1. בפני בקשה שכותרתה "בקשת רשות ערעור" שהוגשה ביום 17.1.2013 ובה, כנאמר במבוא לה "המערערת מתכבדת להגיש את כתב הערעור לביהמ"ש הנכבד על פסק הדין אשר ניתן נגד המערערת ביום 5.8.12 בבית משפט השלום בבאר שבע בפני כב' הרשם הבכיר מ. הולצמן".

בד בבד הגישה המבקשת "בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור", בקשה לפטור מהפקדת ערובה, ובקשה לעיכוב הליכי הוצל"פ נשוא פסק הדין לפינוי מהמושכר נשוא ההליכים.

2. לאחר עיון בבקשה העיקרית (לרשות לערער או לערעור עצמו), בבקשה להארכת המועד להגשתה ובתגובת המשיב – לא מצאתי הצדקה להארכת המועד המבוקשת.

המשיב תבע את המבקשת בבית משפט השלום (ביום 25.3.12) לפינויה מהנכס ששכרה ממנו ביום 1.12.10 – עקב אי תשלום עקבי ומצטבר של דמי השכירות.

המבקשת לא הגישה כתב הגנה וביום 24.6.12 ניתן בהעדר הפסק דין לפינויה.

ביום 9.7.12 היא ביקשה את ביהמ"ש השלום לבטל את פסה"ד ולאחר דיון בבקשתה ביום 2.8.12, החליט הרשם הבכיר מ. הולצמן ביום 5.8.12 לדחות את בקשת הביטול. בהחלטה מפורטת ומנומקת כדבעי קבע הרשם הבכיר מ. הולצמן כי כתב התביעה נמסר כדין פעמיים לידי המבקשת – ב- 29.4.12 וב- 16.5.12 – ועל אף זאת לא טרחה להגיש כתב הגנה עד ליום 19.6.12. עוד נקבע כי אין כל ממש בטענתה כאילו הוסכם עמה על אורכה להגשת כתב ההגנה.

הרשם הבכיר הוסיף ובחן את סיכויי ההגנה ומצא כי המבקשת אינה מכחישה את אי תשלום שכה"ד על ידה משך חודשים ארוכים, וכי טענתה שהמשיב לא היה רשאי לערוך עמה הסכם השכירות ללא הסכמת בעלת הנכס – נסתרת מהסכם השכירות על צרופותיו.

3. המבקשת ערערה ביום 11.9.12 על החלטת הרשם הבכיר לבימ"ש השלום ובהחלטה מיום 19.12.12 היפנה בימ"ש השלום את תשומת לבה להוראות סעיף 96 (א1) לחוק בתי המשפט, ולחוסר סמכותו לדון בערעור על החלטת רשם בכיר.

וכך, כחלוף חודש תמים נוסף, ביום 17.1.12, פנתה המבקשת בבקשת רשות הערעור שבפני ובבקשה להארכת המועד להגשתו.

4. בנסיבות שפורטו לעיל איני מוצא עילה או הצדקה להיעתר לבקשת הארכת המועד.

ראשית, הבקשה הוגשה חמישה חודשים לאחר מתן החלטת בימ"ש השלום (הרשם הבכיר).

שנית, הבקשה הוגשה חודש ימים לאחר שבימ"ש השלום הסב תשומת לבה של המבקשת להעדר סמכותו לדון בערעור על החלטת רשם בכיר.

שלישית – כמפורט היטב בהחלטת הרשם הבכיר מיום 5.8.2012 – סיכויי הערעור על פני הדברים קלושים ביותר וכמעט שלא קיימים.

אני מצטרף בזאת לניתוח המפורט של הרשם הבכיר מ. הולצמן ולמסקנתו לעניין העדר סיכויי ההצלחה לצורך בחינת ביטול פסה"ד הראשון – ומחליט כי הדברים כוחם יפה, ומקל וחומר, לבחינת שאלת סיכויי הערעור.

5. אשר על כן, אני דוחה את הבקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור וכפועל יוצא מכך אני דוחה את בקשת רשות הערעור שצורפה לבקשת הארכת המועד.

לאור זאת – מתייתר הצורך לדון בבקשה הנוספת לפטור מהפקדת ערובה.

משנתבקשה, והוגשה, תגובת המשיב לעניין בקשות הארכת המועד והפטור מהפקדת ערובה – אני מחייב את המבקשת בהוצאות המשיב בסכום של 3,000 ₪.

המזכירות תשלח החלטה זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"א אדר תשע"ג, 21 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.