תביעה לנזקי גוף.

רקע כללי

1. התובע, שהינו יליד 10/1/1987, הגיש תביעה שבגדרה עתר לחיוב הנתבעות לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה שהתרחשה כטענתו ביום 7/10/2012.
2. כפי שנטען בכתב התביעה, ביום התאונה בשעה 22:00 לערך, התובע הלך בכביש פנימי, בשטח שיפוטה של הנתבעת מס' 1 (להלן: הנתבעת), בקטע כביש שאינו מואר. שעה שהלך בשול הדרך אשר סלול באספלט, לפתע הוא נפל לתוך בור ניקוז חשוף שלא כוסה באמצעות רשת או מכסה מתאים אחר (להלן: התאונה).
3. התובע טען כי על שתי הנתבעות לפצותו, משום שהמפגע נמצא בתחום שיפוטה של הנתבעת, ואילו הנתבעת מס' 2, שהינה חברה לביטוח בע"מ, משום שבזמן התאונה בטחה את הנתבעת בביטוח אחריות צד שלישי.
4. זו היתה הגרסה בה אחז התובע מתחילת ההליך ואותה שטח ביתר הרחבה בתצהיר העדות שהוגש מטעמו. מנגד, הנתבעת הכחישה התרחשות זו וטענה, כי התובע נחבל בנסיבות שונות.
5. ניסיתי להביא את הצדדים להבנות, אלא שכל שניסיונותיי לא צלחו. משכך, הוריתי לצדדים להגיש את תצהירי עדיהם, כן נקבע דיון ליום 3.3.15 שבגדרו נשמעו ראיות וסיכומי הצדדים. יצויין, כי מטעם התביעה הוגש תצהיר התובע ועד ראיה בשם בילאל (להלן: בילאל), ואילו הנתבעות לא ראו להביא אף עד מטעמן.

סיכומי הצדדים.

1. התובע בסיכומיו הדגיש כי הוא צלח את הנטלים הרובצים לפתחו והוכיח את אירוע התאונה כפי שנטען מפיו. התובע הסביר, כי לא נמצאו סתירות בדבריו וגם גרסתו זכתה לחיזוק בעדותו של עד הראיה מר בילאל שאף הוא מסר את גרסתו בפני בית המשפט ונחקר נגדית. התובע גם הוסיף וטען, כי הנתבעות לא הביאו אף עדות או ראיה, לא כל שכן כזו בעלת משקל שבכוחה לערער את גרסתו. מכאן, התובע בדעה, כי נכון לקבוע שהתאונה התרחשה כפי גישתו.
2. התובע הדגיש, כי נסיבות האירוע מעידות באופן חד וברור אודות אחריותה של הנתבעת שלא דאגה לתחזוקת הכבישים הנמצאים בשטח שיפוטה. נסיבות אלו מצביעות על כך שאין להטיל על התובע אשם תורם כלשהו.
3. באשר לנזק, התובע הפנה לתחשיב הנזק שהוגש מטעמו, שבגדרו הוא כמת את נזקיו בסך של כ- 464,000 ₪ הכוללים הפסדי שכר ופנסיה בסך כ 380,000 ₪, כאב וסבל בסך 60,000 ש"ח , עזרה והוצאות בסך של כ- 30,000 ₪.
4. מהצד השני של המתרס הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי התובע לא הוכיח את נסיבות התאונה. לגישתן, עסקינן בעדות יחידה של בעל דין הגם שגרסתו של התובע נסתרת בתיאור התאונה שנרשם ב- נ/2, שהינו סיכום לביקור בקופ"ח זבולון . חיזוק למסקנתן זו הנתבעות מוצאות בכך שבתיעוד הרפואי גם צויין שהתובע סבל מפגיעה סיבובית בקרסול, שלדעתן, אינה אופיינית לנפילה לתוך בור. נטען, שהתובע לא הביא עדים רלוונטיים הגם שהתגלו סתירות בהשוואת עדותו של התובע והעד בילאל.
5. במישור האחריות, הנתבעות טענו כי היה וגרסתו של התובע תתקבל נכון להשית עליו אשם תורם משמעותי משום, כך הן סבורות, התאונה התרחשה בשל חוסר תשומת ליבו ורשלנותו.
6. הנתבעות הפנו לתחשיב הנזק שהוגש מטעמן. טענו, כי הנכות הרפואית הינה נכות זניחה וחסרת כל השלכה על תפקודו של התובע הן בעבודתו וגם בחיי היום יום. הנתבעות חידדו, כי עובר לתאונה התובע היה רוב הזמן מובטל וגם שעה שעבד, הוא השתכר פחות משכר המינימום. בשל כך, הנתבעות סבורות כי למקרה ובית המשפט יראה לקבל את התביעה, הרי נכון לפצות את התובע באשר להפסדי השכר והפנסיה בסכום גלובאלי צנוע. מעבר לכך, הנתבעות גם טענו שההוצאות והעזרה שהינן נזקים מיוחדים, לא הוכחו כדבעי.

התאונה והאחריות

1. העד בילאל תיאר בסע' 2 לתצהירו את אירוע התאונה, בזו הלשון:

"ביום 7/10/2012 בשעה 22:00 או סמוך לכך בכביש אספלט המחבר את העיר טמרה לאזור הסמוך לגן אירועים גני טמרה , בהיותי הולך ברגל ביחד עם חברי מועתז , בצד הכביש בקטע לא מואר, בו היו מותקנים תעלות ניקוז או בורי ניקוז שכוסו ברשתות ברזל נפל מועתז לתעלת ניקוז או בור ניקוז או מתקן לקליטת מים שהיה פתוח ללא מכסה או ללא רשת מברזל וכתוצאה מכך נחבל ברגלו השמאלית."

תיאור זהה מסר התובע בתצהירו שאף צרף תמונות אשר נעשו בסמוך לאחר התאונה והמתעדות מפגע זה. שניהם, התובע ובילאל, נותרו איתנים בעדותם, חזרו ומסרו אותה הגרסה גם במסגרת חקירתם הנגדית בפניי.

1. התובע והעד מטעמו הותירו עלי רושם חיובי וניכר בדבריהם בפניי כי מסרו את האמת כהווייתה. בעדויות התובע והעד בילאל כמעט ולא התגלו סתירות כלשהן, ביחוד לא באשר לליבת האירוע. שניהם מסרו אותה גרסה עובדתית לעניין נסיבות התאונה, ובחקירתם הנגדית דייקו גם במתן תשובות באשר לכלל הנסיבות האופפות את האירוע המרכזי. כך למשל, שניהם דייקו באשר למקום בו נפגשו עובר לתאונה, מסלול הליכתם, היעד, השעה וקטע הכביש בו ארעה התאונה. התובע וגם העד בילאל, שניהם מסרו, כי לאחר האירוע נעצר רכב חולף שנהגו נאות להעביר את שניהם למרכז רפואי בעיר טמרה בשם "זהראוי". שניהם מסרו, כי במוקד זה סרבו לטפל בתובע ולנוכח חומרת פגיעתו המליצו לו לפנות לביה"ח, אם כי לא נמסרה בידיו הפניה כלשהיא. בעקבות כך, שניהם העידו שהתובע המתין במוקד זה לעד בילאל שהלך לכיוון בית הוריו הנמצא בקרבת מקום, וחזר כשהוא נוהג ברכב אביו והסיע את התובע לקבלת טיפול רפואי.
2. הנתבעות טענו, כי בנסיבות חל סע' 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. דעתי שונה מזו של הנתבעות מהטעם הפשוט שתנאי הסף לתחולת הסעיף לא מתקיים בנסיבות. נוסף לתובע העיד עד נוסף שראה במו עיניו את אירוע התאונה, כך שברור הוא כי אין עסקינן בעדות יחידה של בעל דין. נוסף לאמור, כפי שהקדמתי אני נותן אימון בדברי התובע ומשוכנע כי התובע מסר את האמת כולה בפניי ללא כחל או סרק, דבר שבפני עצמו, גם לו עסקינן בעדות יחידה, ולא כך, מהווה נימוק וטעם שיצדיקו קבלתה של עדות זו.
3. הנתבעות הוסיפו וטענו, כי התובע לא ראה להעיד מטעמו את הנהג שהעביר אותו ממקום התאונה למוקד הרפואי "זהראוי", גם לא את המטפל שקיבל את פניו במוקד זה. באשר לראשון, התובע מסר כי פרטיו וזהותו של נהג זה אינם ידועים לו, והסבר זה אני מקבל. אף מעבר לכך, אין כל חובה להביא את הראיה המקסימאלית, אלא חובת התובע היא להביא ראיות עד להטיית מאזן ההסתברויות, ובכך התובע עמד בהצלחה. לעניין העד השני, אני לא רואה אף רלוונטיות בהעדת עד זה. ודוק, המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים סבה סביב נסיבות ההתרחשות, כאשר עובדות אלו אינן בידיעתו של עד זה, שיכול לזרות אור בדבריו אך לעניין העובדה כי התובע נחבל באותו יום, דבר שאינו שנוי במחלוקת בין הצדדים. החובה היא להביא עד רלוונטי ולא כל עד, וביחוד לא כזה שעדותו נופלת בגדרי המוסכמות. ועוד, כנראה נשתכח מהנתבעות כי הן אלו שלא טרחו להביא אף עד מטעמן, לא לעניין האירוע וגם לא באשר לשאלת האחריות בכלל. היה מצופה, כי הנתבעות יעידו מהנדס או עובדים מטעמן שאמונים על מערכות הניקוז, הכבישים ותחזוקתם, אלא שהנתבעות נמנעו מהבאת עדים, דבר שבפני עצמו מוסיף נופך ומחזק את מסקנתי והתרשמותי מהתובע.
4. הנתבעות הפנו בסיכומיהם לנ/2 שהינו ההפניה אותה קיבל התובע מקופ"ח כללית זבולון (ביקור רופא) לביה"ח. הסתבר שאחרי עזיבת המוקד הרפואי "זהראוי" ולפני הגיעו לביה"ח רמב"ם, התובע נבדק גם במוקד הרפואי ביקור רופא, ונמסרה לידיו הפניה בה נכתב: "לדבריו נפל על רגל השמאלית היום מגובה כ 2 מטר". הנתבעות גם השליכו את יהבן על סיכום האשפוז מבית החולים רמב"ם שצורף לתצהיר התובע בו נרשם:" לדבריו ביום פנייתו למיון ארוע של נפילה מגובה וחבלה סיבובית קרסול שמאל". הנתבעות בדעה, כי תיאורים אלה מערערים את גרסת התובע ומלמדים אודות נסיבות אחרות, הגם, כך נטען, שנפילה , כפי גרסת התובע, לא תגרום לחבלה סיבובית . לעניין הטענה האחרונה, באם כך סבורות הנתבעות, היה נכון להפנות שאלת הבהרה או לחקור את המומחה כדי ללבן טענה שהינה במישור הרפואי. הנתבעות לא טרחו להביא אף ראיה בהקשר זה. גם לא ברור מאין לנתבעות הידע והיומרה לנתח ולהציג את המכניזם של התאונה הנטענת ולשלול את התוצאה של החבלה הסיבובית. המדובר בטענה בעלמה ואף בטענת סרק.
5. באשר לטענה הראשונה, התובע הסביר בעדותו בפניי כי נפילה לתוך בור היא נפילה ממקום גבוה למקום נמוך יותר, דבר שמתיישב עם הכתוב בסיכום המחלה וגם עם נ/2 (עמ' 11, ש' 28-31), הסבר שהינו הגיוני והוא מקובל עלי. מעבר לכך, חבלתו של התובע הייתה קשה ואין לצפות כי בהגיעו למוקד הרפואי או לביה"ח יקפיד על מסירת תיאור מפורט ומדויק. דרישה זו אינה הגיונית ואינה סבירה. כל מטופל שמגיע למרכז רפואי, לא כל שכן כשהוא סובל מחבלה קשה ונאנק מכאבים, יהיה ממוקד בכאביו וימסור פרטים כלליים ולא כאלה מפורטים, דבר שגם אינו דרוש לקידום התכלית שלשמה הוא הגיע לבית החולים. אף יתרה מכך, אין להפריז יתר על המידה בקביעת משקלו של כל רישום בתיעוד הרפואי, ודווקא נכון לבחון רישומים אלה ביתר זהירות משום שלעיתים, נוסף לאמור לעיל, גם הרושם לא מדייק ברישומיו. הראיה לכך היא השוני בין שני הרישומים בהם עסקינן (בעניין הגובה של 2 מטר והחבלה הסיבובית). למרות ששניהם נכתבו, לכאורה, על יסוד דברי אותו תובע שהיה באותם זמנים חבול וסובל מכאבים, אשר נמסרו בסמוך לאחר התאונה ובסמיכות זמנים, עדיין קיימים הבדלים קלים בין שני רישומים אלה.
6. העיקר הוא כפי שהקדמתי, שהתובע והעד מטעמו הותירו רושם אמין, עדויותיהם היו עקביות וקוהרנטיות, ניכר כי מסרו גרסה ששיקפה את האמת ולא התגלו סתירות בדבריהם. אני סבור, כי התובע עבר את המשוכה המוצבת בדרכו והוכיח כדבעי בראיות משכנעות כי התאונה התרחשה כפי גרסתו. מנגד הנתבעות הסתפקו בהעלאת טענות ובהצבעה על סתירות שמשקלן, אם בכלל, הינו זניח ואין בהן כדי לערער את עמדת התובע ומובן שלא להביא לתוצאה לה מייחלות הנתבעות.
7. הנתבעות לא התייחסו בסיכומיהן לשאלת אחריותה. עם זאת אדגיש, כי נסיבות האירוע מצביעות באופן חד וברור אודות התרשלותה של הנתבעת והפרתה לחובת הזהירות המוטלת עליה, שגרמה לאירוע התאונה. הנתבעת בנסיבות לא דאגה להסיר את המפגע שבשעות החשכה הופך אף למלכודת שלא ניתן להבחין בה . הנתבעות, לא טענו וממילא גם לא הוכיחו כי הנתבעת נקטה באמצעי זהירות כלשהן, כגון לחייב עובדיה ולו לסייר ברחובותיה כדי לאתר מפגעים ולטפל בהם, דבר שהינו אלמנטרי בנסיבות. הנתבעות במקרה זה ראו להימנע מהצגת ראיה וגם מהעלאת טענה שבכוחה להפחית מעוצמת התרשלותה של הנתבעת. במחדליה ומעשיה הרשלניים הנתבעת גם הפרה ברגל גסה הוראות חוקיות כגון סע' 235 (2-3) וסע' 249 (11) לפקודת העיריות [נוסח חדש] המורים לנתבעת להסיר כל מכשול או מפגע מכבישים הנמצאים בשטח שיפוטה.
8. לנוכח עוצמת רשלנותה של הנתבעת המזדקרת לעין, העובדה שהנתבעת במחדליה גם הפרה מספר הוראות חוקיות, כן בשים לב שהתאונה התרחשה בשעת לילה בקטע הכביש שאינו מואר, כך שלא ניתן היה לראות או להבחין בבור החשוף שנמצא בצד הכביש, לא מצאתי שהתובע תרם באופן כלשהו לאירוע התאונה. גם לו התובע הלך בזהירות מרבית כשעיניו כל הזמן מושפלות לכיוון האספלט, דבר שאין לדרוש מהולך רגל סביר, ספק גדול באם התאונה הייתה נמנעת. לאור זאת, אני סבור כי דין טענת הנתבעת לחיוב התובע באשם תורם דחיה.

החבלה והנכות

1. מעיון בתיעוד הרפואי שצורף לתצהירו של התובע עולה, כי בעקבות התאונה התובע הועבר לביה"ח רמב"ם שבחיפה, שם הוא נבדק ואובחן כסובל משבר בקרסול שמאל. התובע אושפז בבית החולים, נעשה ניסיון לשחזור סגור של השבר, רגלו של התובע גובסה והוא שוחרר ביום 8/10/2012 עם הוראות למנוחה והמשך מעקב רפואי. בהמשך התובע היה במעקב רפואי ובצילום אובחן כי קיימת תזוזה ניכרת בשבר, בשל כך התובע הוזמן לביה"ח רמב"ם בשנית, לשם ביצוע שחזור חוזר לשבר, אם כי הפעם באמצעות ניתוח. ואכן התובע אושפז ביום 16/10/2012 הוא נותח בהרדמה כללית שבמסגרתו נעשה שחזור לשבר וקבועו על ידי פלטה וברגים, הרגל גובסה שוב והתובע שוחרר ביום 17/10/2012 עם הנחיות להמשך מעקב.
2. גם לאחר שחרורו מאשפוז התובע המשיך במעקב רפואי במסגרת קופ"ח וגם במרפאות החוץ של ביה"ח רמב"ם, אף עבר ביום 20/2/2013 ניתוח בהרדמה מקומית, לשם הוצאת הבורג מרגלו.
3. לכתב תביעתו התובע צירף חוות דעת רפואית מטעמו, לפיה נכותו הרפואית בעקבות התאונה הינה בשיעור של 20%. גם הנתבעת הגישה חוות דעת רפואית מטעמה, שבגדרה נקבע, כי נכותו הרפואית של התובע בעטיה של התאונה הינה בשיעור של 5% בלבד. בשל מחלוקת זו, מיניתי את פרופ' וולפין כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורתופדי. לאחר שהמומחה עיין בתיעוד הרפואי, בחוות הדעת וגם בדק את התובע , הוא העריך את הנכויות הרפואיות, כדלקמן:

100% לתקופה של 3 חודשים מאז התאונה.

20% עד 30/4/2013 תקופת ההחלמה מהשברים והניתוח .

10% לצמיתות החל מיום 1/5/2013 בהתאם לסע' 48 3 (א) לפריטי הנכות, בגין ההגבלות שנותרו בקרסול שמאל של התובע.

הנזק

1. כפי תלושי השכר שצורפו לתצהיר התובע (נספח 9 לתצהיר), עובר לאירוע התאונה התובע עבד כנהג משאית והשתכר חודשית ברוטו סך של 4,100 ₪ בלבד. עוד מחקירת התובע בפניי עולה, כי הוא למד בביה"ס הטכנולוגי אורט במגמת מכונאות, ואת עבודתו הוא התחיל בשנת 2005. עיקר עבודתו הייתה במכונאות במוסכים, אלא שהוא כמעט ולא התמיד באף מקום עבודה יותר מאשר חודשים בודדים (עמ' 14, ש' 16-24).
2. בעקבות התאונה עבודתו של התובע כנהג הופסקה, ורק לאחרונה הוא החל עובד במשרה חלקית ביצור פחמים (עמ' 16, ש' 6). אני סבור שטענתו של התובע כי בעטיה של התאונה הוא לא מסוגל לעבוד, ואם כן רק למספר מצומם של שעות, הינה טענה שרחוקה מהמציאות ולוקה במידה רבה של הפרזה. דעתי היא, כי תקופת אי הכושר שנקבעה ע"י המומחה בחו"ד, שגם מתיישבת עם התיעוד הרפואי, הינה סבירה ונכון לאמצה. לא מצאתי הצדקה לישיבת התובע בחיבוק ידיים, מתום תקופת אי הכושר ועד היום. לו התובע התאמץ ניתן היה למצוא עבודה מתאימה ולהתפרס בכבוד.
3. עם זאת בל נשכח כי בפועל כל קשת העבודות הפרושות בפני התובע הינן עבודות פיזיות שבחלקן הגדול כרוכות באימוץ הרגליים ובעמידה לזמנים ממושכים, פעולות שהתובע מוגבל בביצוען. ההגבלות שנותרו בתנועות קרסול שמאל בהחלט נוטלות מכושרו של התובע לעבוד. גריעה זו , כך אני סבור, נכון לשום בשיעור שמתקרב לנכותו הרפואית של התובע, לנוכח כל האמור לעיל.
4. על יסוד העובדות שהוכחו ולאחר שנתתי את דעתי ושקללתי את גילו של התובע, ההיסטוריה התעסוקתית, השתכרותו הנמוכה, האפשרות לשיפור בהכנסה זו אלמלא התאונה, תקופת אי הכושר, הנכות הזמנית והשפעת הנכות על כושרו לעבוד, אני סבור כי פיצוי בסך של 150,000 ₪, משקף נאמנה את ראשי הנזק של הפסדי השכר בעבר (חלקי ומלא), הגריעה בכושר ההשתכרות וגם הפסדי הפנסיה.
5. באשר לראש הנזק של כאב סבל, בשים לב לתקופת האשפוז, הגבס, הניתוחים, המעקב הרפואי, שיעור הנכות וגילו של התובע אני סבור כי פיצוי בסך 50,000 ₪, הינו ראוי בנסיבות.
6. ההוצאות הרפואיות שנגרמו לתובע בעקבות התאונה הן מצומצמות ביותר. אמנם טענתו של התובע כי בעקבות התאונה נזקק לעזרת אמו הינה סבירה לנכוח החבלה ובעיקר ההמלצה להימנע מדריכה על הרגל, אם כי גם כאן התובע הפריז בדרישתו. הוצאות ועזרה זו שנמשכה לכל היותר כשלושה חודשים, אני מעריך על דרך האומדנה בסך של 9,000 ₪.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב בזאת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי בסך של 209,000 ₪

אני גם מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור 20% והמע"מ, והוצאות משפט בסך 5,000 ₪ (הוצאות המומחים והאגרה).

הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום לתובע באמצעות ב"כ, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום התשלום הנמלא בפועל.

המזכירות תמציא פס"ד זה לצדדים.

ניתן היום, י"ז אדר תשע"ה, 08 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.