1. בפני ערעור על החלטת הוועדה לעררים לעניין אי כושר, מיום 15/1/13 ("הוועדה"), אשר קבעה כי המערערת לא איבדה 50% מכושרה להשתכר ("ההחלטה").

2. טענת הערעור היא שנפל פגם בהחלטת הוועדה שכן המערערת טרם סיימה את לימודיה האקדמיים ועליה להשלים שלושה מבחנים, וכי לאור לידת בנה עדיין לא סיימה את הליך השיקום.

3. לטענת המשיב, החלטת הוועדה מפורטת ומנומקת ולא נפל בה פגם משפטי.

4. לבית הדין הסמכות לבחון האם נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה (סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995).

במקרים קיצוניים של חוסר סבירות בהחלטה של ועדה מסוג זה, רשאי בית הדין להתערב ולראות בחוסר הסבירות האמור משום טעות משפטית. זאת משום שוועדה לעררים, בשונה מוועדה רפואית, פועלת בתחום שאינו רפואי טהור. אולם, יש ליתן את הדעת כי התערבות כזו של בית הדין תוגבל למקרים קיצוניים של חוסר סבירות (דב"ע שם/01-1318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60).

5. מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה:

ביום 15/1/13 התכנסה הוועדה, הקשיבה לתלונות המערערת, ורשמה אותן בסעיף ג' לפרוטוקול. באשר למצבה האישי ציינה המערערת כי היא בת 33 וביום 16/7/12 ילדה את בנה. לדברי המערערת, לא יכלה לגשת לשלושה מבחנים ולכן לא השלימה את התואר האקדמי. באשר למצבה הבריאותי ציינה המערערת כי הסוכרת לא מאוזנת, והיא מזריקה אינסולין. בא כוחה שהתלווה אליה התייחס בדבריו ליכולותיה התפקודיות של המערערת, וציין שהמערערת פיתחה הפרעה נפשית קשה, היא אינה מסוגלת לעבוד עם קהל ובסביבת עבודה לא בטוחה.

הוועדה בחנה את הליקויים מהם סובלת המערערת, וציינה כי המערערת אובחנה כסובלת מהפרעת הסתגלות קלה וסוכרת לא מאוזנת, וכי למערערת נכות יציבה בשיעור 46% מיום 1/1/12. הוועדה התייחסה לעברה התעסוקתי של המערערת, וציינה כי בסיוע מחלקת השיקום יצאה ללימודי השכלה גבוהה בתואר לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, כולל התמחות בהנחיית קבוצות.

הוועדה ציינה כי בעבר נקבעה למערערת דרגת אי כושר מלאה כדי לאפשר לה לסיים את לימודיה בהצלחה, וזאת עד ליום 31/12/12, כאשר בתקופה זו נכלל פרק זמן נוסף כדי לאפשר למערערת לאתר עבודה מתאימה.

לאחר שנתנה דעתה לחוות דעת הרופא המוסמך ועיינה בדו"חות השיקום, ועל יסוד התרשמותה מהמערערת, קבעה הוועדה כי המערערת מסוגלת לעבודה במשרה מלאה, עם אפשרות לארוחות סדירות, ללא מאמצים גופנים וללא הליכה ממושכת.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

6. לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח בפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה כי הוועדה פעלה כדין ודין הערעור להידחות.

בהחלטתה נתנה הוועדה דעתה למצבה האישי של המערערת, כעולה מטיעוני המערערת בפני הוועדה, לרבות גילה ומצבה המשפחתי. כמו כן, התייחסה הוועדה למצבה התפקודי של המערערת, כפי שפירטו המערערת ובא כוחה בפני הוועדה. הוועדה התייחסה גם לליקוייה הרפואיים של המערערת, ונתנה להם משקל במסגרת החלטתה. החלטת הוועדה מתיישבת עם חוות דעת הרופא המוסמך מיום 7/12/11, אשר ציין כי המערערת מסוגלת לעבודה במשרה מלאה ללא מאמצים גופניים, ללא הרמת משאות וללא הליכה ממושכת.

הוועדה סברה כי קיימת הפחתה מסוימת בכושרה של המערערת לעבודה, אך לאחר שיקומה ההפחתה אינה בשיעור של 50% ויותר, והמערערת מסוגלת כבר עתה לבצע עבודות כגון הנחיית קבוצות ועבודות משרדיות לסוגיהן, כגון שיווק טלפוני. החלטת הוועדה נסמכת, בין היתר, על גילה הצעיר של המערערת, השכלתה ועברה התעסוקתי. כמו כן, שקלה הוועדה במכלול שיקוליה את השפעת כל אחד מליקוייה הרפואיים של המערערת בפני עצמו ובמצטבר על כושרה לעבודה.

לאור כל האמור הגיעה הוועדה למסקנה כי המערערת מסוגלת לעבודה במשרה מלאה, עם מגבלות מסוימות, ולכן לא איבדה 50% מכושרה להשתכר. בהילוכה בדרך זו פעלה הוועדה על פי אמות המידה הנדרשות ממנה הקבועות בסעיף 209(ב) לחוק. לפיכך, שוכנעתי כי החלטת הוועדה מנומקת כדבעי.

7. לא מצאתי ממש בטענת המערערת לפיה טעתה הוועדה בקביעתה לאור העובדה שהמערערת טרם השלימה את חובותיה האקדמיים. ועדת עררים קבעה למערערת, ביום 20/2/12, דרגת אי כושר מלאה עד ליום 31/12/12, בכדי לאפשר לה לסיים את לימודיה, אשר לפי התכנון המערערת הייתה אמורה להשלים את התואר האקדמי עד חודש 6/12. כפי שציינה הוועדה, ניתנה למערערת תקופה של 6 חודשים נוספים על מנת להשלים את לימודיה ולמצוא עבודה מתאימה. טענת המערערת כי נבצר ממנה לסיים את לימודיה לאור לידת בנה, אין בה בהכרח כדי להעלות או להוריד לעניין כושרה לעבודה, שעה שהוועדה קבעה במפורש שהמערערת מסוגלת כבר עתה לבצע עבודות מסוימות. אף אין לקבל את הטענה שהמערערת לא נמצאת במצב של "לאחר שיקום", ולכן יש מקום להאריך את תקופת אי הכושר עד לסיום לימודיה בפועל, לרבות תקופת הסתגלות להשתלב בשוק העבודה. כפי שטען המשיב, שיקוליה האישיים של המערערת, בדבר הקמת משפחה, אינם שיקול שהוועדה נדרשת להביאו בחשבון בבואה לבחון את כושרה של המערערת לעבודה.

8. המסקנה העולה מהאמור לעיל היא שהחלטת הוועדה מנומקת באופן מפורט וברור, ולא מצאתי שנפלה בה טעות משפטית.

9. לאור האמור, הערעור נדחה בזאת.

10. אין צו להוצאות.

11. לצדדים מוקנית זכות לבקש מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים רשות לערער על פסק הדין תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה.

ניתן היום, י"ד אייר תשע"ג, (24 אפריל 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.