השופט חגי ברנר:

מבוא

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' סגנית הנשיאה ז' אגי) מיום 28.11.2012, אשר קיבל תביעת נזקי גוף שהגיש המשיב נגד המערערים.
2. המשיב, יליד שנת 1979, עבד אצל המערערת 1 (להלן: "המערערת"), שהינה חברה לביצוע עבודות בניין. לטענתו, הוא נפגע בגבו במהלך עבודתו ביום 7.4.2006, בעת שהרים שק מלט באתר בניה של המערערת. המשיב תבע תחילה את המערערת וכן את חברות הביטוח שסבר כי ביטחו אותה. לימים, כאשר התברר שלמערערת לא היה ביטוח חבות מעבידים, תוקנה התביעה באופן שחברות הביטוח נמחקו מן התביעה, ותחתן צורף כנתבע נוסף מנהלה של המערערת, הוא המערער 2 (להלן: "המערער").
3. המערערים הכחישו מכל וכל את עצם קרות הארוע נשוא התביעה. לדידם, המשיב כלל לא הועסק בעבודות פיזיות, וכל תפקידו במערערת היה להסיע פועלים, לבצע שליחויות, להוביל חומרים ולבצע עבודות קלות. לטענתם, הוא כלל לא הודיע שהיתה לו תאונת עבודה, ורק לאחר הגשת התביעה נודע להם לראשונה כי המשיב טוען שעבר תאונה כזו.

פסק דינו של בית המשפט קמא

1. בית המשפט קמא קיבל כאמור את התביעה.

בפסק הדין נקבע כי המשיב אמנם שימש כנהג וכמבצע שליחויות אצל המערערת, אך בנוסף, הוא ביצע גם עבודות פיזיות שונות באתרי הבניה של המערערת, ותפקידו לא היה מצומצם כפי שטענו המערערים. עוד נקבע כי שיטת העבודה באתר הבניה בו ארעה התאונה כללה הרמה ונשיאה של חומרי בניין, לרבות שקי מלט, גם בידיים, גם באמצעות דליים וגם באמצעות כננת. בית המשפט מצא את גרסתו של המשיב בדבר אופן קרות התאונה כגרסה אמינה, בעוד שגרסתו של המערער נמצאה בלתי אמינה. חיזוק לגרסתו של המשיב נמצא בעדותם של פועלים אחרים באתר הבניה, שאמנם לא היו עדי ראיה לתאונה, אך העידו על שיטת עבודה כפי שתיאר המשיב. חיזוק נוסף נמצא בטופס בל/250 שהוא טופס הפנייה של מעביד לקופת החולים כאשר מתרחשת תאונת עבודה, שבמקרה דנן נחתם על ידי המערער עצמו, יחד עם חותמת החברה. בטופס זה, שנערך ביום קרות התאונה, נרשם בחלק המתייחס לתיאור התאונה כי המשיב "הרים דבר כבד וחש מתיחה חדה בגב". בית המשפט דחה בהקשר זה כבלתי אמינה את גרסתו של המערער, לפיה השאיר מראש טפסים חתומים על החלק במשרדו, למקרה שלא יימצא במקום בעת שתתרחש תאונה. לפיכך, נפסק כי התאונה אכן התרחשה באופן שתיאר המשיב.

1. בית המשפט קמא קבע כי המערערת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי המשיב בכך שהוא נדרש להעביר בידיו, לבדו, שקי מלט שמשקלו של כל אחד מהם הינו 50 ק"ג, דבר שהוא מעל ומעבר למותר לגבי אדם יחיד. עוד נקבע כי הרמת השקים נעשתה בהתאם להוראתו של המערער. בית המשפט קבע שלא ניתן לייחס למשיב אשם תורם משום שפעל לפי הוראת המעביד ולא ניתנה הנחיה והדרכה כיצד יש לשנע חומרי בנין במשקלים גבוהים.
2. בית המשפט קמא ציין שיש להטיל אחריות אישית על המערער משום שזה התרשל כלפי המשיב באי עריכת ביטוח מעבידים.
3. בנוגע לשאלת הנזק שנגרם למשיב, קבע בית המשפט קמא כי נגרם לו בקע דיסק. עוד נקבע כי נכותו הרפואית של המשיב בגין ההגבלה בתנועות עמוד שדרה מותני הינה בשיעור של 10%, והנכות הרפואית בגין הירידה בתחושה בכף הרגל הינה בשיעור של 5%. הנכות התפקודית הועמדה על 10% בלבד הן משום שבית המשפט התרשם כי המשיב עודנו מבצע עבודות פיזיות, הן משום שעוד קודם לתאונה הוא סבל מבעיות גב והן משום שאין משמעות תפקודית לירידה בתחושה בכף הרגל.
4. בית המשפט קמא קבע כי לא הוכחו הפסדי השתכרות בגין העבר (15.7.2006- 1.11.2010) משום שהמשיב לא המציא תלושי שכר למעט תלוש אחד בודד, ולכן נקבע פיצוי בראש נזק זה לפי שיעור הנכות התפקודית, בסך של 48,485 ₪ וכן סך של 6,973 ₪ בגין הפסד השתכרות מלא בתקופת הפגיעה (ראה פסיקתה מתוקנת מיום 21.1.2013).

בגין הפסדי השתכרות לעתיד נערך חישוב אקטוארי לפי בסיס שכר של 8,500 ₪, ולכן נפסק פיצוי בסך של 217,242 ₪, וכנגזרת מכך, פיצוי בגין פגיעה בפנסיה בסך של 24,450 ₪.

בגין עזרת הזולת לעתיד נפסק פיצוי גלובלי בסך של 10,000 ₪ ובגין נזק בלתי ממוני נפסק פיצוי בסך של 60,000 ₪.

עוד נפסק כי מסכום הפיצויים יש לנכות את מענק הנכות ששולם למשיב בסך של 85,500 ₪ (ראה פסיקתה מתוקנת מיום 21.1.2013).

כמו כן, המערערים חוייבו בתשלום הוצאות משפט בסך 7,200 ₪ וכן בשכ"ט עו"ד בסך 67,591 ₪.

1. מכאן הערעור שלפנינו.

הטענות בערעור

1. המערערים תוקפים בערעורם את כל ממצאיו וקביעותיו של בית המשפט קמא, ודומה כי אינם משלימים עם אף לא אחת מבין קביעותיו.

הם שבים וכופרים בקרות התאונה, ולטענתם, אין כל ראיות המוכיחות את התרחשותה, זולת עדותו היחידה של המשיב. בהקשר זה הם מציינים שהמשיב נמצא לא אמין בכל הנוגע להוכחת נזקיו הנטענים. המערערים טוענים כי לא היתה נהוגה שיטה של הרמת שקי מלט כפי שטען המשיב, אלא ההרמה נעשתה באמצעות כננת. לדידם, לא היה מקום לייחס משקל לטופס בל/250 מה גם שהוא נחתם על החלק. המערערים טוענים כי לא קיימת חובת זהירות שלהם כלפי המשיב וכי היה מקום לייחס למשיב אשם תורם. הם כופרים בכך שהמערער הוא שנתן למשיב הוראה להרים שקי מלט. לדידם, לא היה מקום לקבוע למשיב נכות נויורולוגית בשיעור של 5% ולא היה מקום לקבוע לו נכות תפקודית בשיעור של 10%, שכן לא נותרה לו נכות תפקודית כתוצאה מהתאונה. בהקשר זה נטען כי היה מקום שבית המשפט קמא יצפה בקלטת מחתונתו של המשיב. בענין הפסדי השתכרות לעבר טוענים המערערים כי לא היה מקום לפסוק פיצוי כלשהו משום שמדובר בנזק מיוחד אשר לא הוכח, לאחר שבית המשפט קמא ציין שלא הוכח קיומו של נזק כזה. בענין הפסדי השתכרות לעתיד טוענים המערערים כי המשיב נמנע מלהציג את הכנסותיו לאחר התאונה. כמו כן, לא היה מקום לבסס את חישוב ההפסדים על יסוד משכורת בסך של 8,500 ₪ מה גם שהמשיב עצמו טען כי השכר הינו 8,200 ₪. זאת ועוד, בנכויות בגבולות של 10% אין מקום לקבוע פיצוי אקטוארי אלא גלובלי, הכולל הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים. באשר להפסדי פנסיה, לא הוצג החישוב לפיו נקבעו פיצויים אלה ולא הוכח שייגרמו הפסדים. המערערים טוענים גם כי לא היה מקום לפסוק פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין עזרת הזולת משום שלא הוכח הצורך בעזרה כזו. עוד טוענים המערערים כי לא היה מקום להטיל חבות אישית על המערער, שכן לא התבקשה הרמת מסך ההתאגדות ביחס אליו, ולא קיימת חובה על מעביד לערוך ביטוח מעבידים, מה גם שהמשיב היה מבוטח באמצעות הביטוח הלאומי.

1. מנגד, המשיב תומך במסקנותיו וקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, ומבקש שהערעור יידחה.

המשיב טוען כי מדובר בערעור על ממצאים עובדתיים, תוך התעלמות מההלכה לפיה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות, למעט במקרים חריגים של טעות בולטת היורדת לשורשו של ענין. הוא מוסיף וטוען כי המערערים מנסים להרחיב את החזית באמצעות העלאת טענות חדשות נגד חיובו האישי של המערער, שלא הועלו בבית המשפט קמא. עוד טוען המשיב כי המערער הציג בפניו מצגים שקריים בדבר קיומו של ביטוח חבות מעבידים, מה שגרם להגשת תביעה נגד חברות הביטוח, שתוקנה לאחר מכן, כאשר התברר שמדובר במצג שווא. לטענת המשיב, טיעוני המערערים זרועים באי דיוקים לרוב, כגון, הטענה כאילו המשיב טען שהיו עדים לתאונה, דבר שהמשיב לא טען מעולם, וכגון ייחוס אמירות שונות לעדים, שכלל לא נאמרו על ידם. המשיב טוען כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיעור הפיצויים שפסקה הערכאה הדיונית אף אם ניתן היה לפסוק פיצוי אחר בגין ראש נזק מסויים, אלא אם הסכום שנפסק הוא בלתי סביר. במקרה דנן לא נפלו טעויות כלשהן בפסק דינו של בית המשפט קמא ולא ניתן לטעון שהפיצוי שנפסק הוא בלתי סביר. זאת ועוד, לדידו של המשיב הפיצוי שנפסק לזכותו מקפח אותו, שכן הנכות התפקודית שנקבעה לו נמוכה מהנכות הרפואית. כמו כן, המשיב קופח הן בפיצוי שנפסק לו בגין הפסד השתכרות לעתיד, משום שהפיצוי חושב לפי משכורת שהיתה ערב התאונה, שש שנים קודם לכן, הן בסכום הפיצוי בגין עזרת הזולת, הן בסכום הפיצוי בגין כאב וסבל, והן בשלילת הפיצוי בגין ניידות והוצאות נסיעה כמו גם בגין הוצאות רפואיות.

דיון והכרעה

1. אקדים ואומר כי לטעמי יש טעם לפגם בערעור שמנסה לתקוף ולבטל כל אחת ואחת מבין קביעותיו של בית המשפט קמא, בלא לפסוח על אף אחת מהן וללא כל נסיון להתרכז בעיקר, משל אין עסקינן בבית משפט של ערעור אלא בהליך נוסף בפני ערכאה דיונית אחרת, שתפקידה לשמוע מחדש את פרשת הראיות. הדברים אף מגיעים כדי אבסורד, למשל, בכל הנוגע לטענה כי לא היה מקום לקבוע למשיב נכות נוירולוגית בשיעור של 5%, למרות שקביעה זו כלל אינה פוגעת במערערים, משום שבסופו של דבר קבע בית המשפט קמא כי לנכות זו אין משמעות תפקודית. נזכיר כי אין עסקינן בתביעת פלת"ד, ולכן מרגע שלא יוחסה משמעות תפקודית לנכות הנוירולוגית, לא היה כל טעם לערער על ההכרה בקיומה.
2. רובן המכריע של טענות המערערים הן נגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא ונגד ממצאי המהימנות שנקבעו על ידו. ברם, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים או בממצאי מהימנות, אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות, שאינן מתקיימות כאן:

"לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת המימצאים העובדתיים. התערבות במימצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם ... בייחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית-משפט קמא "'לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו – דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין..."

(ע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998)).

1. מטעם זה אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא כי התאונה התרחשה באופן שתיאר המשיב, ולא כנטען על ידי המערערים. קביעה זו מבוססת היטב בחומר הראיות שעמד לנגד עיני בית המשפט קמא, ואין יסוד להתערב בה או לשנותה. למעלה מהצורך נציין כי גם לגופו של ענין, גרסתו של המשיב, הגם שהיא מהווה עדות יחידה של בעל דין, מקבלת חיזוק משמעותי, שלא לומר מכריע, מהטופס בל/250 עליו חתמו המערערים. מדובר כאמור בטופס הפנייה סטנדרטי של מעביד לקופת החולים מקום בו ארעה תאונת עבודה. בטופס הקונקרטי, שנערך ביום קרות התאונה, רשם המשיב בחלק המתייחס לתיאור התאונה כי "הרים דבר כבד וחש מתיחה חדה בגב", ובשולי הטופס מצוייה חתימת המערערים. בית המשפט קמא מצא כבלתי אמינה בעליל את טענתו של המערער כאילו חתם על טפסים כאלה על החלק, ומכאן שבזמן אמת המערערים כלל לא חלקו על האופן בו התרחשה התאונה, ועשו כן לראשונה רק כאשר התברר להם שהם חשופים לתביעה כספית מצידו של המשיב. חיזוק נוסף לעדותו של המשיב נמצא בעובדה ששלושה פועלים אחרים באתר הבניה, שאמנם לא היו עדי ראיה לתאונה, העידו על שיטת עבודה באתר הבניה כפי שתיאר המשיב, קרי, של נשיאת חומרי בניה בידיים, בניגוד לטענת המערערים. אחד מהם אף העיד על העברת שקי מלט בידיים עד לקערה בה עירבבו את המלט עם חומרים נוספים. על כן, עצם קיומה של כננת להרמת משאות, אין פירושו של דבר ששקי המלט לא הובאו אל הכננת באופן ידני. חיזוק נוסף לגרסתו של המשיב נמצא בעובדה שהתבררה, ולפיה תפקידו באתר הבניה לא היה רק של נהג הסעות או שליח, כפי שטענו המערערים כדי להראות שהארוע לא היה יכול להתרחש, אלא גם הגשת סיוע במגוון של תפקידים, ואחד הפועלים אף תיאר אותו כמנהל עבודה. גם שכרו הגבוה יחסית של המשיב (7,209 ₪ במועד קרות התאונה) אינו עולה בקנה אחד עם טענת המערערים כאילו שימש אך ורק כשליח ונהג הסעות. כמו כן, כבר למחרת הארוע, ביום 8.4.2006, טען המשיב בפני רופאת המשפחה שלו כי ביום הקודם הוא הרים דבר מה כבד במהלך עבודתו בבנין, ומאז הוא סובל מכאב עז בגב התחתון, וגרסה דומה מסר מספר שעות לאחר מכן, בחדר המיון של בית החולים אליו הופנה, שם אף ציין במפורש כי הרים מספר שקי מלט בטרם קרות הארוע. קרבת הזמן בין הארוע לבין המועד בו ניתנה גרסה של המשיב בדבר נסיבות הארוע, מחזקת אף היא את המסקנה כי הארוע אכן התרחש כנטען על ידו.

אכן, בית המשפט קמא מצא כלא אמינה את גרסתו של המשיב בכל הנוגע לשאלה האם שב לעבודה אחרי התאונה, אלא שאין בכך די כדי לקבוע שגם תיאורו את אופן התרחשות התאונה איננו ראוי לאמון. מכל מקום, דווקא העובדה שבית המשפט קמא ידע היטב לבור את אותם חלקים מגרסתו של המשיב שנמצאו אמינים, מתוך אותם חלקים בעדותו שלא נמצאו אמינים, היא שמעידה כי בית המשפט שקל ובחן היטב את הדברים, בטרם קבע מה שקבע.

1. אין כל יסוד לטענת המערערים כאילו לא קיימת חובת זהירות שלהם כלפי המשיב. פשיטא שמעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדיו המועסקים על ידו באתר בניה, ואין צורך להרחיב על כך את הדיבור. אין גם ספק שההוראה שניתנה למשיב להרים בידיו, ללא עזרה כלשהי, שק מלט שמשקלו 50 ק"ג, היוותה הפרה ברורה של חובת הזהירות הקונקרטית כלפי המשיב. העיד על כך ד"ר אלעזר ביקלס, מומחה בתחום הבטיחות, שהבהיר כי יצרנית המלט הזהירה במפורש שהשק איננו מותר בנשיאה של אדם בודד. לדברי המומחה, אסור היה למשיב להרים משקל העולה על 10 ק"ג, וברי איפוא שהרמת משקל של 50 ק"ג היתה מעל ומעבר למותר. זאת ועוד, המערער עצמו טען כי ידע, כבר בעת קבלתו של המשיב לעבודה, שלמשיב יש בעיות גב (ולשיטתו, זו הסיבה שהגדיר את תפקידו כנהג וכשליח בלבד), ולכן מכח קל וחומר הוא התרשל כלפיו בעת שהורה לו להרים לבדו את שק המלט. בהקשר זה נציין כי מטעם המערערים זומן לעדות בן דודו של המשיב, איתן פוזילוב, שהעיד כי אשתו שוחחה עם המערער בטרם התקבל המשיב לעבודה אצלו, סיפרה לו על כך שהמשיב פגוע בגבו וביקשה ממנו שלא ידרוש ממנו להניף או להרים דברים (ע' 52 לפרוטוקול).
2. בהקשר זה נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט קמא, שכן הוא הטיל חבות אישית על המערער רק בגין העובדה שהמערער לא דאג לבטח בביטוח מעסיקים את העבודה באתר. ברם, מתוך עדותו של המשיב, ומתוך קביעתו של בית המשפט קמא עצמו, עולה כי המערער באופן אישי הוא שנתן למשיב את ההוראה להרים לבדו את שק המלט, ודי בכך כדי להטיל עליו חבות אישית לארוע. כך גם נטען בכתב התביעה נגד המערער. כידוע, מנהלו של תאגיד נושא באחריות אישית לעוולות נזיקיות של התאגיד, אם הוא באופן אישי היה זה שביצע את מעשה העוולה בשמו של התאגיד. כלל זה נקבע בשורה של פסקי דין:

"היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על-ידיו."

(ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' יואל אורן (1981) (פורסם בנבו).

"עקרון היסוד של דיני הנזיקין הוא, כי מי שמקיים את היסודות של העוולה אחראי למעשיו שלו. מעמדו של המעוול בהירארכיה המינהלית או הביצועית אין בו כדי לשחרר את המעוול מאחריות. על-כן, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה לא למען עצמו, אלא כעובד או כשלוח של אחר, אין בה כדי לשחרר את המבצע מאחריות בנזיקין. בדומה, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה כאורגן של תאגיד, אין בה כדי לשחררו מאחריות (ע"א 725/78). עמדתם של דיני הנזיקין היא העמדה האינדיבידואליסטית, לפיה כל אדם חטאו יישא ... המבחן הוא אותו מבחן כללי של דיני הנזיקין. סעיף 12 מרחיב את היקף החייבים באחריות הנזיקית. הוראה זו היא הוראה כללית. לכן, היא מוחלת על אורגן ועל נושא משרה בחברה. אין בכך כל רבותא. אם האורגן מבצע את העוולה באמצעותו, הוא יחוב מכוח הכלל הרגיל כי אדם חב על פעולתו."

(ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ (1994) - פורסם בנבו).

אין איפוא מניעה להטיל אחריות נזיקית על אורגן בתאגיד, בגין מעשי עוולה שביצע בשמו של התאגיד. בעניננו, משנקבע כי המערער, במו פיו, הוא שנתן למשיב את הוראה להרים לבדו את השק, ממילא מתבקשת המסקנה כי הוא אישית הפר את חובת הזהירות כלפי המשיב ולכן הוא חב בנזקיו. ודוק: אין המדובר בהטלת אחריות מכח הרמת מסך, אלא בהטלת אחריות נזיקית ישירה על מי שביצע בעצמו את מעשה העוולה הנזיקית.

לנוכח המסקנה כי היה מקום להטיל על המערער חבות אישית בגין ההוראה שנתן למשיב, אין צורך לדון בשאלה האם היה מקום להטיל עליו חבות אישית בגין אי עריכת ביטוח מעבידים.

1. ענין נוסף המצריך דיון הוא בסוגיית האשם התורם. הכלל הוא שכאשר עסקינן בתאונת עבודה בה נפגע עובד, יש אמנם לדקדק עם המעביד, אך יש לבדוק כל מקרה לפי נסיבותיו, ובהחלט ייתכן שיוטל אשם תורם על עובד:

"מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו ... עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד. גם לגישה זו יימצא אישור פסקי-דין, שניתנו במקרים המתאימים (למשל, ע"א 227/67(המ' 113/68) [13], בעמ' 319; ע"א 53/57 [14] וע"א 819/77 [15]). כל עניין ראוי לו איפוא, שייבחן על-פי נסיבותיו, תוך נתינת הדעת למגמות הנ"ל שבהלכה."

ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו, פ"ד לו (2) 592 (פורסם בנבו, 21.04.1982).

בעניננו, המשיב סבל מבעיות גב עוד בטרם התרחשה תאונת העבודה. בבדיקת CT משנת 2000 נצפה אצלו בלט דיסק והוא התלונן על כאבי גב אפילו בעת שהתקבל לעבודה. בן דודו, איתן פוזילוב, אף העיד על בעיות גב שהיו למשיב עוד בטרם התקבל לעבודה אצל המערערת, וכן העיד על כך שבטרם קבלתו של המשיב לעבודה, שוחחה אשתו של העד עם המערער והסבירה לו שהמשיב סובל מבעיות גב ולכן אין לדרוש ממנו להרים חפצים (ע' 52 לפרוטוקול). מכאן שהמשיב אמור היה לדעת כי הרמת שק מלט במשקל 50 ק"ג, עלולה לגרום לו נזק של ממש. הוא עצמו אף טען כי הנשיאה היתה קשה לו מאוד ולכן קרע את השקים, מילא שני דליים במלט, והעלה אותם למעלה, עד אשר המערער גער בו על שיטת עבודה זו. מנגד, יש להביא בחשבון שהמשיב פעל בענין זה על פי הוראה מפורשת של מעבידו הישיר, הוא המערער, שאף גער בו שהוא מבזבז זמן ואמר לו שעליו להרים את השקים כמות שהם. בנסיבות אלה, כאשר מדובר בעובד שפעל לפי הוראה ישירה, ברורה וחד משמעית של המעביד, אין מקום לייחס לו אשם תורם, שכן קשה לצפות מעובד שיסרב להוראה מפורשת של המעביד ובכך יסתכן באיבוד מקום עבודתו. לכן יש לדחות את טענת המערערים בנקודה זו.

1. לא מצאתי יסוד לטענות המערערים בענין שיעורן של הנכות הרפואית והתפקודית שנקבעו למשיב. מדובר בקביעות עובדתיות הנשענות על ממצאים של עדים מומחים ואין כל טעם מבורר המצדיק התערבות בהן. גם העובדה שבית המשפט קמא לא צפה בקלטת מחתונתו של המשיב אין בה כדי לשנות ממסקנה זו. בסופו של דבר, לא מדובר בנכות תפקודית גבוהה, וממילא אף אם נניח כי המשיב נצפה בחתונתו כשהוא רוקד (הקלטת לא הוגשה כראיה בבית המשפט קמא), אין להניח שהיה בכך כדי לשנות מן המסקנה בדבר שיעורה של נכותו התפקודית. לא הרי יכולתו של אדם לרקוד במשך ערב אחד בחתונתו שלו, כהרי יכולתו לבצע עבודה פיזית מדי יום ביומו, לאורך שנים.
2. המערערים טענו כי לא היה מקום לפסוק פיצוי כלשהו בגין הפסדי שכר לעבר, משום שמדובר בנזק מיוחד אשר לא הוכח.

טענה זו בדין יסודה. בית המשפט קמא קבע כי לא הוכחו הפסדי השתכרות בגין העבר (15.7.2006- 1.11.2010) משום שלא הומצאו תלושי שכר למעט תלוש אחד בודד. עוד קבע בית המשפט קמא כי עדותו של המשיב לפיה לא עבד כלל עד לסוף שנת 2010 , היתה מתחמקת, לא משכנעת ו"רצופה אי דיוקים וסתירות לכל ארכה. התובע לא נתן הסבר משכנע לרישומים בתיקים הרפואיים מהם עולה כי עבד לאחר התאונה ... הרושם המתקבל מעדות התובע הוא כי רב הנסתר על הגלוי וכי מדובר בגרסה מגמתית אשר נועדה ליצור רושם כי התובע לא חזר לעבודה כלשהי ממועד הפגיעה ועד לחודש 11/2010 ... ככל הנראה שולם לתובע שכר בצידם [של העבודות- ח.ב.] אשר לא דווח לרשויות המס." (ע' 21- 22 לפסק הדין). עוד נפסק כי "התרשמתי כי גרסתו של התובע בכל הנוגע לכושרו לעבודה ובמיוחד לעבודה בעלת מרכיבים פיזיים ברמת קושי כזו או אחרת, אינה משקפת נכונה את אשר אירע בפועל והתרשמותי כי התובע אכן ביצע ומצבע [צ"ל: מבצע] עבודות פיזיות בדרגות קושי שונות בעת עבודתו עם מר סידקו". (ע' 22 לפסק הדין). חרף זאת, קבע בית המשפט קמא פיצוי בסך של 44,625 ₪ בצירוף ריבית בגין הפסדי השתכרות לעבר, וזאת לפי הנכות התפקודית.

לדידי, הואיל ומדובר בנזק מיוחד הטעון ראיות, ולנוכח התרשמותו של בית המשפט קמא כי המשיב עבד גם עבד באותה תקופה, אך הסתיר את הכנסותיו האמיתיות הן מבית המשפט והן מרשויות המס, לא היה מקום לפסוק לו פיצוי בגין ראש נזק זה:

"הפסדי השתכרות בעבר הינם נזק מיוחד, ועל התובע להגיש פרטים ביחס אליהם, וכשאך ניתן הדבר, יש להמציא פרטים וראיות ביחס אליהם, ולפי אלה יקבע בית המשפט את גובה הפיצוי."

(ע"א 448/87 צבי המרמן, קבלן לבנין בע"מ נ' עיד אברהים חסן, פ"ד מג (3) 810 (פורסם בנבו, 04.10.1989), מפי כב' השופט א' חלימה).

אכן, כאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדוייקים וחד משמעיים, למשל, משום שהניזוק היה בתחילת דרכו המקצועית וכשברור שמאז התאונה ועד למתן פסק הדין עשוייה היתה השתכרותו לגדול, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי גלובלי:

"גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים (ראו: קציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם)."

(ת.א. (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (פורסם בנבו, 18.11.2009)).

ברם, כאשר אי הבהירות נעוצה בהסתרה מכוונת של נתונים על ידי הניזוק, כמו במקרה דנן, שאני.

1. לא מצאתי ממש בשאר השגותיהם של המערערים על פסק דינו של בית המשפט קמא.

אכן, בית המשפט קמא ערך חישוב אקטוארי בגין הפסדי השתכרות לעתיד למרות שמדובר בנכות תפקודית בשיעור של 10% בלבד, ובאותה מידה יכול היה בית המשפט קמא לפסוק פיצוי גלובלי, אלא שבית המשפט נימק את בחירתו לערוך חישוב אקטוארי בכך שהמשיב עוסק בעבודות בעלות מרכיב פיזי, ולכן אין סיבה להתערב בבחירה זו. העובדה שהמשיב לא הציג את הכנסותיו לאחר התאונה, אין בה כדי לגרוע מזכותו לקבל פיצוי בגין נזק כללי של אובדן השתכרות לעתיד, שיחושב כנגזרת מתוך שכרו האחרון לפני התאונה.

1. באשר לקביעת בית המשפט קמא לפיה שכרו הקובע של המשיב הינו 8,500 ש"ח, הרי שזו מבוססת על הצמדת שכר ממוצע בסך של 7,209 ₪ ברוטו עובר לתאונה, ואין יסוד להתערב בממצא עובדתי זה. אכן, במסגרת תחשיבי הנזק טען המשיב כי שכרו המשוערך עמד על סך של 8,246 ₪, אלא שהתחשיב נערך נכון לחודש פברואר 2011, ואילו פסק הדין ניתן בחודש נובמבר 2012, קרי, בחלוף קרוב לשנתיים, ומכאן הפער בין הסכום לו טען המשיב, לבין הסכום שקבע בית המשפט קמא.
2. באשר להפסדי פנסיה בסך של 24,450 ש"ח, אכן, אין למצוא בפסק דינו של בית המשפט קמא פירוט כיצד חושב הפיצוי בראש נזק זה, אך בהינתן העובדה שסכום זה מהווה כ- 11% מגובה הפסד ההשתכרות, אין מקום להתערב בקביעה זו.
3. אין גם מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא לפיה נפסק פיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין עזרת הזולת. הוא הדין בפיצוי בסך של 60,000 ₪ שנפסק בגין נזק בלתי ממוני, בשים לב לגילו הצעיר של המשיב בעת קרות הארוע ובשים לב להיקף הטיפולים הרפואיים להם נזקק בעקבות הארוע.

כידוע:

"לא בנקל יתערב בית המשפט שלערעור באומדניו של בית המשפט של הערכאה הראשונה את גובה הפסד ההשתכרות שנגרם לנפגע בתאונה. כפי שנקבע לא אחת, אומדן כזה תלוי בגורמים שונים, אשר חלקם הגדול אינו אלא בגדר ניחוש והשערה, ובכגון דא אין, בדרך כלל, הצדקה שבית המשפט שלערעור ימיר את הערכת הערכאה הראשונה בהערכתו שלו."

(ע"א 432/80 (המ' 905/82) שושן נ' אוטוקרס חברה בע"מ (בפירוק) פ"ד לז (1) 178, 183 (1983), מפי כב' השופט ת' אור).

וכפי שקבע כב' השופט י' עמית:

"איני רואה עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. לשופט הערכאה הדיונית מתחם רחב של שיקול דעת בהערכת הנתונים העיקריים הצריכים לשומת הנזק. כמי ששומע את הראיות ומתרשם ישירות מהעדים ומהנפגע, יש לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור בקביעת פרמטרים שונים כגון הנכות התפקודית והיקף עזרת צד שלישי. מכאן נובעת המדיניות השיפוטית באשר להיקף המצומצם של התערבות ערכאת הערעור בתיקי נזיקין. בהיעדר טעות בולטת בהערכת הנזק, ערכאת הערעור לא נדרשת לבחון לפני ולפנים את כלל ראשי הנזק, אלא את אותם ראשי נזק החורגים באופן בולט מהמקובל על רקע כלל הפיצוי שנפסק ... "

(ע"א 3454/11 בוקאעי בלאל נ' חדוה אביטל (פורסם בנבו, 11.10.2011)).

ראה גם את דברי חברי, כב' סגן הנשיאה השופט י' שנלר:

"ככלל ערכאת הערעור בוחנת את שיעור הפיצויים הכולל וסבירותו, ואינה מעבירה תחת שבט ביקורתה כל רכיב ורכיב מרכיבי הנזק כפי שנפסק על ידי הערכאה הדיונית, אלא אם סטתה הערכאה הדיונית באופן מהותי מאשר היה אמור להיפסק ... "

(ע"א (ת"א) 34855-04-10 עיריית לוד נ' חוסיין אזבארגה (פורסם בנבו, 05.03.2012).

1. לאחר הגשת הערעור ביקשו המערערים להתיר להם לצרף ראיה חדשה בערעור. מדובר בפלט שיחות טלפון מחודש מאי 2006, של מכשיר הטלפון הסלולרי שמסרה המערערת למשיב. לטענת המערערים, מתוך פלט זה עולה כי המשיב חזר לעבודתו אצל המערערת לאחר התאונה הנטענת, ולא היה מרותק כלל למיטתו.

דין הבקשה להדחות.

ראשית לכל, לא היה מקום לצרף את הראיה החדשה בטרם הותרה הגשתה. זאת ועוד, הבקשה להגשת הראיה החדשה לא נתמכה בתצהיר כמתחייב.

גם לגופו של ענין, יש לדחות הבקשה.

ברע"א 3299/13 משה סיידון נ' מדינת ישראל - מנהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 05.12.2013), נפסק כי:

"כלל ידוע הוא כי לא תתאפשר כדבר שבשגרה הגשת ראיות חדשות לערכאת הערעור, אשר לא היו בפני הערכאה הדיונית ערב מתן פסק הדין. הרציונאל הברור העומד מאחורי הכלל קשור בתפקידה של ערכאת הערעור ככזו שנועדה לבחון האם בהינתן התשתית העובדתית הקונקרטית שהונחה בפני הערכאה הדיונית המסקנה המשפטית אליה הגיעה נכונה וצודקת בנסיבות העניין. גישה אחרת תפגע בסופיות הדיון ועלולה לגרום לשמיעת הראיות בשני גלגולים. לכך יש להוסיף גם כי לרוב נהנית הערכאה הדיונית מיתרון של התרשמות מהעדים והראיות שהובאו בפניה ובחינת מהימנותם."

ראה גם רע"א 5421/13 הרב אליעזר כהנמן נ' הרב שמואל מרקוביץ (פורסם בנבו, 01.10.2013):

"תקנה 457 לתקנות קובעת כנקודת מוצא כי לבעלי הדין אין זכות להגיש ראיות נוספות בערעור. התקנה אמנם מעניקה לבית המשפט שלערעור את הסמכות להתיר הבאת ראיות נוספות בשלב הערעור, אך השימוש בסמכות זו צומצם בפסיקת בית משפט זה ונקבע כי שימוש בה ייעשה מקום בו בעל הדין הצליח לשכנע כי לא ידע ולא יכול היה לדעת על קיומה של הראיה בעת הדיון לפני הערכאה הדיונית, כי לא יכול היה להביאה על אף שפעל ב"שקידה ראויה" לצורך כך או כי יש לה חשיבות מכרעת להכרעה בעניין" (ההדגשה אינה במקור)

במקרה דנן הראיה החדשה היא ראיה שניתן היה להגישה עוד במסגרת ההליך בבית המשפט קמא, שהרי מדובר בפלט שיחות שנוהלו עוד בחודש אפריל 2006. מטעם זה, אין כל הצדקה לאפשר למערערים לערוך "מקצה שיפורים" בשלב הערעור ולהגיש את הראיה כעת. זאת ועוד, גם אם מתוך הפלט ניתן ללמוד כי המשיב שוחח מעת לעת עם המערער גם לאחר התאונה וקודם שפוטר, אין בכך כל רבותא, שכן ממילא, המערער טען בעדותו שהמשיב המשיך לעבוד גם בתקופת ימי המחלה שניתנו לו עד שהתפטר בסוף חודש אפריל 2006. מכל מקום, מדובר בראיה בלתי רלבנטית לשאלות האמיתיות שהתעוררו בתיק זה.

1. סוף דבר, הערעור מתקבל באופן חלקי בלבד, במובן זה שיש לבטל את חיובם של המערערים בתשלום פיצויים בסך של 48,485 ₪ בגין הפסדי השתכרות לעבר. בנוסף, יופחת בהתאמה חלק יחסי משכר הטרחה שנפסק לזכותו של המשיב.
2. לנוכח התוצאה, אין צו להוצאות. המזכירות תחזיר למערערים, באמצעות בא כוחם, את הפקדון שהפקידו במסגרת הערעור.

השופט ישעיהו שנלר, סג"נ - אב"ד:

אני מסכים.

השופט ד"ר קובי ורדי, סג"נ:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ברנר.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ג סיוון התשע"ד, 11 ביוני 2014.