<#2#>

נוכחים:

המערער וב"כ עו"ד עלאא מסארווה

ב"כ המשיבה עו"ד סיגל אורבך סולומון

פרוטוקול

ב"כ המערער: חוזר על הודעת הערעור. הערעור מכוון בעיקרו כנגד הרף התחתון שנקבע על ידי בימ"ש קמא ואנו חייבים לציין שהניתוח של בימ"ש בכל הקשור לסוגיה כמובן לפי תיקון 113, אני סבור שקביעת רף התחתון לוקה בגישה מחמירה ואני אתאר את האירוע, בתיק זה הגענו להסדר של תיקון כתב האישום שהוא תיקון מהותי לפיו לא המערער הוא זה שגנב אלא הוא קיבל את הרכב לאחר שנגנב ותפקידו היה לאחר שהוא נדרש תמורת סכום זעום של כמה מאות שקלים להעביר את הרכב לשטחי הרשות הפלסטינית ואז הוא נתקל בכוח משטרתי ואף מנקודת מבט השוואתית לעומת מקרים אחרים מדובר ברף נמוך יחסית.

כתב האישום בתיק זה הוגש מלכתחילה בנהיגה פוחזת, בימ"ש שלום, עבירה מסוג עוון, וזו נקודת ההתחלה. אני שמחתי שהתקבלה החלטה בעניין של איברהים אבו זהרה שהפניתי אליה בערעור, למה ההחלטה שם חשובה, כאשר בימ"ש מקבל הסדר טיעון לא ניתן ללמוד ממנו יותר מדי על מהות הענישה אך כאשר בימ"ש דוחה הסדר טיעון, בימ"ש עליון התייחס לטווחי הענישה, בימ"ש מחוזי סבר שעונש של שנה לגבי אדם שגנב משאית והשתולל עמה ועשה עבירות שהצדיקו אז מלכתחילה כתב אישום של סיכון חיי אדם ללא נהיגה פוחזת ורק במסגרת ההסדר הגיעו לתיקון כאשר מדובר באדם שיש לו מאסר על תנאי וזה חלק מההסדר.

נצא מתוך הנחה ששנה זה עונש מקל.

שנה מאסר בפועל שהוטל בעניינו של האחר בבימ"ש עליון חלק ממנה גם הפעלת מאסר על תנאי וחלק ממנה לוקח בחשבון שמדובר שם באדם בעל עבר פלילי, אם אנחנו מסתכלים על זה בהיבט של החיקוק השנה הזו היא לא תחתית ההסדר אילו היה הסדר. כאשר אומרים שהעונש מקל באופן יחסי לוקחים בחשבון את העבר הפלילי ואת עונש מאסר על תנאי שהוטל, מדובר במשאית שהאיש גנב אותה ולא האחר גנב אותה כפי המקרה שלנו, וכל המרכיבים אם נעשה השוואה למקרה שלנו היא הרבה פחות משנה. נניח לצורך העניין שהכיוון שלנו חייב להיות ענישה מקלה כי בימ"ש אומר ומסכים שהמיקום של המערער בתיק שלנו צריך להיות ברף התחתון, השאלה היא כזו, מה הוא הרף התחתון, מהי הענישה המקלה בנסיבות המקרה ובימ"ש עליון אומר שבעניין אחר שהענישה המקלה במצב כזה היא שנה ואני סבור שבמקרה שלנו הענישה המקלה צריכה להיות פחות משנה ואני בטוח שה- 15 חודשים הם לא הרף התחתון.

לגופו של עניין, אני סבור שאי אפשר להתעלם מהנתונים המקלים שיש למערער, מדובר בבחור בן 19. אני סבור שכשבאים לבנות מתחם צריך לקחת את המקרה הקל שזה בדיוק המקרה שלנו, של אדם צעיר ללא עבר שהודה וחסך מזמנו של ביהמ"ש. אם ביהמ"ש מאשר את המתחם הזה זה אומר שכל אדם גם כשיש לו נתונים קלים, גם אדם כזה מתחיל את עונשו מ- 15 חודשים ואני חושב שהתחלת הענישה לא צריכה להיות מ- 15 חודשים ואני חושב שהחלטה זו נוגדת את המדיניות ואני הפניתי לשני פסקי דין שהמדינה לא הגישה עליהם ערעור, אנשים שקיבלו ענישה פחותה מהעונש שלנו. הטענה שלנו שכל מה שאנו מבקשים שהמתחם הרף יתחיל מעונש שהוא עונש מקל, הרי לא יכול להיות שהרף יתחיל מהעונש האמצעי, אם ביהמ"ש אומר שצריך למקם את המערער באמצע ולא בתחילתו. אני חושב שתיקון 113 נחת עלינו וצריך להתמודד איתו בצורה צופה פני עתיד בין היתר.

יש שני סעיפים של גניבת רכב, 413 ב' ב' ויש 413 ב' א', ב' ב' זה אומר שלמעשה לא הוא גנב את הרכב אלא האחר. הכותרת היא אותה כותרת של גניבת רכב.

הבחינה לבניית המתחם היא לפי נסיבות העבירה הספציפית.

אני חושב שלגבי תיקון 113 הנכון הוא גם לתהות בעניין יישום התיקון הזה בגישה צופה פני עתיד, המתחם לא נכון שיהיה קשוחים ברפים התחתונים שלהם וצריך לפתוח את זה.

כשקובעים מתחם הגישה הכללית צריכה להיות שהוא לא יהיה מצומצם.

ב"כ המשיבה: המערער הורשע בעבירה של גניבת רכב אך לא גנב את הרכב בעצמו. הוא קיבל את הרכב וזה העניין של השותפות. במסגרת הסדר הוא הודה והורשע בקבלת רכב גנוב.

כפי שביהמ"ש ציין בנסיבות אחרות זה יכול היה להגיע לעבירה שמקומה בביהמ"ש המחוזי שעליה הוא היה מקבל ענישה יותר חמורה אבל עדיין הנסיבות הן מאוד חמורות, נהיגה פוחזת, הפרעה לשוטר, נהיגה ללא רישיון, ועבירת השב"ח שכבר נאמר פה לא אחת ולא פעמיים על כך שהעונש צריך לנוע בין חודש לבין שישה חודשים רק על שב"ח בלבד.

המערער כאן בשעות צהריים כאשר שוטר מבקש ממנו לעצור ומפעיל אורות כחולים מתחיל בנסיעה מהירה, נוהג ברכב בצורה שמסכנת חיי אדם, נצמד לרכב בו נהג השוטר, נוהג במהירות ללא התחשבות בהולכי הרכב שהיו בצידי הדרך ובשלב מסוים יוצא מהרכב ופותח בריצה, מדובר בעבירות חמורות שמסכנות חיי אדם ובנוסף לכך הפרעה לשוטר כפי שאמרתי ונוהג ללא רישיון נהיגה ומסכן את שלומו של הציבור, הצירוף הזה של כל העבירות שציינתי כפי שקבע ביהמ"ש צריך שיהיה מרכיב בלתי מבוטל לענישה של מאסר בפועל, ביהמ"ש קבע תוך שהוא לקח בחשבון גם את השיקולים לקולא, הוא קובע שעל העבירות עצמם במתחם הענישה צריך להיות בין 15 ל- 30 חודשי מאסר בפועל על כל המכלול של כולל שב"ח ונהיגה מסוכנת שהיא על הגבול של עבירה חמורה יותר, קובע מתחם שעומד בכללי הפסיקה של 15-30 חודשי מאסר בפועל ובסופו של דבר בתוך המתחם לאור העובדה שמדובר בנאשם צעיר ללא עבירות קודמות, גזר עליו רף נמוך של 15 חודשים, פס"ד אבו זהרה היה לפי הסדר ובהסדר לא מדובר על מתחם ענישה. ביהמ"ש מכיר את הפסיקה ואת הענישה המקובלת ואני מפנה לת"פ 36491-09-12, (מחוזי נצרת), הנאשם קיבל 18 חודשים בפועל, מפנה לת"פ 24580-08-12 (מחוזי ירושלים), נאשם ללא הרשעות קודמות, מקבל 18 חודשים בפועל.

העונש שהוטל כאן הוא עונה על העניין של המתחם ונתן מתחם סביר שמאזן פחות או יותר את העבירות שהיו כאן והנסיבות של ביצוע העבירות, ולאחר מכן בתוך המתחם גזר את הענישה הנמוכה של 15 חודשים ואנו מבקשים מביהמ"ש לא לקבל את הערעור.

ב"כ המערער: בימ"ש לא אמון לקבוע מתחם ענישה לגבי כל עבירה ועבירה, לפי החוק צריך לקבוע מתחם לגבי האירוע הפלילי.

לגופו של עניין ואני אדגיש את הטענה לגבי אבו זהרה, ברור שכאשר בימ"ש מאמץ הסדר הוא לא אומר שום אמירה לגבי העונש אבל זה שונה לחלוטין כאשר בימ"ש דוחה הסדר.

השופט גורפינקל אמר שההסדר שהגעתם אליו שנה מאסר בפועל לגבי אדם שיש לו מאסר על תנאי ועבר פלילי וגניבת משאית ועוד נתונים שהוא פירט הוא הסדר לא ראוי. בסופו של דבר הצדדים הגישו ערעור וגם המדינה הגיעו להסכמה, ביהמ"ש אומר שהוא בחן את שאלת הענישה בהסדר וזה עדיין בתוך טווח הענישה הסבירה. מקל אבל זה בדיוק העניין שאנו פה נמצאים על העניין המקל.

<#4#>

פסק דין

המערער הורשע על פי הודאתו בת"פ 33735-10-12 (בימ"ש שלום בנתניה) בעבירות של גניבת רכב, נהיגה פוחזת ברכב והפרעה לשוטר, וכניסה לישראל שלא כחוק, ובנהיגה ללא רישיון וללא ביטוח, ונידון ל- 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל, לשנת מאסר על תנאי, ל- 6 חודשי מאסר על תנאי ול- 3 חודשי מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר-הדין, ונפסל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 18 חודש משחרורו ממאסר.

הערעור מכוון כלפי חומרת עונש המאסר בפועל וב"כ המערער טוען בהודעת הערעור ובטיעוניו בפנינו כי שגה בימ"ש קמא כאשר קבע מתחם ענישה שהרף התחתון שלו הוא 15 חודשי מאסר בפועל, הוא העונש שהוטל על המערער, שכן לאור מה שנפסק על ידי ביהמ"ש העליון בע"פ 4952/12 אבו זהרה נ' מדינת ישראל, שניתן לאחר מתן גזר-הדין נושא הערעור, מן הראוי היה לפסוק מאסר לתקופה שלא תעלה על שנת מאסר בפועל, כפי שאושר הסדר טיעון שאליו הגיעו הצדדים באותו עניין, ואשר לא כובד על ידי הערכאה הדיונית.

כמו כן טוען ב"כ המערער בהודעת הערעור, ובטיעוניו בפנינו כי עונש המאסר בפועל סוטה ממתחם ענישה שנקבע על ידי בתי משפט שלום בשתי הזדמנויות ואשר על גזרי הדין שהוטלו על אותם נאשמים לא הוגשו ערעורים.

כנגד טענה אחרונה זו הציגה בפנינו ב"כ המאשימה את פסקי הדין בת"פ 24850-08-12 (בימ"ש מחוזי בירושלים) ובת"פ 36491-09-12 (בימ"ש מחוזי נצרת) שבו הוטלו עונשי מאסר לתקופות ארוכות יותר על נאשמים שביצעו עבירות דומות לעבירות שבהן הורשע המערער.

ב"כ המשיבה טוענת בתגובתה להודעת הערעור ולטיעוני ב"כ המערער, כי אין ללמוד גזירה שווה מע"פ 4952/12 הנ"ל שעניינו היה אי כיבוד הסדר טיעון על ידי ערכאה דיונית, שכן כאשר מדובר בהסדר טיעון אין תחולה לתיקון 113 בכל הקשור לקביעת מתחם ענישה.

כך גם טענה ב"כ המשיבה שביהמ"ש העליון הביע דעתו באותו עניין שעונש מאסר לתקופה של שנה אליו הגיעו הצדדים בהסדר טיעון בקשר לאותו מערער, הוא עונש מקל יחסית ובעניין זה טוען ב"כ המערער כי לאותו מערער היה עבר פלילי והעבירות שביצע היו חמורות בנסיבותיהן מאלה שבוצעו על ידי המערער שבפנינו.

עיון בגזר-הדין של ביהמ"ש קמא מעלה כי הוא עמד נכונה על הערכים החברתיים שנפגעו על ידי המערער וגם אם הוא עצמו לא גנב את הרכב, אלא הדבר נעשה על ידי אחר שפרץ לרכב שחנה ליד תחנת רכבת וגנב אותו, אין בכך כדי להקל עמו בכל הקשור לנסיבות ביצוע העבירה שכן היה חוליה חשובה בשרשרת שתחילתה גניבת הרכב וסופה, גם אם לא הגיע למימושו במקרה זה, בפירוקו ובמכירת החלקים, כך שבעל הרכב, קרוב לוודאי, לא היה זוכה לראותו.

בימ"ש קמא קבע את מתחם הענישה לא רק בכל הקשור לעבירות של גניבת רכב אלא התחשב גם בעבירות הנוספות, חמורות לא פחות, שבוצעו על ידי המערער, כאשר לא ציית להוראת שוטר לעצור אלא נמלט ממנו בנסיעה מהירה, כאשר הוא נצמד לרכב שבו נהג השוטר ונהג במהירות ללא התחשבות בהולכי רגל ובבעלי חיים שהיו בצד הדרך בצהרי אותו יום.

כאשר המערער הבחין שרכב המשטרה שרדף אחריו קרוב אליו הוא נמלט מהרכב שבו נהג, ללא רישיון נהיגה וללא תעודת ביטוח, ונתפס לאחר מכן על ידי השוטרים.

נסיבה מחמירה יש בעובדה שאת כל האמור לעיל ביצע המערער כאשר הוא שוהה בתחומי מדינת ישראל ללא היתר חוקי.

יש בנסיבות ביצוע העבירות על ידי המערער כפי שתוארו לעיל בהתאם להודאתו של המערער בכתב האישום המתוקן, גם לאחר תיקונו, כדי להצדיק את מתחם הענישה שקבע ביהמ"ש קמא ומעיון בגזר-הדין של ביהמ"ש קמא עולה כי הוא התחשב בכל הנסיבות המקלות שהעלה ב"כ המערער בהודעת הערעור ובפנינו בעניין נסיבותיו האישיות של המערער ובעניינים שאין להם השלכה על נסיבות ביצוע העבירות על ידו.

לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור.

<#5#>

ניתן והודע היום כ"ז ניסן תשע"ג, 07/04/2013 במעמד ב"כ הצדדים והמערער.