1. תביעת התובע לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לרכבו בתאונת דרכים שבה היה מעורב, אשר התרחשה בנתניה ביום 11.11.2012.

2. לטענת התובע, הגיע לצומת, כשמכוון נסיעתו מוצב שלט "עצור". התובע העיד כי עצר. אח"כ "גלש" לעבר הצומת במטרה לפנות שמאלה. אז, הגיע הרכב שבו נהג הנתבע 1 מהכיוון הנגדי, סטה לנתיבו ופגע בו.

הנתבע מכחיש את האמור. לטענתו, התובע לא עצר, כפי שמחייב התמרור, התפרץ לצומת ופגע ברכב שבו נהג.

3. כאן המקום לציין כי הנתבע 2, בעלי הרכב שבו נהג הנתבע 1, לא הופיע לדיון מחמת אשפוזו (כנטען), אולם מאחר וממילא לא היה בכוחו להעיד על התאונה, שלא נכח בה, התקיים הדיון בהעדרו.

4. בעדות התובע נוספו פרטים באשר למיקום האירוע, אשר לא צוינו בתביעה. התובע העיד כי מדובר בצומת המצוי בעליה -מכיוון נסיעתו, ובירידה - מכיוון נסיעת הנתבע 1. כמו כן העיד כי שדה הראייה שלו מוגבל. לשיטתו, כשנכנס לתוך הצומת, אחרי העצירה, המשיך והתכוון לפנות שמאלה, אך הבחין בנתבע מגיע מהנתיב הנגדי ולכן נעצר עצירה מוחלטת במקום, ולא פנה.

מיקומי הפגיעות ברכב התובע, כפי העולה מדו"ח השמאי והתמונות שצורפו לתביעה, מחזק את גרסתו שלא פנה שמאלה. אם היה מתחיל לבצע את פנייתו, היה מצופה שהרכב יפגע בחזית או בפינה הימנית – קדמית, ולא כך הוא.

יחד עם זאת, לא ברור מדוע עצר בתוך הצומת כשהבחין ברכב הנתבעים ממרחק של 50-60 מ' מהצומת (עמ' 3 ש' 1).

מרחק זה שולל את גרסתו הקודמת של התובע להגבלת שדה הראייה במקום.

התובע העיד שגרסת הנתבע 1, כי לא עצר כפי הוראת התמרור, היא גרסה מאוחרת, שהוכנסה לפיו ע"י חברו שהגיע למקום אחרי התאונה. אולם, התובע לא הזמין לעדות את עדיי הראייה או את בתו שישבה לצדו ברכב, על מנת שיחזקו את עדותו זו.

5. הנתבע חזר בעדותו על כך שהתובע לא עצר לפני כניסתו לצומת כמתחייב מהתמרור. על כך הוסיף, שהתובע הציע לתקן את רכב הנתבעים, מבלי לערב את חברת הביטוח. כמו כן, ביקש להזמין ניידת משטרה למקום האירוע, אולם התובע ביקש שלא יעשה כן.

הנתבע ציין כי המשיך בנסיעתו, הגם שהבחין ברכב התובע, כיוון שסבר כי התובע יעצור כמתחייב.

6. שקלתי את גרסאות הצדדים ומצאתי כי לשני הנהגים אחריות לקרות התאונה.

אין חולק שחובת הזהירות המוגברת חלה על התובע, כמי שנכנס לצומת בכוונה לפנות שמאלה, ובנתיבו תמרור "עצור".

הגם שלנתבע חובה לוודא כי נכנס לצומת פנוי, ואל לו להסתמך על ציות הנהג בכיוון הנגדי לתמרור "עצור", אני סבורה שאחריותו פחותה באופן משמעותי.

לטעמי, התובע לא הוכיח כי עצר עצירה מוחלטת כשהבחין בנתבע מתקרב לצומת. ראשית, בתביעתו טען כי לאחר עצירתו "גלש" לתוך הצומת ולא ציין את עובדת העצירה המוחלטת בתוך הצומת. שנית, הנתבע העיד באופן ברור, פעמיים, כי הבחין בתובע במצב נסיעה.

אני מקבלת את גרסת התובע כי לא הספיק לפנות שמאלה. מיקום הנזקים בשני כלי הרכב מאמת זאת. אך, כאמור, גרסתו להגבלת שדה הראייה נסתרה מתוך עצמה, כשהעיד – תוך חיזוק גרסת הנתבע 1 – כי הבחין בו ממרחק 50-60 מ'. במצב דברים זה, יכול היה למנוע את התאונה אם היה משלים פנייתו, תחת "גלישה" בתוך הצומת, שיש בה להטעות את הנהגים האחרים ולגרום סיכון להם ולעצמו.

כאמור, אחריות מסוימת מוטלת גם על הנתבע לוודא, שהצומת פנוי בטרם כניסתו, מבלי להסתמך על התנהגות הנהגים האחרים. לפיכך, יכול היה אף הוא למנוע את התאונה אם היה נמנע מלהיכנס אליה, כשהבחין בתובע נוסע בתוכה.

בנסיבות המקרה, אני אומדת את הרשלנות התורמת של התובע בשיעור של 75%. על כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך 735 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום הגשת התביעה עד התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט בסך 200 ₪.

בנסיבות האמורות, לא מצאתי להטיל אחריות על הנתבע 2 והתביעה נגדו נדחית ללא צו להוצאות.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום

ניתן היום, ד' אב תשע"ג, 11 יולי 2013, בהעדר.