המערער, אשר שכר דירה מהמשיבים, הגיש נגדם במרץ 2011 תביעת פיצויים, שבה טען כי לא הודיעו לעירית תל-אביב שעזב את המושכר בשנת 1995, ועל כן דרשה זו ממנו תשלומי ארנונה בגין השנים 1995-2002. בכתב תביעתו עתר המערער לחייב את המשיבים לשלם לו פיצויים בגין חוב הארנונה "שנוצר" ו"מיוחס לתובע כלפי עירית תל אביב, שלא היה ולא נברא, בסך של כ-700,000 ₪ בשל התקופה שבין השנים 95-02", וכן לפיצוי בגין עגמת הנפש והפגיעה בשמו הטוב שנגרמו לו "משך 16 שנים" (סעיפים 13 ואילך לכתב התביעה), ובסה"כ: 1,015,000 ש"ח.

בימ"ש קמא דחה את תביעת המערער על הסף מחמת התיישנות ומעשה בית דין ומכאן הערעור.

בחינת טענותיו של המערער מלמדת כי תביעתו אכן התיישנה.

בהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תביעה בשאינו מקרקעין הנה שבע שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע, כי תקופת ההתיישנות של תביעה מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה. עילת התובענה מורכבת ממכלול העובדות הנדרשות לביסוס הסעד הנתבע. "היום שבו נולדה עילת התובענה", הוא, אפוא, היום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את המערער (התובע) לפיצוי מן המשיבים (הנתבעים). מיום זה מתחילים למנות את תקופת ההתיישנות. מדובר ביום בו אילו היה התובע מגיש בו את התביעה לבית משפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק דין (ד"נ 32/84 עזבון וויליאמס נ'Israel British Bank פ"ד מד(2) 265, 272-271; ע"א 242/66 יעקובסון נ' גז, פ"מ כא (1) 82,102 ; ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא - ליפל ואח', ניתן ביום 19.9.10,להלן: "עניין הוועדה לאנרגיה אטומית". עתירה לדיון נוסף על פסק הדין בעניין הוועדה לאנרגיה אטומית - נדחתה. ראו: דנ"א 7601/10 כהן נ' מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית, ניתן ביום 13.1.2011). 

בענייננו, כל העובדות הנדרשות לביסוס הסעדים שנתבעו על ידי המערער התגבשו כבר עם תחילתה של כל אחת משנות המס שבהן מדובר, כאשר ב-2002 כבר יכול היה המערער להגיש את תביעתו בכללותה, בגין כל השנים שבהן חויב לטענתו חלף המשיבים, ובכלל זה גם את תביעת הפיצויים בגין נזקיו הלא ממוניים והנזק לשמו הטוב, שהרי גם נזקים אחרונים אלו כבר היו קיימים באותה העת ולצורך גיבוש עילת התביעה אין הכרח שיתגבשו באופן מלא. עם הגשת התביעה בשנת 2011 חלפה, אפוא, זה מכבר תקופת ההתיישנות.

בהינתן שהמערער הצהיר כי ידע על דרישת העיריה לחייבו בתשלומי הארנונה כבר בשנת 1998, ואף הגיש באפריל 2002 הליכי השגה על חיוביו, לא עלה בידי המערער לשכנע בקיום חריג המאריך את תקופת ההתיישנות. יצוין כי בבית משפט קמא אף לא הוגש על ידי המערער, שהיה מיוצג על ידי עורך דין, כתב תשובה.

בדיון לפנינו הוסיף ב"כ המערער וטען כי לא הגיש את התביעה במועד מחמת מצבו הנפשי, אולם גם טענה זו לא הועלתה על ידו בבית משפט קמא וכבר צוין לעיל שאף לא הוגש על ידי המערער כתב תשובה להנחת מסגרת דיונית לבירורה.

באמור לעיל כדי כדי לחייב את דחיית הערעור, מבלי שנדרשים לטעם השני שנתן בימש קמא לדחיית התביעה (קיומו של מעשה בית דין).

הערעור נדחה, אפוא, תוך חיובו של המערער בהוצאות הערעור ובשכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪. העירבון יועבר למשיבים באמצעות באת כוחם.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' תמוז תשע"ד, 30 יוני 2014, בהעדר הצדדים.