04 יולי 2013

1. בפני ערעור על החלטת ועדת העררים לניידות מיום 24.12.2012 הפועלת מכח הסכם בדבר גמלת ניידות שנחתם בין ממשלת ישראל לבין המוסד לביטוח לאומי. הוועדה קבעה כי הנכות ממנו סובל המערער אינה ניתנת ליישום במסגרת הסכם הניידות.

התשתית העובדתית

2.         המערער, יליד, 1951, סובל מנכות רפואית גבוהה מאוד ובכלל זה נכות אורתופדית גבוהה. ועדה מדרג ראשון לעניין ניידות קבעה למערער 40% נכות לפי סעיף ליקוי ו-א-5.

3. המל"ל הגיש ערר על החלטת הועדה מדרג ראשון. הוועדה הרפואית לעררים קיבלה את הערר וקבעה שסוג הליקוי אינו ניתן ליישום במסגרת הסכם הניידות. את החלטתה, נימקה, כדלקמן:

פסוריאזיס אטריטיס פגיעה במפרקים. הליכה אנטלגית ללא יישור סופקי של הברך. לאור מכתב רפואי המצביע על טווח תנועה משופר לעין ערוך מזה שהודגם בממצאי הוועדה היום ולאור העדר דריכה על הצד החיצוני של כפות הרגליים הממצאים אינם ניתנים ליישום"

על החלטה זו הוגש הערעור שבפני.

טענות הצדדים

4. לטענת המערער, הוועדה ערכה לו בדיקה קלינית ממנה הודגם ממצא רפואי המצביע על מגבלה משמעותית של ברך שמאל, מגבלה המזכה כפי הנראה את המערער בהתאמת סעיף ניידות. על אף האמור, קבעה הוועדה שלא ניתן להחיל על עניינו את הסכם הניידות. זאת, בהתבסס על מכתב מטעם ד"ר ליביה ממנו עולה טווח תנועה תקין. המערער טוען שלא ברור מדוע הוועדה מסתמכת על מכתב רפואי העוסק בבדיקה קלינית, מכתב העומד בניגוד לממצאי הבדיקה הקלינית בוועדה.

עוד מוסיף וטוען המערער, שהוועדה לא מבהירה מדוע לדעתה אין המערער זכאי להכרה בנכותו בהתאם לקביעת הוועדה מדרג ראשון. הוועדה מודה שלמערער בעיה בכף רגל שמאל, וכי הוא הולך על החלק החיצוני שלה, אך לא ברור מהו הנימוק לכך שלא ניתן ליישם את הסעיף במקרה דנן. הוועדה אינה מנמקת את בסטייתה מקביעתה של הוועדה מדרג ראשון. כמו כן לא ברור כיצד הוועדה יכולה לקבוע כי לא ניתן ליישם את הסעיף כאשר רגלי המערער חבושות.

5. במועד הדיון שנערך בפני חברי כב' הרשם תומר סילורה, הדגיש בא כוח המערער שהערעור אינו תוקף את שיקול דעתה הרפואי של הוועדה, אלא מתמקד במסקנות הוועדה, שאינן מתיישבות להבנתו עם קביעותיה הרפואיות או שאינן מסיימות את הבירור הרפואי שהיה מצופה מהוועדה לעשות בטרם תיתן החלטתה.  לפיכך, מבקש המערער להחזיר את עניינו לוועדה על מנת שתשקול את זכאותו לגמלת ניידות.

6.         המשיב ציין כי לגישתו לא נפל פגם משפטי בהחלטת הועדה. להבנתו, טיעוני המערער יוצאים כנגד שיקול דעתה הרפואי של הוועדה. החלטת הוועדה מנומקת ומפורטת וניתנה לאחר שהוועדה שמעה את תלונות המערער ובדקה אותו. המשיב היפנה לבדיקה האורתופדית בעמוד 2 סעיף 3 ולבדיקה הנוירולוגית בעמוד 3. הוועדה מסבירה כי לא ניתן להעניק את סעיף ו–א–5 מאחר שיש העדר דריכה על הצד החיצוני של כפות הרגליים. משכך, סבור המשיב כי לא נפל פגם משפטי ויש לדחות את הערעור.

דיון והכרעה

7.        על פי החוק, ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים הפועלת מכח הסכם הניידות הינו בשאלה משפטית בלבד. בית הדין אינו מפעיל שיקול דעתו במקום שיקול דעתה הרפואי של הועדה. בית הדין אינו מוסמך לקבוע במקומה דרגות נכות בניידות. רק אם ימצא בית הדין שנפלה טעות משפטית בהחלטת הועדה, מוסמך בית הדין להתערב בה.

8. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וכל החומר שהוגש לתיק, החלטתי כי יש לדחות את הערעור, שכן כל טענות המערער מכוונות להבנתי לשיקול דעתה הרפואי של הוועדה, שכאמור, לבית הדין אין סמכות להתערב בו. להלן אסביר כיצד הגעתי למסקנה זו.

9. מעיון בפרוטוקול ישיבת הוועדה עולה שהוועדה מודעת לבעיות הרפואיות של המערער (סעיף 4 לפרוטוקול), עיינה בתיק הרפואי של המערער ובמסמכים הרפואיים (סעיף 3 לפרוטוקול). בנוסף, הוועדה ערכה למערער בדיקה קלינית אורתופדית ונוירולוגית מפורטת ורשמה את מסקנותיה בפרוטוקול. הוועדה מציינת לעניין מימצאי הבדיקה האורתופדית: "ד"ר לבייה 21.12.12 - ארטופטיה פסוריאטית כאבים בברך שמאל כאשר בבדיקתה טווח תנועה ברך שמאל 0-80". ולעניין הבדיקה הנוירולוגית "אין סימנים פירמידאליים בפלג גוף שמאל". לסיכום מציינת הוועדה, כאמור לעיל:

"פסוריאזיס אטריטיס פגיעה במפרקים. הליכה אנטלגית ללא יישור סופקי של הברך. לאור מכתב רפואי המצביע על טווח תנועה משופר לעין ערוך מזה שהודגם בממצאי הוועדה היום ולאור העדר דריכה על הצד החיצוני של כפות הרגליים הממצאים אינם ניתנים ליישום".

לפיכך, קובעת הוועדה שלא ניתן ליישם בגין המערער את הסכם הניידות.

10. לא נעלמו מעיני טענות המערער על כך שהוועדה, לכאורה, מסתמכת על מכתב רפואי מיום 21.12.2012 (3 ימים לפני מועד התכנסות הוועדה דנן) ולא על הבדיקה הקלינית שנערכה למערער. ברם, להבנתי, בסופו של דבר גם טענה זו הינה טענה רפואית שאין בית הדין מוסמך להתערב בה. אזכיר, כי קביעת שיעורי הנכות היא קביעה רפואית מובהקת הנמצאת בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל 217/06 בן צבי נ' המוסד לביטוח לאומי (22.6.06)). יתר על כן הוועדה מציינת שלא ניתן ליישם את הסכם הניידות על המערער, בין היתר לאור העדר דריכה על הצד החיצוני של כפות הרגליים, ועל סמך כך – דהיינו על סמך שיקול דעתה הרפואי/מקצועי – היא קובעת את מסקנותיה.

11. בסיכומו של דבר, הוועדה מודעת לכל הליקויים מהם סובל המערער ולאחר שבדקה את המערער העריכה, על פי שיקול דעתה הרפואי ובמסגרת סמכותה כי לא ניתן ליישם את הסכם הניידות בגינו.

סוף דבר

15. הערעור נדחה. כמקובל בהליכים שעניינם בטחון סוציאלי – אין צו להוצאות חרף דחיית הערעור.

הצדדים רשאים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בבקשת רשות ערעור על פסק דין זה בתוך 30 ימים

ניתן היום, כ"ו תמוז תשע"ג, (4 יולי 2013), בהעדר הצדדים.