הבקשה

1. בפני בקשה לביטול העיקול שהוטל על זכויותיו של המשיב בדירת מגורים הידועה כגוש 17822 חלקה 46 תת חלקה 79 (להלן: "הדירה").
2. צו העיקול ניתן במסגרת תביעה על סך של 200,000 ₪ שהוגשה על ידי המבקשים כנגד המשיב. ביסוד התביעה עומד הסכם מכר שנחתם בין הצדדים ביום 5.8.12, לפיו מכרו המבקשים למשיב את הדירה, בתמורה לסך של 1,005,000 ₪ (להלן: "ההסכם"). מכח ההסכם, נרשמה הערת אזהרה לטובת המשיב על הדירה בלשכת רישום המקרקעין. על פי הנטען בכתב התביעה, המשיב הפר את ההסכם, בכך שלא השלים את תמורת הדירה המוסכמת ונותר חייב למבקשים סך של 50,000 ₪ להשלמת מלוא התמורה שנקבעה בהסכם. במסגרת התביעה עתרו המבקשים לחייב את המשיב בסכום יתרת התמורה כאמור, בסכום הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם על סך של 100,000 ₪ וכן בסכום נוסף בסך של 50,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם, על פי הנטען, בעקבות הפרת ההסכם וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד שהוצאו על ידם. על אף שהתביעה הוגשה על סך של 200,000 ₪, אישרתי הטלת עיקול על סך של 150,000 ₪ בלבד.

1. במסגרת הבקשה להטלת העיקול, המבקשים חוזרים על הטענות המבססות את התביעה, לרבות הטענה בדבר הפרת ההסכם על ידי המשיב. לתמיכה בטענה זו, המבקשים מצרפים העתקים של ההעברות הבנקאיות המשקפות את התשלומים שבוצעו על ידי המשיב וכן העתק המחאה מהבנק הממשכן של המשיב, כאשר סיכום כל הסכומים המופיעים במסמכים הנ"ל מוביל לסכום של 972,000 ₪, אשר נטען כי שולם בפועל על ידי המשיב. לטענת המבקשים, יש לזקוף סך של 17,000 ₪ מתוך הסכום הנ"ל, בגין מסירה מוקדמת של הדירה, לרבות תכולה שנמכרה למשיב, זאת בהתאם להסכמה בעל פה שהושגה בינם לבין המשיב לאחר חתימת ההסכם. לפיכך, יתרת התמורה הבלתי מסולקת של המשיב לאחר תשלום הסכום של 972,000 ₪ הינה בסך של 50,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף, לשיטת המבקשים, פיצוי מוסכם בסך של 100,000 ₪, כפי שנקבע בהסכם וכן סך של 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש והוצאות. המבקשים טוענים עוד כי אי תשלום מלוא התמורה, בהתאם להסכם, יצר גירעון כספי, אשר הקשה עליהם להשלים את תמורת הדירה שהם רכשו, ואילץ אותם להשלים את התמורה ממקורות אחרים. לעניין החשש להכבדה על ביצוע פסק הדין, המבקשים טוענים כי נודע להם, ימים ספורים עובר להגשת הבקשה, כי המשיב ככל הנראה חשוד בהונאה של מיליוני שקלים ועל רקע זה הוא נעלם ואיש אינו יודע את מקום הימצאו, דבר המעיד כי אין לו כל כוונה לקיים את התחייבותו מכח ההסכם.
2. במסגרת הבקשה לביטול העיקול, המשיב מכחיש את טענת המבקשים בדבר הפרת ההסכם על ידו וטוען כי שילם את מלוא התמורה למבקשים, קיבל את החזקה בה עוד בסוף חודש 11/12, כחודש לפני המועד שנקבע לכך בהסכם, ואף ערך שיפוץ כולל לדירה והחל להתגורר בה. על פי הנטען על ידי המשיב, בשל נסיבות קשות שאירעו לו בתחילת חודש 1/13, בגינן נאלץ לצאת מן הארץ לתקופה של חודש ימים, המבקשים ניצלו את המצב ונקטו בצעד של עשיית דין עצמית, תוך שהם מכריחים את הוריו של המשיב למסור להם את מפתחות הדירה, בטענה כי המשיב נותר חייב להם סך של 50,000 ₪ מתוך התמורה. המשיב עתר בתביעה נפרדת כנגד המבקשים לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו בעטיים של מעשי המבקשים כאמור ובמסגרת אותה תביעה ניתן על ידי בית המשפט צו להחזרת הדירה לידי המשיב. למעלה מן הדרוש, אציין כי בנוסף לביטול העיקול עתר המשיב במסגרת בקשתו למתן צו להעברת הזכויות. לאחר שהובהר למשיב במעמד הדיון כי מדובר בסעד החורג מגדר סמכותו של בית המשפט במסגרת ההליך הנוכחי, הוא חזר בו מהבקשה, ככל שהיא נוגעת לסעד זה.
3. במסגרת תגובתם לבקשה לביטול העיקול, המבקשים חוזרים על טענותיהם בבקשה ואף מדגישים כי בהתאם לפרסומים העדכניים בכלי התקשורת, כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של מרמה בנסיבות מחמירות, וזאת בגין 34 תלונות של מעילה בכספי נאמנות של לקוחות, עובדה המעידה כי מצבו הכלכלי של המשיב הינו בכי רע וכי לא תהיה למבקשים כל יכולת לממש את פסק הדין ככל שיבוטל העיקול. לעניין ההסכם שנטען על ידי המשיב במסגרת הליך אחר כי נכרת בינו לבין צד ג', למכירה הדירה, מדובר בהסכם למראית עין ובית המשפט דחה את בקשתו של צד ג' לאסור על המבקשים למכור את הדירה ולמסור את המפתחות לידיו.

דיון והכרעה

1. בפתח הדברים, אציין, כי אין בידי לקבל את הטענה כי הבקשה הוגשה באיחור, שכן לא הוכח בפני מועד מסירת הבקשה וההחלטה למשיב ולפיכך, לא ברור ממתי אמור מניין ה-30 ימים להגשת הבקשה להתחיל. משכך, אין בידי לקבוע כי הבקשה הוגשה באיחור. בוודאי שאין לקבל את טענת המבקשים לפיה מניין הימים מתחיל ממועד חזרתו של המשיב ארצה.
2. כבכל בקשה להטלת עיקולים, על בית המשפט לבחון קיומם של מספר יסודות להטלת העיקול, בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"). להלן אדון בהם, כסדרם.

ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה

1. אין חולק בין הצדדים, כי התמורה שנקבעה בהסכם הינה בסך של 1,005,000 ₪. אין אף חולק כי מתוך סכום זה שולם על ידי המשיב סך של 972,000 ₪. טענת המבקשים, לפיה יש לזקוף מתוך סכום זה סך של 17,000 ₪ בגין מסירה מוקדמת לרבות רכוש שנמכר למשיב, לא נתמכה באסמכתא כלשהי ולפיכך, אין בידי לקבוע כי עלה בידי המבקשים להראות קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לחיוב של המשיב בסכום זה. לפיכך, בהתאם לחישוב פשוט של התמורה שנקבעה בהסכם, פחות הסכומים ששולמו, עולה כי קיימות ראיות לכאורה לחיובו של המשיב ביתרת התמורה בסכום של 33,000 ₪ וכן בסכום הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם בסך של 100,000 ₪. מנגד, לא שוכנעתי כי עלה בידי המבקשים להראות קיומן של ראיות לכאורה לעניין הסך של 50,000 ₪ שנתבע בגין עוגמת נפש והוצאות.
2. אינני מתעלמת מטענת המשיב בדבר תשלום מלוא התמורה, ברם, משלא נתמכה טענת המשיב באסמכתא כלשהי (אף שהסתבר במעמד הדיון כי קיימת אסמכתא כאמור), אין די בטענה זו כדי לטעת ספק בצדקת התביעה או כדי לפגוע כהוא זה בראיות המהימנות לכאורה שהוצגו לתמיכה בתביעה.
3. נוכח האמור, אני קובעת כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה לתמיכה בתביעה, עד לסכום של 133,000 ₪.

חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין

1. בהתאם להוראות התקנות, על המבקשים להוכיח כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו (במקרה דנן, ביטולו) יכביד על ביצועו של פסק הדין ככל שיזכו בתביעתם. לעניין זה נקבע בפסיקה, כי ההכבדה אשר נדרש מבקש העיקול להוכיח בעיקול זמני, הינה "הנמוכה ביותר לעומת תוחלת ההכבדה של סעדים זמניים אחרים" (רע"א 7513/06 גב ארי פיתוח והשקעות בע"מ נ' גייר(פורסם בנבו).
2. במקרה דנן, במועד הגשת הבקשה המשיב לא היה בארץ ובקשתם של המבקשים, בהקשר זה, התבססה על פרסומים בעיתונים ובאתרי האינטרנט, לפיהם המשיב חשוד בהונאה של מיליוני שקלים ועל רקע זה הוא נעלם ואיש אינו יודע את מקום הימצאו. בין מועד הגשת הבקשה ועד למועד הגשת הבקשה לביטול העיקול, המשיב חזר לארץ, על פי הפרסומים העדכניים, הוגש כנגדו כתב אישום המייחס לו עבירות של מרמה בנסיבות מחמירות אשר בוצעו כנגד לא פחות מ-34 לקוחות, אשר התלוננו כי המשיב מעל בכספי נאמנות שהופקדו בידיו בסכומים של מליוני שקלים.
3. במהלך חקירתו בפני, המשיב אישר כי בסמוך למועד יציאתו לחו"ל, נקלע לצרה מאוד קשה, אשר הובילה להגשת כתב האישום נגדו. המשיב אישר כי נעשה על ידו שימוש בכספי נאמנות של לקוחות ואף אישר כי בעקבות ההליך הפלילי המתנהל נגדו כיום, הוא אמור להתחיל להחזיר כספים בסכומים גדולים, לצורך כיסוי העבירות שבוצעו על ידו. כשנשאל אודות המקורות לגיוס הכספים הנ"ל, הוא השיב כי יש לו קשרים עם אנשים ואף נותרו לו עניינים שבאמצעותם יוכל לגייס כספים, אך כשנדרש לפרט בעניין זה, הוא סירב בטענה שאינו יכול לחשוף פרטים אודות מקורות אלה. המשיב אישר כי נכון להיום, הוא מצוי במעצר בית ואין לו נכסים חומריים כלשהם מהם ניתן להיפרע.
4. במצב דברים זה, שבו המשיב מצוי כיום בעיצומו של הליך פלילי המייחס לו עבירות חמורות של מרמה בגין הונאת לקוחות בסכומים גדולים, כשהוא נמצא במעצר בית ונעדר נכסים והכנסות, ומשלא עלה בידי המשיב להצביע על מקורות המימון אליהם כיוון בחקירתו, אין מנוס מלקבוע כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה, ואף מעבר לכך, כי קיים חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק הדין, ככל שיינתן כזה כנגד המשיב.

שיקולי יושר, מאזן הנוחות והנזק

1. במסגרת שיקול זה על בית המשפט לבחון האם הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש.
2. במקרה דנן, לצורך הבטחת תביעה על סך של 200,000 ₪ ואשר נקבע כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה לתמיכה בסכום של 133,000 ₪ בלבד מתוכה, הוטל עיקול על נכס מקרקעין, ששוויו כמיליון שקלים, כפי שמשקפת התמורה שנקבעה בהסכם בין הצדדים.
3. המשיב הציע במסגרת בקשתו לביטול העיקול, להפקיד סך של 50,000 ₪ בקופת בית המשפט כנגד ביטול העיקול על נכס המקרקעין וזאת עד להכרעה סופית בתביעה. המבקשים התנגדו להצעה זו. זה המקום לציין, כי אליבא דמשיב, במהלך שהותו בחו"ל, הוצעו על ידי צדדי ג' הצעות דומות להצעה זו, ואף בסכומים גדולים יותר למבקשים, על מנת להקטין את נזקיהם, ברם, הם סירבו, באופן בלתי מובן, להצעות אלו, תוך שהם בוחרים להגדיל את הוצאותיהם. המבקש אמנם אישר שהיו הצעות כאלו, ברם, לגרסתו, הן נדחו על ידו משלא היה בהן כדי לכסות את הוצאותיו. כמובן, אינני מתיימרת להכריע במחלוקת הקיימת בין הצדדים בעניין זה, אשר מקומה להתברר במסגרת התיק העיקרי.
4. אין ספק, כי הותרת צו העיקול על נכס מקרקעין ששוויו קרוב למיליון שקלים לצורך הבטחת התביעה בסכום עסקינן, מהווה פגיעה משמעותית בזכויותיו של המשיב בדירה. מבלי לקבוע מסמרות לעניין קיומו של חוזה למכירת הדירה לצד ג', הרי שעצם הטלתו של עיקול על נכס המקרקעין מהווה פגיעה משמעותית בזכויות של המשיב, אשר קיבלו ביטוי בדמות של רישום הערת אזהרה על שמו במרשם המקרקעין ואין נפקא מינה אם המשיב כבר מכר את זכויותיו לצד ג', אם לאו. הגבלת השימוש בזכויותיו המשיב בדירה אשר יוצר העיקול מהווה כשלעצמה פגיעה בזכויות, אשר מצדיקה חיפוש חלופות לעיקול, שיהא בהן כדי למזער את הפגיעה בזכויותיו של המשיב, מחד, אך זאת תוך שמירה על האינטרס של המבקשים, מאידך.
5. על כפות המאזניים מונחות, איפוא, זכויותיו של המשיב בנכס המקרקעין, מחד, וזכויותיהם של המבקשים, אשר נמצאו ראויות לכאורה, להבטחת ביצוע פסק הדין ככל שיינתן כזה לחובת המשיב, מאידך. הותרת צו העיקול על כנו תוביל לפגיעה קשה בזכויותיו של המשיב בדירה, ששוויה כמיליון שקלים, ואף תפגע באפשרויותיו של המשיב לממש זכויות אלו. מאידך, ביטול העיקול שהוטל על הדירה, שהינה הנכס האחרון שנותר בידי המשיב, תעמיד את המבקשים בפני שוקת שבורה, ככל שיינתן במסגרת הליך זה פסק דין לטובתם. בעורכי את האיזון הראוי בין האינטרסים המתנגשים של הצדדים כמפורט לעיל, הגעתי למסקנה כי מן הראוי להורות על ביטול העיקול על הדירה, אך זאת בתנאי שהמשיב יפקיד בקופת בית המשפט סכום כסף במזומן או בערבות בנקאית לצורך הבטחת ביצוע פסק הדין, ככל שיינתן כזה נגדו.
6. בהתחשב בקביעה דלעיל, בעניין קיומן של ראיות לכאורה על סכום של 133,000 ₪ בלבד, ובשים לב לכך שחלק הארי של סכום זה (100,000 ₪) הינו בגין פיצוי מוסכם, שקיימת לבית המשפט הסמכות להפחיתו מכח הוראות סעיף 15 לחוק החוזים – תרופות בשל הפרת חוזה, ולאחר ששקלתי את כל נסיבות העניין, לרבות מידת ההפרה הנטענת אל מול סכום הפיצוי המוסכם שנקבע מראש, נחה דעתי כי יש לחייב את המשיב בהפקדת סך של 100,000 ₪ בקופת בית המשפט כתנאי לביטול העיקול.

סוף דבר

1. נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי העיקול שהוטל על זכויותיו של המשיב בדירה יבוטל, ככל שיפקיד האחרון בקופת בית המשפט, סך של 100,000 ₪ וזאת במזומן או בערבות בנקאית. סכום זה יופקד על ידי המשיב בתוך 60 ימים מהיום, והפקדתו מהווה, כאמור, תנאי לביטול העיקול.
2. בנסיבות העניין, בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, אינני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, ז' סיון תשע"ג, 16 מאי 2013, בהעדר הצדדים.