1. תביעת נזקי רכוש בגין תאונה בה התנגשו רכבים בכביש 6 ביום 31.1.12, לערך בשעה 19:15 בערב.

ראיתי לקבל התביעה במלואה.

2. הגרסה בכתב התביעה היתה כי הנהג ברכב התובעת (מדובר על רכב ליסינג שהושכר לחב' רפא"ל ונמסר על ידי האחרונה לשימושו של התובע כעובד החברה), נסע בכביש 6. לפתע התפרץ הרכב בו נהג הנתבע מהשול הימני וחסם את נתיב נסיעתו של רכב התובעת. כתוצאה מכך ארעה התאונה.

3. בישיבת ההוכחות ב 11.6.14 העיד מר אבנר סיני שנהג ברכב התובעת. עדותו היתה מהימנה ומפורטת ולא סתרה את כתב התביעה אלא נתנה פירוט לאותה גרסה שנזכרה. הוא ציין כי היה בנסיעת שיוט בנתיב השמאלי מבין שניים שהיו קיימים אז (כיום קיימים שם 3 נתיבים, לדבריו); הוא נסע במהירות קבועה של 100 עד 110 קמ"ש כחוק, והיה חשוך. הוא העיד כי לפיכך ראה את רכבו של הנתבע רק כאשר נכנס לטווח האורות שלו לערך ממרחק של 50-80 מ', והנתבע גם לא אותת. למעשה הנתבע יצא מהשול הימני, ולא השתלב כדי לנסוע, אלא חתך במהירות את שני הנתיבים ובניצב לרכבו של מר סיני, לערך ב 90 מעלות. מר סיני היטה רכבו כלפי שמאל כדי לנסות ולחמוק מהתנגשות אולם הדבר לא עלה בידו שכן בצד שמאל היתה תעלת הפרדה שבין הנתיבים בכיון הנסיעה הנגדי. לכן פגע בצד שמאל של רכב הנתבע. רכב הנתבע הסתבסב ימינה ואילו רכב התובעת התהפך ונעמד על צדו בתעלה.

4. ב"כ הנתבע בסיכומיו ייחס חשיבות לכך שהמשטרה סגרה התיק. אולם מעובדה זו לא ניתן ללמוד דבר. העובדה היא שהמשטרה לא ראתה להגיש כתב אישום גם כנגד מר סיני. בכלל, כל עוד אין פסק דין פלילי מרשיע כנגד מי מהמעורבים, ממילא אין בכך כדי להקרין על הליך זה.

5. מר סיני העיד כי לאחר המקרה כשיצא מרכבו, הבחין כי באזור התאונה יש מעבר בטחון בין הנתיבים, מעבר שכמובן אינו אמור לשמש הנהגים בנסיעה שוטפת; ואותו מעבר היה קיים בעת המקרה באזור התאונה (לערך ק"מ 170 בכביש 6). אותו מעבר אינו אלא גשרון שמשני צדיו תעלת ההפרדה .

השערתו של מר סיני היתה, אפוא כי הנתבע ביקש לבצע פרסה אסורה, על דרך שימוש במעבר הביטחון.

6. אין חולק כי בעקבות ההתנגשות התנגש ברכב הנתבע גם רכב שלישי. הנהגת באותו רכב שלישי, לא זומנה לעדות על ידי מי מהצדדים, וב"כ הנתבע בסיכומיו ביקש לייחס הימנעות ראייתית לתובעת בעניין זה. אמת שנטל ההוכחה על התובעת. אולם מאידך, מה לו לנתבע כי ילין, כאשר מר סיני נסע לבד ברכבו (עמ' 7 ש' 4), ומאידך, יחד עם הנתבע נסעה בתו הבגירה שנשמע שהינה כבת 35. הנתבע לא זימן לעדות את בתו שלו כמי שישבה יחד עמו. לפיכך קודם כל יש לזקוף לחובתו שלו, הימנעות מעדות שללא ספק הינה זמינה ורלוונטית, של עדה בשליטתו.

7. בסעיף 9 בכתב הגנה טען הנתבע כי התאונה ארעה עת נהג בנתיב הימני בכביש 6 ורכבו של מר סיני הגיח מאחוריו במהירות מופרזת והתכוון לעקפו, אולם הופתע מרכב אחר שנסע בנתיב הימני והיה קרוב אליו, ומשכך התחרט או לא החל בעקיפה, התנגש ברכבו של הנתבע והסיט אותו למרכז הכביש (שם התנגש ברכב צד ג'). גרסה זו אינה קוהרנטית, שכן אם נסע הנתבע ברכבו בצד ימין, ומר סיני נסע מאחוריו בנתיבו ויצא לעקיפה, הכל במהירות מופרזת, לא ברור מדוע לא המשיך בנתיב השמאלי מבין השניים, גם אם גילה שלפני רכבו של הנתבע בנתיב הימני, יש רכב נוסף.

8. בתצהיר שהגיש הנתבע 1, כמו גם בגרסתו בפניי, כבר הודה כי עצר את הרכב בשוליים הימניים של כביש 6 לצורך דיבור בפלאפון. לדבריו, לאחר שסיים את השיחה, החל להשתלב לנתיב הימני מהשוליים. לדבריו, בתצהירו המתין עד שהנתיב יתפנה ומשלא ראה דבר במראות, החל להשתלב. מר סיני הגיע במהירות מופרזת, ניסה לעקפו והיות ובד בבד רכב אחר נסע בנתיב השמאלי (להבדיל מהנתיב הימני שנטען בתביעה), לא הצליח מר סיני לבצע העקיפה, לא הצליח לעצור רכב והתנגש ברכב בצדו הימני בדלת הקדמית בעוצמה רבה.

9. במהלך חקירתו, אישר הנתבע כי מר סיני פגע בו כביכול מאחור, ומאידך הדגים עם רכבי צעצוע פגיעה אלכסונית בצד ימין של הרכב הפוגע ובצד שמאל של רכבו. אולם מיקום הפגיעות מתיישב יותר עם גרסתו של מר סיני. עיון בתמונות הרכב של הנתבע, מגלה פגיעת מעיכה עזה בצד שמאל ובאזור הדלתות. הרכב למעשה מעוך כולו גם מאחור וספג פגיעה גם באזור צד שמאל קדמי וכנראה פגיעות נוספות אלה יש לייחס לפגיעת ההמשך מרכב צד ג'. שני הנהגים הרי לא חולקים כי מיקום הפגיעה ברכבו היה בצד שמאל של רכב הנתבע. אולם, עיון בתמונות מעלה שמדובר בהתנגשות חזיתית כמעט. לו ניסה הנתבע לעלות מהשול הימני כדי להשתלב כלפי שמאל במסלול הנסיעה הימני מבין השניים שבאותו כיון תנועה, סביר להניח שלא היינו רואים פגיעת מעיכה חזיתית ניכרת בצד שמאל של רכבו, המתיישבת יותר עם גרסת מר סיני. זאת ועוד, לא ברור הכיצד פגע מר סיני כביכול גם בצד שמאל וגם מאחור, כאשר הנתבע בחקירתו טען כי הפגיעה היתה מאחור ובצד (עמ' 9 ש' 22).

בנוסף, אין אמנם חוות דעת שמאית לנתבע, שכן רכבו של הנתבע לא היה מבוטח: אולם די לעיין בתמונות נ/1 כדי להגיע למסקנה שמדובר ברכב שסבל מאובדן גמור או אובדן להלכה. אם אכן סבר הנתבע שמר סיני אחראי לתאונה, תמוה על שלא הגיש נגדו תביעה והצטייד בחוות דעת שמאי (אם כי נתון זה מצוין רק בשולי הדברים ובפירוש לא כשיקול עיקרי).

10. יתירה מזו, אף לגרסתו שלו, נושא הנתבע באחריות למקרה. הנתבע טען לעת חקירתו, לראשונה, כי לא ראה אורות אולם גרסה זו אינה הגיונית; שכן האירוע התרחש לעת חשיכה, ואין זה סביר שמר סיני נסע בלא אורות, כאשר איש מן הנוהגים בדרך לא סימן לו שידליק אורות. מר סיני מצדו ציין בפירוש כאמור שנסע עם אורות. לא נסתרה גרסתו כי נסע במהירות של 100 עד 110 קמ"ש. ומכל מקום, הנתבע שמלכתחילה אמור לרדת לשוליים רק במקרה חירום ולא על מנת לבצע שיחות טלפון בשוליים של כביש מהיר, היה אמור להשתלב בחזרה בזהירות מרבית. גם אם ביקש לעלות כלפי שמאל לנתיב הימני ולהשתלב בו, ולא להפתיע את הנוהגים בכביש מהיר על ידי עלייה פתאומית מן השוליים. הוא היה אמור לראות עוד מרחוק את אורות הדרך של מר סיני ולהימנע מנסיון השתלבות פתאומי. הוא זה שסיכן את התנועה בכך שחדר לנתיב הנסיעה באופן מסוכן מן השוליים (אם הייתי שועה לגרסתו שלו) והסיכון אכן התממש.

11. בנסיבות אלה, ראיתי לנכון לקבל את התביעה במלואה ולא מצאתי יסוד להטיל אשם תורם, אף לו שעיתי לגרסת הנתבע כי ביקש רק להשתלב בנסיעה בנתיב ימין ולא לבצע פניית פרסה אסורה. לא כל שכן, כאשר קיבלתי גרסתו של מר סיני לפיה חתך הנתבע את שני הנתיבים, כך שהתאונה ארעה כאשר שני הרכבים מצויים כמעט בניצב זה לזה (ותוך הטיה חלקית כלפי שמאל ברכבו של מר סיני שביקש להתחמק מן ההתנגשות אך לא יכול היה לעשותו כן בשל המהירות ותעלת ההפרדה בצד שמאל).

12. ביחס לנזק, לא הוגשה חוות דעת נגדית ושמאי התובעת לא נחקר (ב 16.6.14 דחיתי בקשה של הנתבע שהוגשה בשיהוי ניכר בעניין זה). התביעה מבוססת על נזק על פי חוות דעת שמאי של אובדן כללי, בתוספת שכ"ט השמאי ובניכוי ערך השרידים.

13. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת בתוך 30 יום מיום הצגת אסמכתא לב"כ הנתבע על תשלום מחצית האגרה השניה, את הסכומים הבאים במצטבר:

א. סך של 58,432 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מ 27.1.13 (מועד הגשת התביעה)

ב. שכ"ט עו"ד בסך כולל של 9440 ₪.

ג. החזר האגרה ששילמה התובעת כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית מיום בו שולמה.

ניתן היום, ב' תמוז תשע"ד, 30 יוני 2014, בהעדר הצדדים.