01 מאי 2014

בפנינו תביעה המכוונת כנגד החלטת הנתבע לדחות את תביעת התובע להכיר בפגיעה בגבו כפגיעה בעבודה לפי תורת המיקרוטראומה.

עיקר העובדות הצריכות לעניין

1. התובע יליד 1989 עבד במחסן קירור של חברת תנובה בקרית אריה מיום 13/3/11 עד יום 7/5/12 בתפקיד "מלקט".
2. תפקידו של התובע היה לאסוף ארגזים / מוצרים מתוך מחסן הקירור בהתאם להנחיות שנמסרו לו, ולערום אותם על עגלות ברזל הנעות על גלגלים, לצורך אספקתם לרשתות השיווק ולחנויות מכולת.
3. ביום 4/3/12 התובע התלונן בפני רופא אורטופד על כך שהוא סובל מכאבים בגב התחתון. במקביל התובע החל להעדר מעבודתו.
4. בחודש מאי 2012 התובע פנה למעסיקו והתלונן בפניו כי אירעה לו תאונת עבודה ביום 5/3/12 וביקש כי המעסיק יחתום על טופס בל/250. לא ברור האם המעביד חתם על הטופס בסופו של דבר, שכן אין חולק כי הביע הסתייגות מהעניין באזני התובע.
5. כך או כף, ביום 28/5/12 הגיש התובע תביעה למל"ל במסגרתה טען כי אירעה לו תאונת עבודה ביום 5/3/12. בתאור הפגיעה טען "אני עובד מאז תחילת עבודתי בתנובה בעבודות סבלות בתוך מקררים בטמפ' נמוכה מאוד 4 מעלות צלסיוס במהלך סחיבה של לול עם גלגל דפוק כאב גב וזה התחיל בחודש מרץ.."
6. מנהל המחסן, מר יוסי מזרחי, התבקש למסור עדות בפני חוקר המל"ל ובחקירתו (מיום 26/10/12) הבהיר כי הסתייג מהחתימה על טופס התביעה שבו תיאר התובע אירוע תאונתי נקודתי, באשר לטענתו בזמן אמת התובע לא התלונן על תאונה קונקרטית כלשהי (ראה הודעת מר יוסי מזרחי עמ' 2 שורות 8-20 עמ' 4 שורות 2-5).
7. בכתב התביעה שהוגש לבית הדין טען התובע כי ביום 28/2/12 בזמן גרירת לול מלא בסחורה הוא שמע קנאק בגבו.
8. בישיבת קד"מ שהתקיימה ביום 7/7/13 הודיע התובע כי התביעה איננה בגין אירוע תאונתי נקודתי, אלא כי לטענתו נגרם לו נזק בגב בתהליך של מיקרו טראומה.

הכרעה

1. לאחר שעיינו בטענות הצדדים הגענו לכלל דעה כי דין התביעה להידחות.
2. מחלת גב נמנית על המחלות שגורמים רבים מובילים להתפתחותן (multiple causal diseases).
3. בעבר נתגלעו בפסיקה חילוקי דעות ביחס לשאלה, האם ניתן ליישם את תורת המיקרוטראומה במקרה של מחלת גב. במשך שנים רבות נקבע, כי אין ליישם את תורת המיקרוטראומה על מחלות גב, ואולם הלכה זו השתנתה במהלך השנים, לאחר שבית הדין הכיר בקיומו של קשר סיבתי בין העיסוק רב השנים במקצועות מסויימים, לבין שכיחות הופעתם של כאבי גב (עב"ל 338/96המוסד לביטוח לאומי – עובדיה פד"ע לו 213). ואולם נדמה מהפסיקה כי בכל הנוגע להכרה בכאב גב כפגיעה בעבודה לפי תורת המיקרוטראומה יש לנקוט במשנה זהירות, ולעמוד באופן דווקני על קיום התנאים שנקבעו לשם כך בפסיקה.
4. כידוע, לצורך ביסוס עילת תביעה מסוג מיקרוטראומה על התובע לעמוד במספר תנאים:

"תנאי להכרה בפגיעה בעבודה במסגרת תורת המיקרוטראומה הוא קיומן של פגיעות זעירות שכל אחת מהן הסבה נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה הביאה לנזק אצל המבוטח" (עב"ל 317/97 המוסד לביטוח לאומי - יניב, פד"ע לה 523, 533; להלן: הלכת יניב).

וכן נקבע:

"יסודותיה של הפגיעה הזעירה המרכיבה את המיקרוטראומה ..., בדומה ליסודותיה של התאונה בעבודה הינם שניים, דהיינו האירוע החיצוני של תנועה חוזרת ונשנית המתבצעת עקב העבודה והנזק הבלתי הדיר הנגרם בעטיה של כל תנועה כזו."

[עב"ל 1012/00 אלי שבח - המוסד לביטוח לאומי (28.7.02)].

1. המערער עבד כמלקט במחסן קירור בתנובה וזאת למשך תקופה קצרה יחסית בת כשנה. על מהות עבודתו העידו בפנינו הן התובע והן מנהל המחסן מר יוסי מזרחי.
2. מהראיות שבפנינו עולה כי במחסן הנתבעת מסודרים המוצרים השונים (גבינות ומוצרי חלב למינהם) בארגזי פלסטיק ובארגזי קרטון בגדלים שונים ובמשקלים שונים (ככלל בין 5-15 ק"ג) הארגזים מסודרים בערימות על גבי משטחים.
3. בהתאם לנהלי העבודה, התובע, כמו עשרות המלקטים האחרים היה מקבל את הנתונים ביחס למוצרים שאותם עליו לאסוף באמצעות אוזניה, ישירות ממוקד ההזמנות. הוא נדרש לעבור בין הנקודות השונות במחסן, בהתאם להנחיות שקיבל מהמוקד, ולאסוף ארגזים ו/או מוצרים בודדים, מסוגים שונים, בהתאם להזמנה הרלוונטית. את הארגזים / המוצרים שאסף הניח התובע על גבי עגלת ברזל שנעה על גלגלים. המדובר בעגלה הבנויה כמעין "כלוב" שעליה ניתן לערום מוצרים / ארגזים בזה על גבי זה, עד לגובה של כ- 2 מ'.
4. מעדותם של התובע ושל מר יוסי מזרחי עולה כי משמרת עבודה נמשכת כ 8 שעות ומדי שעתיים יש הפסקה. התובע טוען כי מדובר בהפסקות קצרות בלבד בנות כעשר דקות, ואילו לטענת מר מזרחי ההפסקות ארוכות יותר, שכן לדבריו בניקוי ההפסקות יש 5.5-6 שעות עבודה נטו במשמרת.
5. מעדותו של התובע עולה כי בעת שהוא "אוסף" ארגז מערימה, לעיתים הארגז הוא בגובה הרצפה ולעיתים בגובה שונה, עד מטר וחצי, בהתאם למצב הערימה הרלוונטית שממנה התבקש לאסוף סחורה (עדות התובע עמ' 3 שורות 29-32). גם כאשר התובע מניח את הארגז בעגלה ("כלוב") הדבר נעשה בגובה שונה בהתאם למצב העגלה (עדות התובע בעמ' 4 שורות 9-10). הארגזים הם מסוגים שונים ומחומרים שונים ומשקלם נע בד"כ בין 5 ק"ג ל - 14 ק"ג.
6. המדובר באולם גדול מאוד, שבו 80 נקודות איסוף שונות. המרחק שצריך לעבור בין נקודות האיסוף השונות יכול להגיע על פי עדותו של מר מזרחי ל- 160 מ', מכאן, שהעבודה של התובע היתה כרוכה גם בהליכה תוך כדי דחיפת העגלה.
7. מר מזרחי, איננו בעל עניין בתוצאות ההליך, ולכן אנו נותנות לעדותו משקל רב. מזרחי העיד כי עבודתו של התובע הייתה מגוונת במובן זה שלעיתים קרובות לא נדרש לאסוף ארגזים שלמים אלא מוצרים בודדים בהתאם להזמנת הלקוח (לדוגמא ללקט 4 גבינות מסוג מסויים בהתאם להזמנה). לשאלת בית הדין הבהיר מר מזרחי כי בערך 50 אחוז מהעגלות הן עגלות שעליהן נדרש התובע להעמיס ארגזים (מסוגים שונים) ובחמישים אחוז מהעגלות התובע העמיס וליקט מוצרים בודדים.
8. לדידנו הפעולות שביצע התובע אינן עונות על ההגדרה של תנועות חוזרות ונשנות הזהות במהותן בתכיפות הנמשכת על פני פרק זמן מספיק לגרימת הנזק המצטבר. אנו סבורות כי לא ניתן לדמות את הפעילות של התובע בתקופת עבודתו בנתבעת ל"אין ספור של טיפות מים הנופלות על סלע עד שהן מנקבות אותו".
9. עוד יש לזכור כי תקופת עבודתו של התובע היתה קצרה בהשוואה לתקדימים שבפסיקה לענין זה.
10. התנועות שביצע התובע בשגרת עבודתו, כגון הרמת ארגזים/מוצרים או גרירתם באמצעות עגלה, אף אם נעשו פעמים רבות ביום, לא היו תנועות זהות במהותן, החוזרות על עצמן באותו אופן ובאותה צורה. אלו היו תנועות למטרות שונות, כללו הרמה של משקלים שונים, לכיוונים שונים, לגבהים שונים, בזוויות שונות. אין מדובר בתנועה או בסדרת תנועות החוזרות על עצמן, ויוצרות לחץ של פגיעות זעירות על אותה נקודה עצמה בגוף. מדובר, אמנם בעבודה שיש בה מאמץ פיזי (ראה: עב"ל 271/06 אסתר חממי - המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2006(2) 613), ואולם מדובר במאמץ מגוון אשר נמשך תקופה מוגבלת בזמן, ואין בו כדי להקים תשתית עובדתית להכרה במיקרוטראומה בהתאם למבחנים המקובלים בפסיקה.
11. אשר על כן, התובע לא עמד בנטל להוכיח את התשתית העובדתית הנדרשת לצורך הכרה בפגיעה ממנה הוא סובל בגבו כתאונת עבודה ואף לא במסגרת תורת המיקרוטראומה. משכך, דין התביעה להידחות.
12. בשים לב למהות העניין אין צו להוצאות.
13. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, א' אייר תשע"ד, (01 מאי 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.