בשם התובעים: עו"ד צבי שטיין

בשם הנתבעת: עו"ד אלי גאון

1. זו תביעה בנזיקין בגין מסירתו הקלוקלת, כנטען, של נכס למגורים. לא פחות משמונה ראשים לה: [א] ליקויי-בנייה שנתגלעו בנכס; [2] ירידת-ערכו הנטענת בעקבותם; [3] איחור במסירתו של הנכס לתובעים; [4] הוצאות-אחסון בעקבות האיחור הזה; [5] זיכוי בגין מטבח, שהתובעים ויתרו על התקנתו; [6] עלותו של "מכתב-הסבה" של משכנתא, שנמסר באיחור ונותר מיותם; [7] שכר-טרחתם של מומחים ו-[8] עוגמת-נפש. אדון באלה לפי סדרם.

ליקויי-בנייה וירידת-ערך

2. בית-המשפט מינה למומחה מטעמו את מהנדס-הבנין ושמאי-המקרקעין, מר דן אורמן. המומחה ביקר בנכס ביום 30.6.2013. בעקבות ביקורו זה ערך הוא את חוות-דעתו. המומחה בדק ומצא כי הנכס לקה בבליטות לא מתוכננות בקירות של אחדים מחדריו; בגימור לא תקין של חלונות; בליקויים בגימורים של-חוץ ופנים; בליקויים קלים באחדים ממפסקי-החשמל; בפגמים בשש מן הדלתות; באריחים בודדים שהתקלפו או נסדקו; בשיפוע מתון מדי של הריצוף במרפסת ובליקוי במעקה שְׁבּה; במעקה גבוה מדי של מרפסת-השירות ובפגם בניקוזו של מסתור-הכביסה; בסטייה מופרזת בזוויות של ארבעה מהקירות; בריצוף כושל של המרחב המוגן הדירתי; בהעדרו של פתרון-איוורור בחדר-הרחצה; בקילופים של צבע ובכתמים במקומות אחדים. בד בבד לא מצא המומחה יסוד לרבות מן הטענות בדבר ליקויים נוספים, ובכלל זה הוא קבע כי המילוי שבין האריחים נעשה באורח תקין; כי הדירה נצבעה כמתחייב ושאריות של צבע לא נותרו על האביזרים המותקנים בה; כי רובו של הריצוף, ככולו, הונח כדבעי וכי טענות לליקויים אחדים לא ניתן היה לבדוק היות, שכנטען, הם תוקנו בידי התובעים עוד לפני הבדיקה. בד בבד קבע המומחה מטעמו של בית-המשפט כי מעֶבר לאותם ליקויים לא נפגם ערכו של הנכס; כי, במשתמע, לאחר תיקונם כנדרש לא תיוותר ירידת-ערך כלשהי; וכי בתיקון-הליקויים לא נדרש לפַנות את הדירה ולוּ ליום אחד. סיכומה של חוות-הדעת הזו היה 32,760 ש"ח, כולל עלותו של פיקוח על ביצוע-תיקונים ומס ערך מוסף כדין.

בהמשך הוסיף המומחה מטעמו של בית-המשפט על האמור בחוות-דעתו, בתשובות שמסר לשאלות-הבהרה מאת התובעים. בהיעדר אישורים מאת הנתבעת, צרף המומחה לאומדנו את עלותה של החלפת-זכוכית למחוסמת. הוא הוסיף את הצורך בתיקונם של שני אריחים. לא נקבע צורך בפיקוח על תיקונים אלה. בענינו של מרכיב נוסף – גישה למתלה-הכביסה – קבע המומחה כי הפתרון, שהציע לכתחילה בחוות-דעתו – הוספתו של דרגש עץ, שעלותו 300 ש"ח – הוא פתרון מספק. לא נדרש אפוא, לפי עמדתו, להמליץ על פתרון יקר פי חמישה ובו דיברה חוות-דעתו של המומחה מטעם-התובעים.

3. אומדנו של המומחה מטעמו של בית-המשפט את סעיף הליקויים נסתכם ב-34,398 ש"ח. זאת, במחירי-עלות לקבלן מזדמן שעבודתו, דרך כלל, היא יקרה יותר מעלותם של תיקונים לקבלנים כמו הנתבעת. אומר מייד כי את חוות-דעתו של המהנדס אורמן, כמעט על כל מרכיביה, אני מקבל. חוות-דעת זו, בכל הכבוד, מהימנה עלי. היא נמצאה מפורטת ומבוססת כל צורכה. לאורה, אין עילה שלא לדבוק בַּכְּלל שלפיו יש לבכר את חוות-דעתו של מומחה בלתי-תלוי מטעמו של בית-המשפט על-פניהן של חוות-דעת חלופיות ומניחים הצדדים לפניו.

4. יתרה מכך, את חוות-הדעת הזו לא ביקש איש מן הצדדים להעמיד למבחנה של חקירה נגדית. עם הגשתם של תצהירי העדות הראשית תיקנו התובעים לפיה את טענותיהם שבכתב-התביעה, והקטינו במידה ניכרת את סכומה של התביעה. בכך חסכו מעצמם התובעים, בתבונה, את יישומו בענינם של הכלל, המתבקש להשקפתי, ובגדרו יופחת סכומו של פיצוי שייגזר, ככל שעמוק הפער בין שיעורו, כפי שקבע מומחה שדעתו נתקבלה, לבין מה שנתבע (ראו, בפרט, את ע"א 164/54 היועץ המשפטי לממשלת ישראל נ' לבני, פ"ד ט 1107, 1117 (1955); ע"א 419/80 הולנדר ושות' בע"מ נ' הוד אווז בע"מ, פ"ד לו(4) 433, 436 (1982); ע"א 4494/97 סלאח נ' סלאח, בפִּסקה העשירית (פורסם באתר הרשות השופטת, 4.1.2000; וע"א (מחוזי תל אביב) 1815/08 עו"ד וינוגרד נ' שלמה רשת מוסכים ושרותי דרך בע"מ, בפסקה השלישית לפסק-דינו של כבוד השופט ישעיהו שנלר (פורסם במאגרים, 25.10.2009)).

5. מרכיב יחיד, שלא אוכל לקבל מתוך עמדתו של מר אורמן הוא זה, הנוגע לגובהו של המעקה של מסתור-הכביסה. המומחה הסביר, אמנם, כי אין תֶּקן לגובהו המרבי של מעקה כזה אלא אך לגובהו המינימאלי. אולם, הוא הוסיף וחיווה את דעתו כי "תוספת גובה של 12 סנטימטרים מעל המינימום הנדרש מקשה על שימוש במתלה הכביסה" (סעיף 5.9.1 לחוות-דעתו). בפשטות: המעקה גבוה מדי. כדי להשתמש בו בצורה נוחה צריך לעמוד על משהו גבוה. במלוא כבוד-הראש, העמדתו של שרפרף מעץ, כמוצע, אינה נראית לי פתרון הולם. זהו פתרון פרוביזורי, שבטיחותו מוטלת בספק בפרט בענינם של דיירים מבוגרים, וגם מידת-הנוחות שבו היא נמוכה משמעותית מזו שהיה מאפשר מעקה בגובה סביר. אני מוסיף, אפוא וגם זאת לפי אומדנו של מר אורמן (בסעיף השביעי לתשובותיו לשאלות-ההבהרה), סך של 1,500 ש"ח בתוספת מע"מ ובסך הכל: 1,755 ש"ח, לאומדנו הנזכר לעיל.

עלות – לקבלן מזדמן

6. קביעה שבדין ונתבססה, כנדמה, כהלכה הנוהגת, מצויה בדברים שכתבה כבוד השופטת מרים נאור באחת הפרשות:

"במקרה מתאים יש לתת למוכר אפשרות לתקן את הניתן לתיקון, הן על-פי המדיניות המשפטית הרצויה ובוודאי כאשר הדבר מתחייב מכוח הדין. אך במה דברים אמורים, כאשר המוכר מודה בליקויים ונכונותו לתקן היא רצינית. השאלה מתי זכאי הקבלן לתקן בעצמו את הליקויים (או ליתר דיוק, מתי זכאי הוא לשלם רק את העלות שהיה עולה לו התיקון), איננה שאלה שיש לה תשובה חד-משמעתי. נפסק שכאשר בעל דירה מסרב לאפשר לקבלן לתקן, הפיצוי יחושב על-פי עלות התיקון לקבלן. הקונה אינו חייב לאפשר למוכר לתקן את אי-ההתאמה, ולמוכר אין זכות לתקנה. על-פי רוב, בידי הקבלן יכולת לתקן את אי-ההתאמה בעלות נמוכה יותר מאשר קבלן שהוזמן במיוחד לביצוע התיקון, משום שהוא מכיר את המלאכה שביצע, ובידו להוזיל את התיקון על-ידי ביצוע מרוכז של תיקונים. על-פי רוב, תיקון הפגמים בידי חברת הבנייה הוא גם פתרון עדיף לקונה, על כן נקבע הנטל לאפשר למוכר לתקן את אי-ההתאמה בטרם יזכה את הקונה בתרופות אחרות. אם לפני הגשת התביעה נתן הקונה למוכר הזדמנות נאותה לתיקון אי-ההתאמה, אין לדרוש ממנו מתן הזדמנות נוספת" (ע"א 656/99 דר' בר-שירה נ' מעונות ובנין בע"מ, פ"ד נז(5) 1, 14-13 (2003). הסוגריים העגולים הם במקור).

חומר-הראיות שהונח לפנַי מוליך, מעל לספק, לקביעה כי הנתבעת לא פעלה, כראוי ובמועד, לתיקונם של הליקויים ובכללם אלה שהציגו התובעים בפנֵיה עוד זמן רב קודם שהוגשה תביעתם. אינך יכול להסביר אחרת את הפְּניות החוזרות ונשנות אל הנתבעת, שעליהן הצביעו התובעים ולא נסתרו. אינך יכול להסביר אחרת את העובדה כי המומחה מטעמו של בית-המשפט, שפקד את הנכס שבועות ארוכים לאחר הגשתה של התובענה, איתר בו את הליקויים אשר פורטו בחוות-דעתו. בנסיבות אלו אך הולם הוא כי פיצוי, ובו יזוכו התובעים בגין הצורך לשאת בעלות-תיקונם של הליקויים שנמצאו, ייגזר מעלויות-התיקון לקבלן מזדמן, שיעמידוּ התובעים לפי בחירתם ולא מן העלויות המשוערות לנתבעת.

האיחור במסירה

7. סעיפים 5.1 ו-6 לחוזה-המכר, שנקשר בין הצדדים בתאריך 29.10.2008 קבעו, במקובץ:

"החברה מתחייבת להשלים את בניית הדירה ולמוסרה בלעדית לקונה עד לא יאוחר מיום 31.4.09 כשהדירה ראויה למגורים ומחוברת באופן קבוע או ארעי עד לחיבור של קבע למערכות חשמל מים וגז וביוב. איחור של עד 60 יום במסירת הדירה לקונה ו/או איחור למשך אותו מספר ימים שבהם חלו האטה או עיכוב כתוצאה מכוח עליון או מגורמים שאינם תלויים בחברה או שאין לחברה שליטה עליהן [במקור], לרבות איחור בחיבור הדירה לרשתות החשמל והביוב שלא באשמת החברה, לא יהוו הפרת החוזה ע"י החברה ולא ישמשו עילה לפיצוי כלשהו. החברה מתחייבת לשלם לקונה דמי שכירות בסך 700$ לחודש בגין איחור מעבר ל-60 יום עד מסירת הדירה לקונה והדבר ישמש כפיצוי מלא וסופי" (הנספח הראשון לכתב-התביעה).

במלים פשוטות: 60 ימים של איחור מכל סיבה שהיא, היינו, מסירתה של הדירה עד ליום 30.6.2009, הם תקופת-"חסד"; לא יחשבו להפרה של החוזה מצד הנתבעת ולא יקימו עילה לפיצוי. כל חודש של איחור מעבר לאלה יזכה את התובעים בפיצוי בסך 700 דולרים לחודש ותכליתו מתן-אפשרות לשכור, בינתיים, מקום אחר למגורים. אין חולק כי הדירה נמסרה לנתבעים כמעט שנה לאחר המועד המובטח, ביום 12.4.2010. אישור-אִכלוס ("טופס 4") ניתן קרוב לשנה נוספת לאחר מכן, ביום 24.3.2011. על אף טענתם כי עד לאישור-האכלוס לא הייתה הדירה כשירה למסירה, הסתפקו התובעים בתביעתו של פיצוי בגין פרק-הזמן שבין יום המסירה המובטח – 31.4.2009 לבין יום 12.4.2010. בענין זה הפנו הם לפסיקה, שלפיה במקרה של איחור מעֶבר לתקופת ה"חסד", בטֵלה אותה תקופה והחובה לפצות חלה מיום המסירה המובטח, כאילו לא נקבעה תקופת-"חסד" כלל.

8. אומר כבר עתה, על אף שהדבר הוא מעבר לדרוש להכרעה בפרשה זו, כי מתקשה אני להלום גישה, המאיינת את תקופת-ה"חסד" אך משום שהאיחור נמשך אף לאחריה. השקפתי היא כי משהוסכם בין הצדדים כי ייתכן איחור בן חודשיים, מוּצא פרק-זמן זה ממשוואת התמורה החוזית והפיצויים. אם תאמר אחרת, כאילו אמרת שלכתחילה הוסכם בין הצדדים כי אם לא תעמוד הנתבעת במסירה לאחר אותה תקופה של "חסד", תתפוגג זו כמו מאליה. אחיזה לכך לא מצאתי בלשונו של הסכם-המכר, אף לא בתכליתו. תקופת-ה"חסד" נועדה לאפשר לנתבעת מרווח מספק להתמודדות עם ענינים, שמטבעם אינם צפויים עם ההיקשרות בהסכם-המכר. אילו ידע קבלן לתזמן בדיוק את מועדי-מסירתן של דירות שהוא בונה, לא נדרש היה לכתחילה להסכים על סעיף שכזה. אלא, שמלאכת-הבנייה היא מורכבת וכפופה למשתנים רבים, שאינם בשליטתו המוחלטת של הקבלן. ההבנה כי ענין זה טבוע במערכת-היחסים ובציפייתם ההדדית של הצדדים מצאה את ביטויה בתנית-האיחור. מה שעוד מצא את ביטויו היא הנכונות להשלים עם מרכיב זה של העדר-שליטה למשך 60 ימים של איחור בלבד. לא יותר, אך גם לא פחות. דבר מאותה הבנה לא נגרע, לדעתי, אך בשל העובדה כי האיחור נמשך מעבר לאותה הבנה, המעוגנת בחוזה.

9. הנתבעת לא חלקה הן על עצם-הזכות לפיצוי בגין איחור והן על איחור במסירה בפועל. אלא, שלפי טענתה הפיצוי כבר שולם לתובעים בגדרה של התחשבנות – "גמר-חשבון", בלשונו של מנהלה בתצהיר-עדותו הראשית – שערכו הצדדים בתאריך 12.4.2010. את פירוטה של ההתחשבנות הזו הציגה הנתבעת במסמך, שצורף שלישי לתצהירו של המנהֵל. באסמכתא זו שורות מודפסות ובהן פירוט של מחיר-הדירה ושל מה ששולם עד אז בידי התובעים. מתחת לאלו נרשמו, בכתב-יד, סכומים שונים המשקפים תוספת לאותה התחשבנות, שנערכה במעמד-הצדדים. אחד מן הסכומים האלה – 25,970 ש"ח – נרשם תחת הכותרת "שכירות" (ועוד מלה, שלא ניתן לקרוא). ברי כי הוא שיקף, ובענין זה מקבל אני את טענתה של הנתבעת, פיצוי בגין איחור-במסירה. היות, שלהשקפתי היה על הנתבעת לפצות את התובעים בפיצוי מוסכם בגין התקופה שמיום 1.7.2009 ועד ליום 12.4.2010, היינו, בגין תשעה חודשים וחצי של איחור, ברי כי הסכום שצוין היה אפילו גבוה במקצת מן החיוב, המתקבל לפי שער-הדולר ביום המסירה.

מה שנותר לתובעים לטעון, לנוכח מסמך זה, הוא כי אותה התחשבנות נערכה בלא שהוסבר להם דבר על תוכנה וממילא בלא שהם הבינו את שהתרחש בגדרה. ייתכן שכך ארע, אם כי קשה להלום זאת נוכח העובדה כי התובעים היו מלווים באותו מעמד בעורך-דין מטעמם, ובתחתיתו של מסמך-ההתחשבנות אף צוין כי זו נערכה בנוכחותו ובהסכמתו. לטענת-התובעת כי "היינו עם עורך דין, אבל עורך [ה]דין לא נכנס לעניין [ה]כספי, הוא ישב בצד, ולא שאל שאלות" (פרוטוקול, בעמ' 9, ש' 21-20), לא נמצאה שום תמיכה בראיות. עורך-הדין ההוא לא נקרא למסירתה של עדות בבית-המשפט.

אולם, חשוב מכך, אפילו הנחתי כי התובעים לא הבינו כלל את מה שנעשה באותו מעמד, אין בדבר לטול ממהימנותה של ההתחשבנות ההיא. והנה, דומה כי לאחר עיון בתצהירו של מנכ"ל הנתבעת שוב לא עמדו התובעים על טענותיהם בדבר תוכנה של אותה התחשבנות. כך אמרה התובעת בחקירתה הנגדית, ואין לטעות בהבנת מלותיה:

"אני לא ראיתי [בשעתו] את הקיזוזים, לא היה לי שום מסמך על זה. מה שהיה רשום בתצהיר [של מנכ'ל הנתבעת] אני הבנתי, אבל [רק עם הגשת התצהיר] אני ראיתי שזה נעשה, ושזה הוסבר. אני מסכימה במתמטיקה שמה, זה פחות זה, זה כן , אבל אני לא מבינה למה זה נעשה. [האיחור במסירה] נכון, גם זה, זה הוא הסביר, זה הוא הסביר, וזה היה רשום, זה על 9 וחצי חודשים, לפי שער הדולר, כן, זה כן, זה כן. אבל לפי החשבון שנעשה [בשעתו] לא ראיתי את זה, זה כי אני לא הבנתי למה בכל זאת שילמתי יותר ממה שהייתי צריכה. אם הייתי רואה את החשבון הזה [מה שהוצג בתצהיר] קודם, לפני התצהיר, לפני התצהיר, יכול להיות שהייתי נכנסת וקוראת והכול, לא ראיתי את זה ובגלל זה הגשתי את התביעה לחשבון הזה" (פרוטוקול, מעמ' 14, ש' 26).

במלים בהירות מעט יותר, יסוד למרכיב זה בתובענה שהוגשה היה בעובדה כי בשעתו לא הייתה ההתחשבנות ברורה לתובעים. היום, לאחר הגשתו של תצהיר-העדות הראשית מטעם מנהלה של הנתבעת, ובפרט לאור מסמך-ההתחשבנות המצורף אליו, דומה כי שוב אין התובעים עומדים על טענותיהם, ומכל מקום – קביעתי היא כי לאותן טענות אין יסוד. על כך אוסיף כי כל טענה, שהועלתה בחקירתו הנגדית של מנהל-התובעת בדבר קשיים באותה התחשבנות, ובכלל זה בדבר הצידוק שבחיובם של התובעים בהוצאות אלו ואחרות שהוציאה הנתבעת, לא בא זכרה בכתב-התביעה ובתצהירים. אין היא אלא הרחבה אסורה של החזית.

אמת, הנטל להראות כי פיצוי מוסכם שולם לידיהם של התובעים הוא על הנתבעת. זו העלתה טענה פשוטה מסוג של "הודיה והדחה", היינו, כי חובת-פיצוי אמנם קמה אך הפיצוי שולם בפועל. טענה זו ביססה הנתבעת בראיותיה. טענה זו אני מקבל. אין מקום לראש זה של התובענה.

הוצאות-אחסון

10. לטענה בדבר הוצאות, שהוציאו התובעים באחסנת-מיטלטליהם בתקופת-העיכוב במסירה, אין כל מקום. אמנם, אין זה מתוך קבלתה של טענת-הנתבעת כי לא הוצגה רשימת-תכולה, אף לא פוליסת-ביטוח המפרטת את מרכיביו של מה שאוחסן. אלו אינן מתחייבות, להשקפתי. אלא, היות שבהסכם-המכר נקבע כי הפיצוי בגין איחור, הנקוב בהסכם, הוא "פיצוי מלא וסופי", אינני רואה מכוח מה יבקשו לעצמם התובעים להוסיף עליו מאום.

המטבח

11. מאותו טעם, שבו דיברתי לעיל, מצאתי כי עלה בידי הנתבעת להוכיח בבית-המשפט כי התובעים זוכו בגין מטבח, שעל אספקתו והתקנתו בידי הנתבעת הם ויתרו. מסמך-ההתחשבנות מפרט את סכומו של הזיכוי בגין כל אחד מן המרכיבים הבאים: מטבח, שיש, כיור, ברז וקרמיקה. בסך הכל זוכו התובעים בסך של 5,312 ש"ח. ברם, מתוך שאומצה חוות-דעתו של מומחה בית-המשפט מתקבל מתוכה גם המרכיב, הנוגע להערכתו של זיכוי בגין מטבח. שוויו הכספי של זיכוי זה, בתוספת מע"מ הוא, לפי קביעתו של המומחה, 9,056 ש"ח. פירוש-הדברים הוא כי על הנתבעת להשלים את ההפרש, בסך של 3,744 ש"ח.

מכתב-ההסבה

12. התובעים שילמו לנתבעת, ביום 7.5.2009, סך של 800 ש"ח בגין "מכתב-הסבה". מכתב זה נטלה על עצמה, כמתברר, הנתבעת להסדיר מול הבנק, שלזכותו רשומה הייתה משכנתא על דירתם הקודמת של התובעים. הדבר נדרש כדי לאפשר את העברתה של המשכנתא מן הדירה הקודמת אל הדירה, שנרכשה מן הנתבעת. לפי טענתם של התובעים, הנתבעת איחרה מאד במסירתו לידיהם של מכתב זה. כשנמסר, שוב לא היה המכתב נדרש שכן, בלחצם של מי, שרכשו מן התובעים את דירתם הקודמת, סילקו התובעים את המשכנתא תחת שיגררוה אל הדירה החדשה.

אם ירדתי לסוף עמדתה של הנתבעת בנדון, הרי שהיא שימשה אך "צינור" לגביית-עלותו הנזכרת של המכתב, ומשולמת לבנק, מן התובעים. לטענתה, "סכום זה שולם בהתאם להוראות סעיף 12.5 להסכם [המכר] המטיל על התובעים את החובה לשאת בכל תשלום או אגרה בשל הצורך ברישום משכנתא על זכויותיהם בדירה" (פִּסקה 15(א) לסיכומים). לאמור, הסכום הזה שולם ממילא לבנק, בידי הנתבעת עבור התובעים, וחד הוא אם היה המכתב שימושי לסופו של יום או שלא. כל שנמצא למענה בפי התובעים, והדבר הופיע לראשונה בחקירתו הנגדית של מנכ"ל הנתבעת, הוא כי לא הוצגה קבלה בדבר תשלום בפועל ("אתה יכול להראות לנו קבלה אם שילמת משהו לבנק עבור מכתב ההסבה?" – פרוטוקול, בעמ' 43, ש' 4). דא עקא כי עובדה היא, שהמכתב נמסר בסופו של דבר. משמע, התשלום שנוהג הבנק לגבות בגינו, שולם. מסקנתי היא כי בין שהיה לבסוף צורך במכתב הזה ובין שלא, לפי ההתחייבות שנטלו עליהם התובעים בסעיף 12.5 להסכם-המכר, היה עליהם לשאת באותו תשלום. לא ראיתי בשום מקום בהסכם-המכר התחייבות ללוח-זמנים או למועד-מסירה של מכתב כאמור. אינני מקבל ראש זה של התביעה.

שכר-טרחה של מומחים

13. הגשתה של תביעה מן הסוג הזה, בפרט לאור מאפייני עבודתם של מומחי בית-המשפט בכגון דא, מצדיקה את העֲמדתה, בידי התובעים, של חוות-דעתו של מומחה בענינים הרלוונטיים. עבודתם של מומחים עולה כסף וכך גם חלקם של התובעים בשכר-טרחתו של המומחה מטעמו של בית-המשפט. ההוצאות, שהוציאו התובעים בתשלום למומחים פורטו בתצהירה של תובעת 1 וסוכמו בפרק ו' לאותו תצהיר.

לא אוכל להלום את כל אלו. מקובל עלי הצורך להעריך שני מרכיבים שונים – של ליקויים ושל ירידת-ערך, גם אם לסופו של יום לא נמצא ממש בזה האחרון. אין זה מובן לי מדוע נדרשו התובעים לחוות-דעתם, בענין-ליקויים, של שני מומחים שונים. בשום פנים לא אוכל להלום את טענת-התובעת כי: "לא הייתי מרוצה מהתצהיר הראשון [חוות-דעתו של המומחה הראשון], זה עבר כבר מעל שנה מזה, ואנחנו גילינו עוד יותר ליקויים בדירה, וכבר היו ניסיונות של [התיקון], של תיקונים שלא הצליחו, והחלטנו, זה עניין שלנו, החלטה שלנו את מי לקחת ולמה לקחת" (פרוטוקול, בעמ' 18, ש' 8-5). אם השתהו התובעים בהגשתה של תביעתם; אם לא שׂבעו-נחת מחוות-דעתו של מומחה ראשון ששכרו; אם החליטו שלא לבקש את תיקונה של חוות-הדעת ההיא; אם החליטו, תחת זאת, לשכור את שירותיו של מומחה חדש לחלוטין – היה זה, אכן, "ענין שלנו את מי לקחת ולמה". על ענינם-שלהם – יתכבדו התובעים וישלמו בעצמם. אין זה מוצדק להניחו לפתחה של הנתבעת. מאותו טעם ממש אינני סבור כי על הנתבעת לשאת בעלותה של החלטת-התובעים לצרף את המומחה מטעמם לביקורו של מומחה בית-המשפט בנכס. ליווי כזה אינו נדרש, כל עיקר. המומחה מטעמו של בית-המשפט היה מסתדר היטב גם בלעדיו.

לפיכך, ההוצאות המאושרות הן שכר-טרחתו של מומחה יחיד לענין ליקויים; שכר-הטרחה לענינה של ירידת-ערך וחלקם של התובעים בשכר-טרחתו של מומחה בית-המשפט. אלה מסתכמים, יחד ובעיגול קל למעלה, ל-7,500 ש"ח.

פיצוי בגין עוגמת-נפש

14. את שיעורו של פיצוי בגין עוגמת-נפש העמידו, לכתחילה, התובעים על כעשרה אחוזים מסכום-תביעתם. זוהי גזירה סבירה של הפיצוי בגין מרכיב זה מסכומה הכולל של התובענה, וכבר נפסק ושב ונפסק כי על הסכום, המבוקש בגין עוגמת-נפש, לשקף יחס סביר לשיעור הנתבע. "כלל ידוע בפסיקתנו הוא קיומה של יחסיות הולמת בין שיעורו של הנזק הממוני אשר נפסק לבין יתר מרכיביה של תובענה" – דברַי בתמ"ר (תל אביב-יפו) 25895-12-11 ישראל נ' פלח, בפסקה השביעית (פורסם במאגרים, 12.1.2016)). בהתחשב בתוצאתה של ההכרעה בתובענה זו, אני מעמיד את סכומו של הפיצוי בגין נזק לא-ממוני זה על סך של 5,000 ש"ח.

התוצאה

15. אשר על כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לידי התובעים, יחד ולחוד, בתוך 14 ימים מיום המצאתו לידיה של פסק-דין זה, סך של 52,397 ש"ח בגין עילות-התביעה, ולכך יצורפו הפרשי-הצמדה ורבית כדין מיום 1.6.2013; הוצאות-משפט בסך כולל של 2,300 ש"ח; ושכר-טרחה של עורך-דין בסך כולל של 7,400 ש"ח. שיעורם של ההוצאות ושל שכר-הטרחה נגזר, כמתחייב, מסכום-הזכייה שהיה רחוק, רחוק מאד, מן הסכום שנתבקש בתביעה עם הגשתה. כלום שווה היה הצר בנזק המלך? ענין הוא לתובעים, לבדם, לענות בו.

ניתן היום, ג' אדר א' תשע"ו, 12 פברואר 2016, שלא במעמד הצדדים.