רקע

לפניי ערעור על פסק דינו של כב' השופט גדול מיום 30.11.11.

המשיבה הינה בעלים של דירת מגורים בת 5 חדרים בקומה ג' של בית המצוי ברחוב הלוטוס 3 ברעננה (דירה מס' 10) הידועה כחלקה 615 בגוש 7651 (להלן: "הדירה").

ביום 1.8.02 נחתם חוזה שכירות בלתי מוגנת בין המשיבה כמשכירה, לבין המערערים כשוכרים (המערערת 2 הינה השוכרת והמערער 1 הינו ערב לכל חיוביה על פי חוזה השכירות), לפיו הדירה הושכרה למערערים למטרת מגורים לתקופה שהתחילה ביום 15.8.02 והסתיימה ביום 1.8.03. דמי השכירות עמדו על סך 1,000 דולר לחודש ושולמו מראש לכל תקופת השכירות (להלן: "חוזה השכירות").

תקופת השכירות הראשונה הוארכה בהסכמה לשנה נוספת שהתחילה ביום 1.8.03 והסתיימה ביום 1.8.04.

השוכרים התגוררו בדירה בכל התקופה הנ"ל, כאשר בשלב מסוים החל מתנהל ביניהם משא ומתן למכירת הדירה למערערים, אלא שמשא ומתן זה לא יצא אל הפועל ולא נחתם בין הצדדים חוזה מכר מחייב.

המערערים לא פינו את הדירה בתום תקופת החוזה המוסכמת ולפיכך נפתחו נגדם שני תיקים (3216/05 ו-1671/06) ששניהם אוחדו ובפסק דין שניתן על ידי כב' הרשמת (כתוארה אז) ג. אוסי שרעבי, ביום 17.7.06, היה על המערערים לפנות את הדירה תוך 20 יום מהמצאת פסיקתא למערערים והיה עליהם לשלם תשלומים כספיים שונים למשיבה בגין תקופת השכירות כמפורט בפסיקתא הנ"ל (להלן: "פסק הדין הראשון").

המערערים לא הסכימו עם תוצאות ההליך, הגישו ערעור 5724-08-07 שנידון בפני הרכב כב' השופט אילן שילה אב"ד, שדחה את הערעור ביום 9.3.08 (להלן: "פסק הדין מחוזי מרכז").

זמן קצר לאחר פסק הדין של מחוזי מרכז, ביום 17.4.08 פונתה הדירה על - ידי המערערים ונמסרה למשיבה.

במקביל, לפינוי הדירה, הגישו המערערים תביעה לבית משפט המחוזי בתל אביב ה.פ 182/07 למתן פסק דין הצהרתי להכיר בהם כרוכשי הדירה מהמשיבה. ביום 1.7.09 נתנה כב' השופטת רות רונן פסק דין בתביעה הנ"ל לפיה תביעת המערערים נדחתה (להלן: "פסק הדין מחוזי תל אביב").

על פסק הדין של מחוזי תל אביב ערערו המערערים לבית משפט העליון, ע"א 8320/09. בפסק דין ארוך ומפורט ברשותו של כב' המשנה לנשיאה כב' השופט ריבלין, כב' השופט דנציגר וכב' השופט הנדל, ניתן ביום 29.3.11 פסק דין הדוחה את הערעור (להלן: "פסק הדין של בית משפט העליון").

המשיבה הגישה תובענה כנגד המערערים לפיה דרשה מהם לשלם דמי שימוש ראויים עבור התקופה החל מיום 2.4.06 ועד למועד פינוי הדירה בפועל ביום 17.4.08 וכן תבעה פיצוי בגין נזקים עקב מחדלים והפרות בפינוי הדירה.

פסק הדין שניתן על - ידי כב' השופט גדול, לאחר שניתח את מערך הראיות שהיו בפניו, החליט לקבל את תביעת התובעים ברובה, תוך חיוב המערערים בדמי שימוש ראויים לתקופה הנדרשת, חיוב בשכר טרחת השמאי פלוס הוצאות משפט בשיעור 2.5% מהסכום הפסוק והורה להפחית מהסכום של דמי השכירות סך של 88,891 (להלן: "הסכום המקוזז") ₪ נכון ליום הגשת כתב התביעה המתוקן (להלן: "פסק הדין של בית משפט קמא").

טענות המערערים

ערעור נגד פסק הדין, הפסיקתא והחלטת ביניים מיום 12.7.2010.

עיקר טענתם של המערערים לגבי שתי קביעות של בית משפט קמא. האחת, לעניין המועד בו יש לזכותם בגין הסכום המקוזז ולעניין העובדה כי בית המשפט לא הפחית מסכום החוב סך של 2,000 דולר.

ברוב כנותם, אמרו המערערים, כי החליטו להוסיף את כל טענותיהם לעניין פסק הדין, שכן אם החליטו להגיש ערעור, אזי בהזדמנות זו "אני אגיש ערעור על כל מה שנראה בעניי ככשל" (פרוטוקול הדיון מהיום בעמ' 6 ש' 26).

תמצית טענות המערערים:

(1) ביהמ"ש לא נדרש לטענת קיזוז 2,000 $ ובבקשה להשלמת פס"ד ציין שמדובר בתיקון מהותי והוא אינו רשאי לתיקון;

(2) פסק דין חלוט רק מיום שבו ניתן פסק דין הדוחה את הערעור – המערערים התגוררו בדירה עד ליום 16.4.2008 ברשות בתוקף צו עיכוב ביצוע. המערערים לא נקטו בשיטת "מצליח", נהפוך הוא, המשיבה היא שאימצה את השיטה.

כך למשל, כיוונה לגבות כפל תשלום של 21,438 ₪ ל3.5 חודשים, שבגינו קיבלה תשלום מלא. רק לאחר שחשפו המערערים את החיוב הכפול, ציווה השופט לתקן את כתב התביעה;

(3) ביהמ"ש התעלם מההסתמכות שנוצרה בשל מצג המשיבה ולפיו נכרת הסכם מכר מחייב בין הצדדים. כך גם התרשמו שופטי ביהמ"ש העליון;

(4) לחילופין, שגה ביהמ"ש שלא חייב את המשיבה באשמה תורמת;

(5) ביהמ"ש התעלם מ"השתק" שנוצר בשל פסק הדין של הרשמת אשר עוסק בחיובי המערערים בהתאם לחוזה השכירות. למרות זאת, ביהמ"ש קובע שאין לעשות שימוש בחוזה השכירות;

(6) ביהמ"ש התעלם מאחריותה הבלעדית של המשיבה למצב הפיזי הלקוי בדירה;

(7) ביהמ"ש חייב את המערערים בתשלום שכ"ד חריג – בחוסר סבירות. כך העלה ב20% שכ"ד עבור שנת 2006, וב40% לשנת 2007 – בניגוד למקובל בשוק הדיור. בנוסף, פסק דינה של הרשמת מהווה השתק ומחייב באשר לסכומי שכ"ד הקבועים שם. יש להתחשב גם בליקויים שבדירה;

(8) ביהמ"ש חייב את המערערים בעבור חוו"ד תודה;

(9) ביהמ"ש הורה לקזז כספים השייכים למערערים בחסר של 128,488 ₪. לחילופין, הכספים שגבתה המשיבה נגבו ביתר. זאת, מאחר שפסק החיוב נגבה למרות היותו תחת עיכוב ביצוע.

לפי חישוב זה חייבת המשיבה למערערים 128,683 ₪ (פירוט הסכומים המלא מופיע בעמודים 7–8 להודעת הערעור);

(10) ביהמ"ש שגה כשלא קיזז כספים ששולמו לעותרים כפיקדון בסך 9,396 ₪;

(11) ביהמ"ש לא איזן את החשבון הכספי בין הצדדים, וזאת כתנאי להסכמת המערערים;

(12) ביהמ"ש טעה בחייבו את המערערים בהוצאות בהתאם להחלטה מיום 12.7.2010. בעניין זה מזכירות ביהמ"ש לא קיימה את הצו לזימון עדים והמערערים חויבו בסך 3,000 ₪.

טענות המשיבה

המשיבה טענה כי יש לדחות את הערעור על הסף, שכן המערערים הינם פולשים ומסיגי גבול, אשר החל משנת 2004 עשו שימוש בדירה ללא רשות ושלא כדין, תוך שהם נמנעים כל העת מלשלם דמי שימוש ראויים למשיבה.

חרף פסקי דין חלוטים שניתנו נגדם, לרבות פסק הדין לפינוי מיום 17.7.06, המשיכו המערערים להחזיק בדירה במשך שנתיים נוספות מבלי לשלם למשיבה דמי שימוש כלשהם, חרף פסק הדין לפינוי. מעבר לטענותיהם לגופם של דברים, כי פסק הדין הוא נכון ומוצדק ויש לדחות את הערעור, הם טענו, כי יש לדחות אותו על הסף מפאת איחור בהגשתו.

פסק הדין בבית המשפט קמא

התביעה התקבלה ברובה.

(1) לנוכח פסק הדין החלוט של המחוזי נקבע שיש למיין את מעמדם המשפטי של הנתבעים החל מיום 1.4.2006. בהתאם, נקבע שמאחר שהקשר החוזי נותק וניתן פס"ד לפינוי והוא הפך לחלוט – החל מחודש אפריל 2006 הנתבעים איבדו זכות משפטית לחזקה בדירה (בהתאם לחוק השכירות).

העובדה שפסה"ד בערעור נדחה רק בשנת 9.3.2008 לא הפכה את ישיבתם בדירה לחוקית. הנתבעים לקחו על עצמם סיכון בהישארותם בדירה.

ההוכחה לכך שהם הבינו שהם מסיגים גבול הייתה שהם פינו את הדירה מרצון ביום 17.4.2008 בלי להמתין לתוצאת ההליך הקנייני – שבו ביקשו להכיר בהם כרוכשי הדירה.

טענת הנתבעים שיש לחשב את התמורה החוזית, היינו, להתחשב בכך שהמושכר פגום – נדחתה, שכן אין חוזה בר תוקף בין הצדדים. אף אם היה, מדובר בחיובים עצמאיים (עניין אלתר);

(2) נתקבלה ברובה חוו"ד מומחה מטעם התובעת (מר תודה). לפי חוו"ד הנתבעים (מר גושן) היה ניתן לפתור את כל בעיות האיטום בדירה בסכום של 1,800 ₪.

מדובר בסכום זניח יחסית לכך שהנתבעים התכוונו לרכוש את הדירה. לכן, בסיס חישוב דמי השימוש הראויים יהיו ביחס לדירה כפי שהושכרה להם. בנוסף, החלק החשוב ביותר בחוו"ד, שעוסק ברטיבות, אינו מפורט ולוקה בחסר. עם זאת, גם חוו"ד תודה מוגזמת. לפיכך, יש לקבוע דמי שימוש ראויים עבור שנת 2006 בסך 1,200 $ לחודש, עבור שנת 2007 בסך 1,400 $ לחודש, עבור שנת 2008 בסך 5,890 ₪ לחודש;

(3) הטענה לעניין הנזקים שהותירו הנתבעים בדירה נדחתה – חוו"ד תודה מופרזת, ומכאן שתובעת לא הרימה את נטל השכנוע;

(4) יש לקזז סכום של 88,891 ₪ נכון להגשת התביעה;

(5) העיקול הזמני על כספי הנתבעים אושר והסכום יועבר ע"ח חוב הפסק;

(6) על התובעת להגיש פסיקתא ולהפחית את סכומי הפיקדון (24,435 ₪) שתקבל מביהמ"ש העליון. לפי הפסיקתא מיום 8.11.2012 נותרו לתשלום 33,887 ₪.

מסכום זה יש להפחית הפיקדון. כן נותרו לתשלום הוצאות משפט בסך 3,194 ₪ והוצאות חוו"ד תודה בסך 2,887 ₪.

הכרעה

לאחר ששמעתי טענות הצדדים ועינתי בעיקרי הטיעון בהודעת הערעור ובמוצגים, הגעתי למסקנה כי אין מנוס, אלא לדחות את הערעור מפאת העובדה כי הוא הוגש באיחור רב ביותר, מבלי שהתבקשה הארכת מועד.

פסק הדין ניתן ביום 30.11.11 והערעור הוגש ביום 27.1.13, משמע קרוב לשנתיים וחצי מאז שניתן פסק הדין.

העובדה שהמערערים ניסו להתנגד למתן פסיקתא וביקשו מבית המשפט בקשות שונות מאז מתן פסק הדין, ובכלל זה בקשות להשלים את פסק הדין או לתקנו, אין בכך כדי להאריך להם את המועד להגשת ערעור, מה עוד שכפי שיובהר בהמשך, גם אם היה ניתן לראות בכך הארכות מועד, הרי שמאז שניתנו החלטות סופיות באותן בקשות, עברה תקופה ארוכה יותר, מתקופת הערעור בזכות הנתונה למערער על פסק דין שניתן כנגדו.

הפסיקתא עצמה היא טפלה לפסק הדין והיא נסמכת עליו ומבטאת בתמצית את התוצאות האופרטיביות שבפסק הדין.

גם המערערים מסכימים, כי הפסיקתא שניתנה בתיק זה הינה פסיקתא המשקפת והמיישמת את ההוראות שבפסק הדין.

עיון בערעור עצמו מעלה, כי למערערים אין השגה או ערעור על הפסיקתא עצמה וכל טענותיהם מתמקדות אך ורק בפסק הדין שניתן, כאמור, ביום 30.11.11.

פסיקתא כמו זו שניתנה, הינה פסיקתא משקפת ואין בה כדי להקנות למערער זכות חדשה למניין הזמן הדרוש לשם ערעור (ראה ע"א 3832/10 אריאל מטרני נ' קלמן מחלוף, פורסם בנבו ביום 10.8.10).

אך, גם אם אפילו היה מדובר בפסיקתא שהיא מבהירה ומתקנת, הרי שגם במקרה שכזה, היה צורך בהגשת בקשה להארכת מועד על הגשת הערעור ובית המשפט בדרך כלל נעתר לבקשות כאלה, מקום בו מדובר אכן בפסיקתא מתקנת או מבהירה ולא בפסיקתא משקפת כמו בענייננו.

המערערים הגישו לבית משפט קמא לאחר מתן פסק הדין בקשה להשלים את פסק הדין, לתקנו ו/או לתקן טעות סופר שנפלה בו. בהחלטה ארוכה ומנומקת קבע כב' השופט גדול ביום 15.3.12, כי דינה של בקשה זו להידחות מהטעמים שפורטו בה (להלן: "ההחלטה בבקשה לתיקון").

ברור שגם אם נימנה את מניין הימים מהחלטה זו, ברור כי גם בקשר למועד זה, לא עמד המערערים בתקופת הערעור לצורך הגשת בר"ע ולא בקשר לערעור בזכות, שכן הערעור דנא, הוגש כמעט שנה לאחר ההחלטה בבקשה לתיקון.

מטעם זה בלבד, דין הערעור להידחות וכמדומני שהמערער הבין זאת בעת הדיון לפניי, אך טען כי הצדק מחייב לאפשר לו לטעון את טענותיו כדי שיהיה לו יומו בביהמ"ש, גם אם אינו מיוצג.

מפסקי הדין שניתנו על - ידי בתי המשפט השונים בעניינו של המערער עולה, כי המערער כשל, בין היתר, בהוכחת טענותיו, ובתי המשפט לא קיבלו את טענותיו, לא פעם גם מפאת ליקויים פרוצדורליים לא מעטים בהם "חטא".

עובדה זו עמדה לנגד עניי כבר בהחלטתי מיום 2.7.13 עת הבהרתי למערערים כי אין כל ספק כי צד זכאי שלא להיות מיוצג, והדברים נכונים בכלל ובמיוחד כלפי מי שהפרוטה אינה מצויה בכיסו. מצד שני, הבהרתי הבהר היטב, וכך כתבתי "בית המשפט אינו משמש כמייצג של הצדדים ותקפידו אינו לתקן תיקונים פרוצדורליים ומשפטיים והעותרים (כך כינו את עצמם המערערים בבקשותיהם י.ש) שאינם מיוצגים, צריכים לקחת בחשבון עובדה זו".

ערעור זה דינו להידחות מן הטעם כי הוא לא הוגש במועד ולא הוגשה הארכת מועד, אך ברור, כפי שעלה מן הדיון, כי לפחות בשני הנושאים עליהם עמדו המערערים בערעורם, היו "רגליים" לטענתם ואילו היו מגישים את הערעור במועדו, היה מקום לשקול אם אין מקום לתקן את פסק הדין בשני הנושאים עליהם עמדו.

כב' השופט גדול, ברוב הגינותו, בהחלטה לבקשה לתיקון הודה בטעותו, אך נמנע מלתקן את פסק הדין,, שכן הוא סבר שאינו מוסמך לעשות כן מפאת העובדה כי מדובר בטעות מהותית שלא ניתן לתקנה כפי שטען ב"כ המשיבה.

בהחלטתו מיום 15.3.12, בקשר לבקשה לתיקון פסק הדין שהגישו המערערים, קובע כב' השופט גדול בקשר לטענה כי לא קוזז מסכום החוב סך של 2,000 דולר, כי לטענה זו יש בסיס ובדין היא, וכך אמר "באשר לטענת אלחדד כי לא ניתנה הדעת בפסק הדין נושא קיזוז 2,000 דולר, טענה זו מוצדקת אך טעות זו טעות מהותית שאיני רשאי לתקנה כפי שטען ב"כ שמיר".

באשר לטענה של אלחדד, כי ההפקדה של 120,000 ₪ היה צריך לשערך אותה ליום בו הם הפקידו את הכסף בקופת בית המשפט, קבע השופט, כי אכן בטעות בפסק הדין הוא קבע שיש לקזזם כערכם נכון ליום הגשת כתב התביעה המתוקן, וכך אמר בהחלטתו בבקשה לתיקון:

"אודה ואף אבוש כי הניסוח של סעיף 15 סיפא הנ"ל קלוקל, הטעות כולה שלי אך איני רשאי לתקנה, שכן המדובר בטעות מהותית ולא טכנית".

(ההדגשות בקו אינן במקור י.ש.).

מדברים אלה עולה בבירור, כי גם כב' השופט גדול סבר כי היתה טעות בפסק הדין שלו לפחות בשני נושאים אלו ומן הראוי היה לתקנם, אילו היה ניתן.

אילו היו מגישים המערערים את הערעור במועד וכדין, בלאו הכי היה מקום להתערב בשני נושאים אלו, אלא שערעור לא הוגש במועד לא על פסק הדין ולא על ההחלטה בבקשה לתיקון ,ולפיכך אין מקום במסגרת ערעור זה לתקן את פסק הדין.

המשיבה טענה, כי אותו סך של 2,000 $ "חולט כפיצוי עבור הפרת חוזה השכירות" (עמ' 5 שורה 10-11 לפרוטוקול 30.10.13) .

לא ברור לי על בסיס מה ביצעה המשיבה את החילוט, אך בכל מקרה טענה זו הועלתה על ידה לראשונה בשנת 2008 בתשובה לטענות המערערים שהעלו לראשונה מטעמם טענה בקשר ל-2,000 דולר (עמ' 5 שורות 22-14 בפרוטוקול הדיון מיום 30.10.13).

באשר לטענת המערערים, כי את הסך של 88 אלף ₪ היה צריך לקזז מסכום החוב של המערערים לפי ערך היום בו הם שילמו את הכסף בפועל לפי החלטתו של בית המשפט, טענה המשיבה, כי הדבר נעשה על פי החלטה של כב' השופט אמיר וגם ב"כ המשיבה בטיעוניו בפניי טען שלמיטב זכרונו וידיעתו הזיכוי בפועל נעשה ביום בו קיבלה המשיבה את הכספים (עמ' 6 שורות 4-3 לפרוטוקול הדיון מיום 30.10.13) ולא בהתאם ליום הערך שנקבע בפסק הדין.

כאמור, איני נותן ייעוץ למערערים כיצד עליהם לנהוג בקשר לשני נושאים אלו לאור קביעותיו של כב' השופט גדול, אך כאמור, אין בידי להתערב בהם במסגרת ערעור זה.

מכל הטעמים האמורים, אין מנוס מלדחות ערעור זה, אך לקראת סיום וגם לצורך השאלה, האם יש מקום לחייב את המערערים בהוצאות, אני מוצא לנכון להאיר כי הגם שטענותיהם של המערערים אינן נטענות בצורה סדורה וברורה, לפחות לגבי חלקן יש "רגליים" גם אם אין מקום לקבלן מפאת טעמים פרוצדורליים.

בתחושה זו "נתלה" אני ב"אילנות גדולים" ואם מותר לי להעריך זו הייתה גם תחושה של שופטי בית משפט העליון בפסק הדין שניתן בעניינם של המערערים וביטוי מובהק לכך ניתן בדבריו של כב' השופט י. דנציגר שאמר:

"סוף דבר אמליץ לחבריי לדחות את הערעור בנסיבות העניין, בשים לב לעובדה כי היו ראיות לכאן ולכאן לעניין קיומה של גמירות הדעת, מצאתי כי לא יהיה זה נכון לעשות צו להוצאות לטובת מי מהצדדים. כל צד יישא בהוצאותיו ובשכר טרחת עורך דינו" (סעיף 36 לפסק הדין של בית משפט העליון). לפסק דינו של כב' השופט דנציגר הצטרפו ללא כל הסתייגות המשנה לנשיאה כב' השופט ריבלין וכב' השופט הנדל.

מכל הטעמים האמורים, אני סבור כי יש מקום לדחות את הערעור בלית ברירה, אך מאידך, אני סבור כי בנסיבות העניין, אין כל מקום לפסוק הוצאות לחובת המערערים ולזכות המשיבה ולפיכך אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו ושכר טרחת עורך דינו.

העירבון יושב על - ידי המזכירות למערערים.

ניתן היום, כ"ו חשון תשע"ד, 30 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.

חתימה