בפני תביעה שעניינה תאונת דרכים שאירעה ביום 12.8.12 בירושלים.

1. במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה היו התובעים הבעלים של רכב מ.ר. 8566835 (להלן: "רכב התובעים").
2. הנתבעת 1 היתה במועדים הרלבנטיים מבטחת רכב מ.ר. 1335475 (להלן: "רכב הנתבעים"). הנתבעת 2 היתה במועדים הרלבנטים הבעלים של רכב הנתבעים והנתבע 4 היה במועדים הרלבנטיים הנהג ברכב הנתבעים.
3. מוסכם בין הצדדים כי רכב הנתבעים פגע ברכב התובעת מאחור. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת החבות והקשר הסיבתי בין הנזקים הנטענים לתאונה.
4. גרסת התובעת 2 הינה כי כאשר נסעה לכיוון הר חוצבים בירושלים ועמדה ברמזור, הגיע רכב הנתבעים פגע ברכבה מאחור והדף אותו אל עבר הרכב שעמד לפניה. לטענתה, הנתבע 3 הודה באשמתו לאחר התאונה.
5. גרסת הנתבעים לאופן התרחשות התאונה היא שונה. לגרסתם, כאשר התחלף הרמזור מאדום לירוק, החלה התובעת בנסיעה ופגעה ברכב שעמד לפניה. הנתבע 4 ניסה לבלום את רכבו ופגע ברכב התובעים קלות, מבלי שהדף את רכבם לעבר הרכב שלפניו.

דיון והכרעה

1. העידו בפני התובעת והנתבע 3. התובעת חזרה על גרסתה כי עמדה ברמזור אדום כאשר לפניה עמדו שני כלי רכב, הרמזור התחלף לירוק, אך התובעת טרם החלה בנסיעה. לפתע הרגישה מכה מאחור אשר בעקבותיה נהדף רכבה אל עבר הרכב שעמד לפניה. לטענתה, לאחר התאונה הודה הנתבע 4 באשמתו. עוד העידה התובעת, כי ברכבה לא היו נזקים קודמים עובר לתאונה.
2. הנתבע 4 הודה כי פגע ברכב התובעים מאחור, אך לטענתו מדובר היה בנגיעה קלה. עוד העיד הנתבע 4, כי לא ראה את רכב התובעים פוגע ברכב שלפניו לפני שפגע ברכב התובעים. הנתבע 4 העיד כי לרכבו לא נגרם נזק וכי לאחר שירד מרכבו ראה כיפוף של הפח בחלק האחורי של רכב התובעים.
3. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש להעדיף את גרסת התובעת על פני גרסת הנהג ברכב הנתבעים. כך, הנתבע 4 הודה כי פגע בחלקו האחורי של רכב התובעים ואף העיד כי לא ראה את התובעת פוגעת ברכב שעמד לפניה לפני שפגע ברכב התובעים. מכאן שהטענה כי רכב הנתבעים הצטרף לתאונה קיימת הינה בבחינת השערה בלבד. מנגד, העידה התובעת, אשר עדותה היתה אמינה עלי, כי כאשר התחלף הרמזור לירוק, טרם החלה בנסיעה ורכבה לא פגע ברכב שלפניה, אלא רק בעקבות הפגיעה מאחור נהדפה לעבר הרכב שמלפנים.
4. אשר לשאלת הקשר הסיבתי בין הנזקים לתאונה, העידו התובעים כי ברכבם לא היו נזקים קודמים עובר לתאונה. עוד יצוין, כי רכב התובעים נבדק על ידי שמאי שלושה ימים לאחר התאונה. הנתבע 4 אף הודה כי לאחר התאונה ראה כיפוף של הפח. העובדה שלרכב הנתבע לא נגרם כמעט נזק למעט שריטה קלה אינה שוללת את העובדה, שהיא סבירה, כי הנזקים ברכב התובעים נגרמו בשל התאונה. כפי שהובהר בדיון, רכב הנתבעים הינו רכב מסחרי חזק בעוד שרכב התובעים הינו ישן יותר. בהחלט ייתכן שבשל זווית הפגיעה וההבדל בין חוזק הפח בין שני כלי הרכב נגרם לרכב התובעים נזק, בעוד שרכב הנתבעים כמעט לא ניזוק.
5. התובעים תמכו את תביעתם בחוות דעת שמאי אשר קבע מהם הרכיבים שנפגעו ברכב התובעים, ממנה עולה כי נפגעו חלקים פנימיים שאינם נראים לעין, ועל כן זו הסיבה שהנתבע 4 לא יכול היה לאמוד את הנזק, מה גם שהנתבע 4 אינו שמאי ועל כן אין לקבל את גרסתו באשר לגובה הנזק.
6. לאור האמור, אני קובעת כי התובעים הרימו את הנטל להוכיח את תביעתם כי האחריות לתאונה רובצת לפתחו של נהג רכב הנתבעים וכי קיים קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לתאונה.
7. בעקבות התאונה הוכרז רכב התובעים כאובדן מוחלט וערכו בניכוי שרידים הוערך על ידי השמאי בסכום של 15,040 ₪. כן נשאו התובעים בתשלום שכ"ט שמאי בסכום של 870 ₪. יתר הנזקים הנטענים בכתב התביעה ובכלל זה אובדן ימי עבודה לא הוכחו ואף אין מקום לפסוק לתובעים פיצוי בגין עגמת נפש. לפיכך אני קובעת כי הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים סך של 15,910 ש"ח
   בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 12.8.12 ועד התשלום בפועל.

כן ישאו הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות התובעים בסכום של 800 ₪.

פסק הדין ניתן לערעור ברשות בלבד. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, י' תמוז תשע"ג, 18 יוני 2013, בהעדר הצדדים.