פסק-דין

התובעים הטילו עיקול זמני אצל הנתבע על זכויות צדדי ג' שהיו חבים להם כספים (להלן-"החייבים"). הנתבע השיב כי בידיו מצויים כספים השייכים לחייבים, אך לא סייג הודעה זו. לאחר זמן מימש הנתבע שעבוד שהיה לו על חלק הארי מהכספים שעוקלו ואשר נרשם ברשם המשכונות. ראש ההוצל"פ הורה על מימוש העיקול. התובעים הגישו בקשה כנגד הנתבע לפי סעיף 48 לחוק ההצל"פ. אז, כשנתיים ושמונה חודשים לאחר תשובתו לצו העיקול, ביקש הנתבע מראש ההוצל"פ רשות לתקן תשובתו לצו העיקול הזמני. ראש ההוצל"פ נעתר לבקשת הנתבע ודחה את בקשת התובעים, תוך שהוא מציין שהתובעים רשאים להגיש תביעה כנגד הנתבע. מכאן תביעת התובעים כנגד הנתבע.

כללי:

ההליכים שקדמו לערעור:

1. ביום 23.4.08 נחתם חוזה בין התובעת 1 באמצעות מנהליה לבין חברת א.ת.ר. שיווק מזון בע"מ באמצעות מנהלה מר אדגר שמואל (להלן-"החייבים") לפיו מכרה התובעת 1 לחייבים את זכויותיה במרכול המצוי ברחוב לשם 69 במודיעין (להלן-"המרכול").

2. ביום 27.4.08 חתם מר אדגר על "כתב התנאות ערבות ושעבוד כספים וזכויות" לפיו ערב לחובות חברת א.ת.ר שיווק עד לסך 199,000 ₪ ושעבד פקדון מט"ח על הסך 58,000 דולר ארה"ב שמספרו הסידורי הוא 351081595, שהיה לו אותה עת בחשבון 118518 בסניף 676 בבנק. שמספרו הסידורי הוא 351081595. השעבוד נרשם ברשם המשכונות. הנתבע המציא העתק מרישום השעבוד ברשם המשכונות שחלקו הימני חסר, כך שלא ניתן לדעת באיזו שנה נרשם השעבוד ברשם המשכונות.

3. בין התובעים לבין החייבים התגלעו סכסוכים אודות החוזה. התובעים הגישו תביעה כנגד החייבים לבית משפט השלום בראשון לציון בתיק אז' 2350/08, ובהסכמה פנו לבוררות. במסגרת ההליכים בבימ"ש השלום בראשל"צ הגישו המערערים בקשה לעיקול זמני על כספים וזכויות של מר אדגר אצל הנתבע. ביום 23.6.08 הגיש הנתבע תשובה לצו העיקול במעמדו כמחזיק, בה אישר כי מוחזקים אצלו כספים של מר אדגר כדלקמן:

• תוכנית חסכון בסך 14,773 ₪
• פקדון מט"ח בסך 192,757 ₪.

הנתבע לא סייג את תשובתו בכך שהיא כפופה לזכויותיו בגין שירותים בנקאיים ובגין חובותיו והתחייבויותיו של מר אדגר כלפי הנתבע.

4. ביום 9.7.08 הגישו התובעים בקשה להרחבת עיקולים על חשבון הבנק באופן שיכלול חשבונות עו"ש וחח"ד, עיקול בחברות כרטיסי האשראי ועיקול על הציוד והמלאי הנמצאים במרכול. העיקול הורחב אך ורק על זכויות החייבים בחברות כרטיסי האשראי והוטל עיקול ברישום בלבד על הציוד והמלאי של המרכול. לאחר מכן בוטל העיקול על הציוד והמלאי שהיו במרכול. בהחלטה מיום 24.7.08 ציינה כב' הרשמת את הכספים שנתפסו בעיקול, והחליטה שלא להשיב את העיקול על הציוד והמלאי שבמרכול משום שסברה שיש בו הכבדה העולה על הנדרש באותו שלב (ראה סעיפים 13 - 14 להחלטה). לא מן הנמנע שאם הנתבע לא היה מאשר העיקול, הייתה כב' הרשמת מאשרת העיקול לפחות על חלק מהציוד והמלאי.

5. ביום 24.6.10 נרשמו 2 פעולות העברת כספים לחשבון חב' א.ת.ר האחת על הסך 18,000 ₪ והשנייה על הסך 221,986 ₪. בשתי הפעולות נרשם שהן בוצעו ע"י מר אדגר, ולא נרשם שהן בוצעו עקב מימוש משכון (נספח ז' לתצהיר העדות הראשית מטעם הנתבע). פעולות אלו נעשו כאשר צו העיקול היה בתוקף, והנתבע התעלם לחלוטין מצו העיקול אותו אישר, ועליו הסתמכו התובעים.

6. ביום 25.7.10 ניתן פסק בורר בסכסוך שבין הצדדים, המחייב את החייבים לשלם לתובעים את הסך 615,000 ₪ בתוספת מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה בשנת 2008 ועד ליום התשלום בפועל. ביום 25.7.11 אישר ביהמ"ש בראשל"צ את פסק הבורר.

7. ביום 14.11.10 הגישו התובעים את פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצל"פ ברמלה בתיק מס' 3406459100. ביום 1.12.10 הגישו התובעים בקשה לראש ההוצל"פ לממש את העיקול אצל הנתבע. ביום 2.12.10 הורה ראש ההוצל"פ לנתבע להעביר להוצל"פ את הכספים המעוקלים בסכום נומינלי של 192,757 ₪ נכון ליום 23.6.08. הנתבע לא הגיב לצו זה, ולכן הגישו התובעים ביום 27.12.10 בקשה נוספת לחייב את הנתבע להעביר להוצל"פ את הכספים, וראש ההוצל"פ נעתר לבקשה.

8. ביום 23.5.11, בחלוף למעלה משנתיים ושמונה חודשים מתשובתו לצו העיקול הזמני, הגיש המערער בקשה לאפשר לו לתקן את תשובתו לצו העיקול , ואילו התובעים הגישו בקשה על פי סעיף 48 לחוק ההוצל"פ להורות על חיוב הנתבע בתשלום סכום העיקול.

9. בהחלטתו מיום 29.2.12 החליט ראש ההוצל"פ להיעתר לבקשת הנתבע ולהתיר לו לתקן את תשובתו לצו העיקול הזמני, וקבע כי התקיימו התנאים המיוחדים המצדיקים את מתן ההיתר לתיקון התשובה, תוך שהוא מסתמך על פסק הדין ב- ע"א (י-ם) 12/93 הלווים בע"מ עבודות עפר ופיתוח נ. מריו לזניק בע"מ. בהמשך להחלטה זו החליט ראש ההוצל"פ לדחות את בקשת התובעים על פי סעיף 48 לחוק ההוצל"פ. בסיפא להחלטתו קבע ראש ההוצל"פ שתרופתם של התובעים היא הגשת תביעה כנגד הנתבע.

10. בפסק הדין בערעור על החלטת ראש ההוצל"פ שניתן ביום 20.7.12 דחיתי את ערעור התובעים על החלטת ראש ההוצל"פ, אך ציינתי שאם יש לתובעים טענות כנגד הנתבע, יכולים הם להגיש כנגדו תביעת נזיקין.

טענות הצדדים:

11. לאור דברי ראש ההוצל"פ שהתובעים יכולים למצוא תרופתם בהליכים אחרים כנגד הנתבע, דברים עליהם חזרתי בפסק הדין הנ"ל, הגישו התובעים תביעת נזיקין כנגד הנתבע עקב הדיווח המוטעה שהגיש הנתבע בתשובה לצו העיקול. לטענת התובעים, הדיווח המוטעה גרם להם לנזקים, שכן לא יכלו להרחיב העיקולים כנגד החייבים. התובעים העמידו את תביעתם על הסך 500,000 ₪.

12. הנתבע טען שהעובדה שכב' הרשם התיר לנתבע לתקן את תשובתו לצו העיקול ודחיית הערעור של התובעים, מהווה לו הגנה כנגד תביעת התובעים. הנתבע טען בנוסף, כי כנגד מר אדגר ננקטים הליכי פשיטת רגל וניתן כנגדו צו כינוס נכסים, ואם תתקבל התביעה כנגד הנתבע, יהיה בכך משום העדפת נושים.

העדויות:

13. מטעם התובעים העידו התובע 2 ואשתו, שהם בעלי המניות של התובעת 1, ולדבריהם, הם הבעלים והמנהלים של התובעת 1. שני עדים אלו נחקרו חקירה שכנגד, ועדותם לא נסתרה. רוב גרסתם העובדתית של התובעים נתמכת במסמכים.

14. מטעם הנתבע העיד מר מוריס אסרף, אשר הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר חקירה שכנגד. מעדותו עלה שלפחות על הסך 20,000 ₪ מתוך כספי העיקול לא חל השעבוד של הבנק, ולא היה לו כל הסבר מדוע הבנק לא העביר כספים אלו להוצל"פ למרות צו ראש ההוצל"פ.

15. מתצהירי עדי התביעה עולה שמר אסרף לא מילא את תשובת הבנק לצו העיקול אלא פקיד בשם אמנון סופר. נתון זה נמצא בסעיף 23 לתצהירי העדות הראשית מטעם עדי התביעה. הנתבע לא מצא לנכון להביא לעדות את מר סופר על מנת שיסביר מדוע מולא טופס תשובת הבנק לצו העיקול כפי שמולא. כן לא צירף הבנק את הטפסים של מימוש השעבוד הנ"ל, ומדפי החשבון עולה שמי שביצע את הפעולות הוא מר אדגר. מחדלים אלו מצביעים על נסיון להסתיר מידע מבית המשפט. הלכה היא כי כאשר בעל דין אינו מביא ראיה שיכולה להיות לטובתו, פועל דבר זה כנגדו. ראה בענין זה את ע"א 465/88 בנק למימון וסחר נ. מתתיהו, פ"ד מה(4) 651,658; ע"א 55/89 קופל נ. טלקאר, פ"ד מד(4) 595,602; ע"א 27/91 קבלו נ. ק. שמעון קבלנות מתכת בע"מ, פ"ד מט(1) 450; ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. רוזנברג, פ"ד מז(2)605, 614; ע"א 369/99 ארדמן נ. חברץ פרויקט אורנים בע"מ, פ"ד נח(2), 385.

הסיכומים:

16. לאחר החקירות הנגדיות הגישו הצדדים את סיכומיהם בכתב.

17. התובעים צירפו לסיכומיהם את פרוטוקול הדיון מיום 27.6.11 בלשכת ההוצל"פ בו נחקר מר אסרף על תצהירו שצורף לבקשת הנתבע להתיר לנתבע לתקן את תשובתו לצו העיקול. הנתבע התנגד לצירוף הפרוטוקול. סבור אני שהצדדים טרחו לשווא בבקשה ובתגובה, שכן כל המידע המצוי בפרוטוקול מצוי בתצהירי העדות הראשית מטעם התובעים, ובמיוחד בסעיף 23 לתצהירים אלו. עדי התביעה לא נחקרו על האמור בסעיף 23 הנ"ל, כך שבין אם אקבל את הנספח לסיכומים ובין אם לא אקבלו, המידע העולה ממנו כבר נמצא בחומר הראיות.

18. התובעים טענו בסיכומיהם כדלקמן:

1. עדותו של מר אסרף היא עדות יחידה, עליה חלות הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות;
2. הנתבע לא הביא ראיות שיכול היה להביא, לרבות את מר סופר, על מנת שיסביר את הטעות במילוי הטופס, ודבר זה פועל כנגדו;
3. בתשובתו לצו העיקול הציג הנתבע בפני התובעים מצג שווא רשלני;
4. הנתבע התרשל כלפי התובעים בתשובתו לצו העיקול, לתובעים נגרם נזק, ובגין כך עליו לפצות את התובעים;
5. הנתבע העביר את הכספים המעוקלים לחשבון חברת א.ת.ר למרות תשובתו לצו העיקול ולמרות צו העיקול ולפני שביקש מבית המשפט את תיקון תשובתו לצו העיקול;
6. הנתבע שתק במשך 3 שנים אודות הטעות הנטענת ובכך גרם לתובעת לנזקים;
7. מר אסרף הודה שסך 20,000 ₪ לא היו משועבדים לנתבע, ובכל זאת הנתבע לקח כספים אלו אליו.

19. הנתבע טען בסיכומיו כדלקמן:

1. אין לתובעים כל עילת תביעה;
2. העיקול פקע, ואין כל עילת תביעה לתובעים;
3. ההיתר שנתן ראש ההוצל"פ לנתבע לתקן את תשובתו לצו העיקול, הפקיעה את זכות התביעה של התובעים;
4. מעשה בית דין והשתק פלוגתא עקב החלטת כב' הרשם והחלטתי בערעור על החלטה זו;
5. לא ניתן להסתמך על העיקול הזמני;
6. הכספים שייכים לתיק פשיטת הרגל;
7. לתובעים לא נגרם כל נזק כתוצאה מתשובת הבנק;

דיון ומסקנות:

צו הכינוס כנגד מר אדגר:

20. טוען הנתבע כי מאחר וניתן צו כינוס כנגד מר אדגר, הורה בית המשפט של פשיטת רגל על הפסקת כל ההליכים כנגד מר אדגר, והכספים שייכים לתיק פשיטת הרגל.

21. סבור אני שיש לדחות את טענת המשיב מהנימוקים כדלקמן:

1. התביעה כנגד הנתבע היא תביעת נזיקין בגין רשלנותו במתן תשובתו לצו העיקול. תביעה זו היא תביעת נזיקין שתקופת הזמן לגביה היא מיום מתן התשובה המקורית לצו העיקול ועד ליום 23.5.11, מועד בו הגיש הנתבע את בקשתו לתיקון תשובתו לצו העיקול. צו הכינוס כנגד מר אדגר ניתן רק ביום 12.1.12, מועד שהוא מאוחר יותר לתקופה בה נגרם הנזק לתובעים;
2. הפיצויים אותם תובעים התובעים אינם כספים אליהם התייחס הנתבע בתשובתו לצו העיקול, אלא פיצויים בגין עוולה שביצע כנגדם הנתבע. מדובר בשתי עילות תביעה נפרדות לחלוטין, וכל אחת שואבת את חיותה מחוק אחר, ואין לערבב ביניהן.

מעשה בית דין:

22. טוען הנתבע שיש לדחות את תביעת התובעים לאור החלטת כב' הרשם להתיר לנתבע לחזור בו מהודעתו לצו העיקול ולאור פסק הדין בערעור שהגישו התובעים על החלטת כב' הרשם.

23. הן בהחלטת כב' הרשם והן בפסק הדין בערעור נקבע במפורש שהתובעים רשאים לנקוט הליכים אחרים כנגד הנתבע בגין תשובתו הראשונה לצו העיקול. ואכן התובעים הגישו תביעת נזיקין כנגד הנתבע. ההחלטות בבקשה להתיר תיקון תשובת הנתבע לצו העיקול אינה מהווה מחסום בפני תביעת נזיקין בגין הנזק שנגרם לתובעים בגין טעות הנתבע. החלטת כב' הרשם ופסה"ד בערעור התייחסו לכך במפורש, בעת שקבעו שהתובעים רשאים לנקוט כנגד הנתבע בהליכים אחרים. בשתי ההחלטות הנ"ל לא דנו המותבים שנתנו את ההחלטות בנזקי התובעים, והשאירו שאלה זו להליך אחר, בו אנו דנים עתה.

עילת התביעה כנגד הנתבע:

24. התובעים טענו כי עילת התביעה כנגד הנתבע היא רשלנות, לרבות הצגת מצג שווא רשלני.

25. עוולת הרשלנות מנויה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. סעיפים אלו קובעים כדלקמן:

"35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

36. החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף."

26. בע"א 4486/11 פלוני נ. פלוני (פורסם בנבו, 15.7.13) התייחס ביהמ"ש העליון לעוולת הרשלנות, וקבע כדלקמן:

1. דרך הניתוח המסורתית של עוולת הרשלנות היא כדלקמן: חובת זהירות מושגית, חובת זהירות קונקרטית, הפרת החובה (התרשלות, אשם), קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי – צפיות הליך הגרימה בקווים כלליים וצפיות וסוג הנזק והיקפו) והנזק שנגרם. על פי מודל מסורתי זה מקדימים את בחינת החובה לבחינתה של ההתרשלות (הפרת החובה);
2. בבחינת הרשלנות במקרים השכיחים הנופלים בליבת דיני הנזיקין, יש לאמץ מודל חדש, על פיו יש לבחון תחילה את ההנהגות שגרמה לנזק, קרי, את ההתרשלות עצמה ושם לשבץ את מבחן הצפיות הטכנית. לאחר מכן יש לבחון את הקשר הסיבתי על פי מבחן הסיכון, ורק לאחר מכן לבחון את קיומה של חובת הזהירות במובן של מסננת של שיקולי מדיניות השוללים את אחריות חרף קיומה של ההתרשלות. תרשים הזרימה הוא כדלקמן: בחינת ההתרשלות (ההתנהגות העוולתית) – קשר סיבתי (הזיקה בין ההתנהגות העוולתית לבין הנזק) – שיקולי מדיניות (בהינתן התרשלות וקשר סיבתי האם רצוי לשלול את האחריות);
3. לצורך הערכת ההתנהגות שביסוד ההתרשלות, יש להבחין בין סיכון צפוי לסיכון לא צפוי, ובין סיכון סביר לסיכון בלתי סביר. הסיכונים המאפיינים את ההתנהגות העוולתית ברשלנות הם סיכונים צפויים ובלתי סבירים. מכאן שהנזק מושא התביעה צריך להיות התממשות של אותו סיכון;
4. בהינתן קשר סיבתי עובדתי, על פי המבחן האם היה המעשה או המחדל הרשלני גורם- בלעדיו-אין לנזק, הרי שלצורך הקשר הסיבתי המשפטי, ביהמ"ש בוחן בדיעבד אם ניתן היה לראות את ההתנהגות כעוולתית בעת התרחשותה (מבחן הסיכון-בחינה בדיעבד של התממשות הסיכון);
5. על פי המודל המוצע, הצפיות משמשת אך במסגרת בחינת ההתרשלות והקשר הסיבתי המשפטי, במובן של צפיות טכנית/פיזית בלבד, כאשר שאלת "הצורך" לצפות עוברת אל סוף הדרך, על מנת לבחון אם מתקיימים שיקולי מדיניות משפטית בגינם רצוי לשלול הטלת אחריות. טעמים של מדיניות משפטית יכול ויהיו: הרתעת יתר אשר עשויה לבוא לידי ביטוי במגוון צורות על פי סוגי המזיקים השונים (כמו: רפואה מתגוננת או שיבוש פעולות המינהל ועיוות שיקול הדעת של הרשות הציבורית); עלויות התדיינויות; עומס יתר על בתי המשפט; עומס על הקופה הציבורית; פגיעה בהפרדת הרשויות; השאיפה להגינות ביחס למזיק (שיקולי מדק); התנגשות בחיובים אחרים מכוח חוק או חוזה; הטלת מעמסה כספית כבדה על סוגים מסוימים של יוצרי סיכון, באופן שיהפוך את פעילותם לבלתי כדאית מחינה כלכלית, מה שעשוי לפגוע בסופו של דבר בחברה בכללותה. שיקולי מדיניות משפטית אלה נבחנים ומשוקללים על פי מטרות דיני הנזיקין, שהן: הרתעה יעילה; פיצוי הניזוק והשבת המצב לקדמותו; פיזור הנזק; צדק מתקן.

27. סבור אני שהמקרה בפנינו מצוי בליבת דיני הנזיקין, שכן החובה של מחזיק ליתן תשובה לצו עיקול מצויה בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, בחוק ההוצאה לפועל. תשכ"ז-1967 ובתקנות שהותקנו על פיו. חיקוקים אלו מחייבים את המחזיקים שקיבלו צו עיקול ליתן תשובת אמת לצו העיקול, ואם אינם נותנים תשובת אמת, קיימים בכל החיקוקים הוראות על פיהן ניתן לחייב את המחזיק שלא השיב תשובת אמת לצו העיקול בתשלום החוב הפסוק. ראה לעניין זה תקנות 376 עד 380 לתקנות סד"א, פרק ד' לחוק ההוצאה לפועל, ופרק ה' לתקנות ההוצאה לפועל, תש"מ-1979.

ההתרשלות:

28. ביום 24.6.10, בעת שהעיקול היה בתוקף, הועברו הכספים המעוקלים לבנק לכיסוי החוב של חב' א.ת.ר. הנתבע קיבל הוראה מראש ההוצל"פ להעביר את הכספים לתיק ההוצל"פ. משלא הגיב הנתבע להוראת ראש ההוצל"פ הגישו התובעים בקשה לראש ההוצל"פ לחייב את הנתבע להעביר את הכספים לתיק ההוצל"פ, והוא נעתר לבקשתם. רק אז, כשנתיים ושמונה חודשים לאחר מתן התשובה הראשונה לצו העיקול, טרח הנתבע להגיש לראש ההוצל"פ בקשה לתקן את הודעתו לצו העיקול. עצם הבקשה לתיקון התשובה לצו העיקול, יש בה הודאה שהנתבע התרשל בעת שנתן את תשובתו המקורית לצו העיקול.

29. בחינת התשובה המתוקנת לצו העיקול עם המסמכים שהוגשו בתיק זה מראה שהנתבע לא דייק גם בתשובתו המתוקנת לצו העיקול. כפי שציינתי לעיל, השעבוד על כספי מר אדגר היה אך ורק על כספי פקדון מט"ח בסך 58,000 דולר, והשעבוד היה מוגבל לסך 199,000 ₪. בכתב השעבוד לא היה רשום אם הסכום צמוד או לא, ועל כן סכום זה הוא סכום שאינו צמוד. בתשובה מיום 23.8.08 לצו העיקול כתב הנתבע כי הפקדונות הכספיים עליהם צו העיקול הם: תכנית חסכון בסך 14,773 ₪ ופקדון מט"ח בסך 192,757 ₪. בהתאם לכתב השעבוד, השעבוד חל על הפקדון הכספי בלבד ולא על תכנית החסכון. אם הבנק השיב שתכנית החסכון משועבדת לו, אזי מדובר בדיווח שאינו נכון. מנספח ז' לתצהיר מר אסרף עולה שהנתבע העביר לחשבון חב' א.ת.ר הן את כספי תכנית החסכון והן את כספי הפקדון במט"ח, דבר המלמד שהנתבע דיווח ששני סכומים אלו משועבדים לו. דהיינו, הנתבע טעה פעמיים, בעת מתן התשובה המקורית טעה הנתבע בכך שלא דיווח שכספי הפקדון במט"ח משועבדים לו, ובעת תיקון הדיווח בשנת 2011 לא דיווח שתכנית החסכון אינה משועבדת לו.

30. סבור אני שניתן לייחס ידיעה שיפוטית לכך שהבנקים, ובכללם הנתבע, מנהלים את עסקיהם בצורה ממוחשבת, וכל נתון מוזרם למערכת המחשב בזמן אמת. הצו הגיע לנתבע כשלושה חודשים לאחר החתימה על כתב הערבות והשעבוד שחתם מר אדגר. יש לקבוע במידה רבה של סבירות שפרטי השעבוד עודכנו במחשבי הנתבע מיד בסמוך ליום 27.4.08 מועד בו חתם מר אדגר על מסמכים אלו, או אפילו בו ביום. נתונים אלו היו צריכים להיות בפני מר סופר אשר כתב את התשובה הראשונה של הבנק לצו העיקול. מר סופר לא הובא לעדות ע"י הנתבע, וכאמור לעיל מחדל זה פועל לרעת הנתבע. על כן סבור אני שהנתבע אכן התרשל בכל מעשיו בתשובתו לצו העיקול.

31. מאחר והתובעים היו מבקשי צו העיקול, ממילא הם נמצאים במעגל האנשים שעל הנתבע היה לצפות שהם ייפגעו מתשובה רשלנית שלו לצו העיקול.

הנזק:

32. בחקירתו הנגדית הודה מר אסרף שהשעבוד של הבנק לא כלל סכום של 20,000 ₪. למרות זאת הבנק קיבל לידיו סכום זה. על כן, סבור אני שהתובעים הוכיחו מהודאת מר אסרף נזק של 20,000 ₪.

33. טוענים התובעים שאם הנתבע היה מודיע שפקדון המט"ח משועבד לו, היו פועלים להרחבת העיקולים, וכי עקב העיקול אצל הנתבע, לא הורחב עיקול על המלאי הקיים במרכול.

מעיון בהחלטתה של כב' הרשמת מיום 24.7.08 (סעיפים 13 - 14) אין התייחסות מפורשת של כב' הרשמת להשפעת העיקול אצל הנתבע על החלטתה שלא להרחיב את העיקול על המלאי הקיים. למרות זאת ניתן לומר במידה רבה של וודאות כי ההנחה שהעיקול חל על הכספים שהנתבע התייחס אליהם בתשובתו המקורית, אכן השפיע על שיקול דעתה של כב' הרשמת בהחלטתה שלא להרחיב את צו העיקול על המלאי והציוד במרכול. כב' הרשמת ציינה שהתובעים הצליחו להציג ראיות מהימנות לכאורה לתביעתם, ועל כן היו זכאים להטלת עיקול זמני. אם היה ידוע שהכספים אצל הנתבע משועבדים לנתבע, היה עליה לשקול נתון זה כמשקל נגד לטענת ההכבדה על החייבים, ולא מן הנמנע שהייתה מטילה עיקול לפחות על חלק מהציוד והמלאי. גם אם אקבל את טענת הנתבע שהתובעים הגדילו את שווי המלאי בצורה מלאכותית, פסק הבורר מדבר בעד עצמו, כך ששווי המלאי היה גבוה הרבה יותר מסכום הכספים עליהם הודיע הבנק בתשובתו הראשונה.

יחד עם זאת גם אם היה מוטל עיקול זמני לפחות על חלק מהציוד והמלאי בחנות, יש לקחת בחשבון שציוד ומלאי זה היו נמכרים בשווי חסר, והיו לתובעים הוצאות שינוע של מעוקלים אלו והוצאות מכירה. על דרך האומדן, סבור אני שהתובעים היו יכולים לקבל ממעוקלים אלו את הסך 100,000 ₪ נטו לערך.

34. לאור האמור לעיל, סבור אני שהנזק שנגרם לתובעים בגין ההודעה הרשלנית של הנתבעת הינה 120,000 ₪ נכון ליום הגשת התביעה.

שיקולי מדיניות:

35. סבור אני שאין כל שיקולי מדיניות לפטור את הנתבע מהחובה להשיב לבית המשפט או להוצל"פ תשובות אמת לצווי העיקול. בידי הנתבע כבנק יש את כל הנתונים ואת כל היכולות שכל הנתונים שלו יהיו נתוני אמת, אשר יכולים לעלות על מסך המחשב של הפקיד המטפל במספר מועט ביותר של הקשות על מקלדת המחשב שבפניו. הנתבע הוא הגורם שיכול למנוע את הנזק בהוצאות מועטות ביותר, וכל המשאבים לכך, כגון: מערכות מחשב, עובדים מיומנים ומידע זמין, הם חלק מפעילותו השוטפת. כך שמניעת הנזק אינה גורמת לנתבע כל הוצאה נוספת בפעילותו השוטפת, או גורמת לו להוצאה זניחה ביותר.

עילת התביעה של הנתבע 1:

36. הנתבע 1 ואשתו הם בעלי המניות של התובעת 1. לאור זאת התובעת 1 היא חברת משפחתית, וניתן להתייחס לעסק כאל שותפות משפחתית של התובע 2 ואשתו. לכן סבור אני שיש לדחות את טענת הנתבע שאין לתובע 2 עילת תביעה.

הקטנת הנזק:

37. טוען הנתבע שעל הנתבע הוטלו עיקולים בסך של 3 מיליון ₪ וניתן לטובת הנתבע פסק דין כנגד מר אדגר, ולכן התובעים לא היו מקבלים את כל סכום העיקול אם היו מממשים את העיקול במועד. יש לדחות טענה זו, מהטעם שהנתבע לא המציא בדל ראיה שאכן הוטלו עיקולים נוספים כאמור, וכי עיקולים אלו היו בתוקף בעת שהתובעים ביקשו את מימוש העיקול שהוטל אצל הנתבע. בנוסף, סעיף 76(א) לחוק ההוצל"פ קובע שהתובעים, כמי שביקשו את מימוש העיקול, הם אלו שיקבלו את מלוא חובם, ורק לאחר מכן יתחלקו הנושים האחרים ביתרה, אם תישאר יתרה. לגבי פסק הדין שניתן לטובת הנתבע, הנתבע לא צירף העתק של צו עיקול זמני שהטיל על הכספים הנ"ל לפני שהוגשה בקשת התובעים למימוש העיקול.

38. טוען הנתבע שהתובעים לא הקטינו את נזקיהם בכך שסירבו לקבל את המלאי והציוד בעת שהחייבים היו מוכנים להעביר להם אותם. יש לדחות טענה זו, שכן העדה מטעם התובעים העידה שנכונות זו הייתה מותנית בתנאים נוספים מצד החייבים, שהיו משנים את מצב התובעים לרעה. סבור אני שדבריה של העדה מקבלים משנה תוקף לאור זכיית התובעים בתביעה כנגד החייבים. איני סבור שהתובעים היו צריכים להקטין את נזקיהם כאשר הקטנה זו הייתה גורמת לשינוי מצבם לרעה כלפי החייב העיקרי.

סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל, על הנתבע לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, כדלקמן:

1. את הסך 120,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (17.1.13) ועד ליום התשלום בפועל. על התובעים או מי מהם להגיש דו"ח לתיק ההוצל"פ מס' 3406459100 בלשכת ההוצל"פ ברמלה על כל סכום שיקבלו מהנתבע מתוך סכום זה בתוך 7 ימים מקבלתו;
2. את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל;
3. שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, ח' אייר תשע"ד, 08 מאי 2014, בהעדר הצדדים.