את טענת התובע לפיה אכן לא קיבל את המכתבים מהעירייה עד למועד ביצוע עיקול הטלוויזיה, אף על פי שנשלחו אליו כדין בדואר רשום כמותי. קיימת אמנם חזקת מסירה כדין (רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' כרם (11.6.13)), ואולם, עלה בידי התובע להוכיח שלא קיבל את ההודעות האמורות. ניכר כי כאשר הגיעו המעקלים לבית התובע הוא אכן הופתע, ולא ידע על החוב האמור דבר.

מנגד, אין ביכולתי לקבל את טענת התובע לפיה לא קיבל הודעה על פתיחת תיק ההוצל"פ נגדו. בחקירתו הנגדית בנושא פתיחת תיק ההוצל"פ, לא מסר התובע תשובות ברורות, אלא הסתפק באמירות כלליות כגון "לא זכור לי", "לא יודע" ועוד (עמ' 17 לפרוטוקול). לפיכך, בשלב זה המסקנה היא שהתובע קיבל הודעה על קיומו של הליך הוצל"פ, אך לא פנה בנושא עד אשר הוטל העיקול.

1. צפיות הנזק והקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק - לתובע נגרמו נזקים המתייחסים לשני אירועים שונים.
   1. האחד הינו עיקול הטלוויזיה, כאשר המעקלים הגיעו, לקחו את הטלוויזיה, ורק לאחר מכן שבו והחזירו אותה לבקשת התובע בתמורה לכך שהתובע מסר להם שיק דחוי. בכל הנוגע לאירוע האמור, האחריות מוטלת על חברת ההשכרה, אשר הייתה יכולה וצריכה לצפות את הנזק. בשלב זה לא ניתן לייחס לעירייה אחריות למעשה, וזאת הואיל ופעלה לפי התצהיר השגוי שקיבלה מחברת ההשכרה, ולכן אין במעשי או במחדלי העירייה כדי לנתק את הקשר הסיבתי.
   2. בכל הנוגע לנזק אשר נוגע לעיקול חשבון הבנק, הרי שהאחריות מוטלת על הערייה. בשלב זה, לאחר שהתובע פנה לעירייה, הבהיר לה את השגגה שבהסבת הדוח אליו, הייתה העירייה יכולה וצריכה לפצות כי פתיחת הליכי הוצאה לפועל ועיקול חשבון הבנק של התובע, יגרום לתובע נזק. מעשיה אלה של העירייה מנתקים את הקשר הסיבתי מול חברת ההשכרה, וחברת ההשכרה לא הייתה צריכה לצפות את הנזק האמור, כך שבנוגע לנזקים שבעיקול חשבון הבנק, על העירייה לשאת בנזק לבדה. נדמה כי אף התובע לא עתר לייחס לחברת ההשכרה אחריות בגין עיקול החשבון.

רשלנות תורמת של התובע

1. סבורני כי יש לייחס לתובע רשלנות תורמת בשלושה נושאים:
   1. לאחר עיקול הטלוויזיה מסר התובע שיק לעירייה. על השיק לא נרשם דבר אשר יכול להעיד שמדובר בשיק בטחון, אלא עסקינן בשיק דחוי רגיל. בהמשך לכך, התובע ביטל את השיק באופן חד-צדדי וגרם לכך שהשיק לא יכובד, בטרם הסדיר את הנושא מול העירייה. זאת כאשר מדובר בשיק אשר אין על גביו שום אינדיקציה לכך שניתן לביטחון בלבד.
   2. התובע תרם ברשלנותו לנזק בכל הנוגע לעיקול חשבון הבנק, בכך שכלל לא טרח לפנות לחכים בבקשה שיסדיר את החוב. יודגש, כי התובע מכיר היטב את חכים מזה שנים רבות ואף קיים קשרים עסקיים עמו, כך שלא היה לתובע שום קושי לפנות לחכים בבקשה שיסדיר את החוב, ובכך למנוע את הטלת העיקול.
   3. התובע קיבל הודעות בנוגע לפתיחת תיק ההוצל"פ (כאמור לעיל נדחתה טענתו העובדתית שלא קיבל את ההודעות), ולא עשה דבר בנושא עד אשר קיבל הודעה על העיקול.

מדובר ברשלנות תורמת (ולחילופין העדר הקטנת נזק) אשר מתייחסת לנושא עיקול חשבון הבנק בלבד, ויש להעריכה בשיעור של 25%.

שיעור הנזק

1. בכל הנוגע לעיקול הטלוויזיה, הרי שנגרמה לתובע עוגמת נפש כאשר הגיעו לביתו מעקלים דפקו על דלתו, ועיקלו את הטלוויזיה. עם זאת, לא ניתן לקבל את טענת התובע בכתב התביעה לפיה בעקבות דפיקות המעקלים על הדלת החלו שכנים להתאסף סביב ביתו של התובע. טענה זו לא הועלתה על-ידי התובע במכתב ששלח לעירייה בסמוך לאחר האירוע, ביום 8.12.08. לפיכך, מדובר בטענה כבושה, אשר לא נתמכה בעדות כלשהי של מי מהשכנים או של אדם אחר, ולפיכך לא ניתן לקבלה. בנסיבות אלה, אני מעריך את הנזק בגין עיקול הטלוויזיה, על דרך האומדנה, בשיעור של 3,000 ₪.
2. בכל הנוגע לעיקול חשבון הבנק, הרי שנגרמה לתובע עוגמת נפש כאשר הוטל עיקול על חשבון הבנק שלו, באופן אשר היה בו כדי לפגוע במוניטין של התובע מול הבנק ואף עלול היה להיות בעל השפעה על התנהלות הבנק מולו. עם זאת, יש לציין כי עסקינן בעיקול בסכום נמוך בסך 1,945 ₪ בלבד, כך שהנזק אשר נגרם בגינו לתובע מול הבנק הינו מוגבל בהיקפו. עוד יש לתת את הדעת לכך שהעירייה נשאה בהליכי ההוצאה לפועל בהוצאות משפט בסך 1,500 ₪. לפיכך, אני מעריך את הנזק בגין עיקול חשבון הבנק, על דרך האומדנה, בשיעור של 2,000 ₪. בניכוי הרשלנות התורמת של התובע בשיעור 25%, יש לחייב את העיריה בסך של 1,500 ₪.
3. בכל הנוגע לשיעור הנזק יש לתת את הדעת לכך שבמקרים דומים נפסקו סכומים בהיקפים שבין 5,000 ₪ ל- 10,000 ₪ (למשל, רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' כרם (11.6.13); ע"א (מח' י-ם) 45661-12-10 גסלר נ' עירית ירושלים (24.3.11)).

האחריות לפי חוק איסור לשון הרע

1. לא שוכנעתי כי יש במעשי חברת ההשכרה או העירייה משום לשון הרע כלפי התובע. בפרט בשים לב למסקנה לפיה לא הוכיח התובע שנכחו במקום שכנים, הרי שאין לראות את עיקול הטלוויזיה כלשון הרע. אף אם מדובר בלשון הרע, הרי שעומדת לחברת ההשכרה ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע לפיה הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה. בנוסף לכך, עומדת לעירייה ההגנה שבסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע בדבר פרסום שהמפרסם חייב לעשות על-פי דין או הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור. לחילופין, אף אם יש במעשי הנתבעים משום לשון הרע כלפי התובע, הרי שלעניין שיעור הנזק, יש לפסוק סכום זהה לזה שנפסק לפי עילת הרשלנות, ובנסיבות המקרה דנן, אין מקום לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק.

סוף דבר

1. אשר על כן, הנני פוסק כי הנתבעות ישלמו לתובע את הסכומים הבאים, כפיצוי בגין נזקיו:
   1. חברת ההשכרה – סך של 3,000 ₪.
   2. העירייה – סך של 1,500 ₪.
2. הנתבעות יישאו בשכר טרחת ב"כ התובע בסך של 1,500 ₪ (כאשר חברת ההשכרה תישא מתוך סכום זה ב- 1,000 ₪, והעירייה ב- 500 ₪). כמו-כן, יישאו הנתבעות בהוצאות התובע (אגרות ושכ"ט עו"ד) (חברת ההשכרה ב- 2/3 מהסכום, והעירייה ב- 1/3 מהסכום).
3. הסכומים ישולמו בהמחאה שתועבר לידי ב"כ התובע תוך 30 ימים. אם לא ישולמו במועדם, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

מזכירות בית המשפט תמציא העתק פסק-הדין לצדדים.

זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי תוך 45 ימים.

ניתן היום, כ"ה אב תשע"ה, 10 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.