1. התובע, יליד 1964, עובד כחשמלאי ומנהל עבודה מ-1993, בעבודה הכרוכה במאמץ פיזי רב, הרמת משאות כבדים ועבודה מאומצת בגובה.

ב-1.11.10 עסק התובע בהרכבת תעלות רשת מעל תקרה אקוסטית, כשהיה עליו להרים 2 תעלות, במשקל כולל של 10-15 ק"ג ובעליה ובירידה מסולם, מספר רב מאד של פעמים.

לקראת סיום יום העבודה עשה תנועה חדה בגבו והרגיש לפתע כאב חד וחזק בגב התחתון שהקרין לרגל שמאל. התובע נסע לביתו. למחרת לא הלך לעבודה משסבל מכאבים בגבו ואף הודיע למנהלו, כי בשל הכאבים לא יגיע לעבודה. משלא יכול היה לזוז, הוזמן לביתו רופא מר"ם ב-3.11.10.

כך טען כי יש להכיר בארוע ("הפגיעה") ובמחלת המקצוע ("מיקרוטראומה") בעבודתו.

כך בתביעה לביה"ד.

2. הנתבע בהגנתו עתר לדחיית התביעה, משאין עסקינן בפ"ע או במיקרוטראומה בעבודת התובע.

להגנתו צירף עותק התביעות שהגיש התובע לנתבע (26.12.10 – בגין הארוע; ושוב ב-21.2.13) והודעת התובע לחוקר המל"ל מ-28.4.11.

3. ביום 8.9.13 התקיים דיון מוקדם בפני כב' השופטת א. אגסי וההליך הועבר להוכחות.

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית בו חזר על הנטען לעיל.

ביום 2.11.14, לאחר דיון שנקבע להוכחות ונדחה לצורך השלמת העדויות מטעם התובע, הוגש תצהיר מר מאיר יעקב (סמנכ"ל המעסיק; "המנהל") ותצהיר מר אורי חן ("הממונה").

ביום 13.12.15 נשמעו בפניי עדויות התובע.

סיכומי הצדדים הוגשו בכתב כבקשת התובע (4.2.16; 14.1.16).

4. ולהכרעה –

א. אירוע

• בתביעה למל"ל (26.12.10) כל שנרשם: 1.11.10, שעת הפגיעה: במהלך היום. תיאור הפגיעה: "עומס הרמת ציוד כבד מאד" וכעד צויין "גבי הירש". עוד צויין כי נמסרה הודעה למנהל, וכי נפגע בגב תחתון ירך שמאל – כאבים. טיפול ראשון ב-3.11.10 שעה 05.00.
• בהודעת התובע לחוקר המל"ל (28.4.11) – באותו יום עבודתו היתה פיזית ביחס לעבודתו בדרך כלל, הרכיב תעלות רשת מעל תקרה אקוסטית, תעלות רשת בגובה. עבד כל היום על סולם. כדי להרכיב התעלות צריך לעלות מדרגות, לקחת את התעלות מקומת הגג ואז לרדת לטפס על הסולם ולהרכיב את התעלות. כל היום זה מה שביצע, עד 16.00, עלה וירד באותו יום יותר מ-30 פעם. משקל ממוצע של 2 תעלות (לקחת בבת אחת) 10-15 ק"ג. היו כבר תעלות מוכנות, הניח את התעלות בתוך הקונסולות וחיבר ביניהן. דקות ארוכות עבד על סולם כדי לחבר תעלה לתעלה.

בערך בשעה 16.00, בסיום יום העבודה, "עשיתי איזה תנועה ירדתי מהסולם והרגשתי כאבים בגב התחתון, אחרי זה נסעתי הביתה בכוחות עצמי עם רכב של העבודה". למחרת הודיע למנהל "בטלפון שכואב לי הגב ולא יצאתי לעבודה אמרתי לו שהתחיל לי אתמול בעבודה כאב גב". כן הודיע לגבי הירש שיש לו כאב גב. בלילה התעצם הכאב, הזמין רופא, שהזריק וולטרן, שלא השפיע.

טופס 250 הוצא לו בתום ההליך, בתחילת דצמבר 2010, כשעושים המשכורת.

• בתביעה לביה"ד נטען: "עשה תנועה חדה בגבו והרגיש לפתע כאב חד וחזק בגב התחתון שהקרין לרגלו השמאלית".
• בתצהירו חזר על הגרסה שבתביעה לביה"ד (כמפורט לעיל).
• המנהל בתצהירו טען כי התובע טען ב-2.11 כי יום קודם "ביצע תנועה חדה עם הגב", והרגיש כי הגב "נתפס לו", ועתה הוא שוכב ללא יכולת תזוזה לפיכך יעדר מהעבודה".
• הממונה בתצהירו טען כי התובע הודיע לו ב-2.11.10, כי הוא יעדר מהעבודה כי הגב "נתפס לו".
• המנהל בעדותו הסביר כי "זכר" מה לכתוב בתצהיר לפי טופס בל/250 (נ/1); לא ניהל רישום לשיחת הטלפון כשהתובע התקשר אליו, למחרת האירוע, זה 4 שנים אחורה. בח.ח. אישר כי יש "סתירה מסוימת" בין תצהירו לנ/1. בשיחה, שקדמה לנ/1, טען התובע "שהגב שלו נתפס והוא שוכב בבי"ח". לא זוכר התאריך שהתובע התקשר ואף לא שעה ביום. המסמכים שחתם אז, כשהיה טרי, כשהתובע לא בא לעבודה ב-2.11 לפי זה התאריך, ודאי עבורו. התובע אמר בטלפון: "שעבד על סולם בתעלות ועשה תנועה בגב ונתפס לו הגב", ובהמשך: "הוא עשה תנועה סיבובית ונתפס לו הגב".
• הממונה בעדותו הבהיר כי עבדו באותו פרוייקט 10-12 עובדים בערך. לא זוכר מי התקשר למי בשיחה. הביא אותו לתגבור בפרוייקט האמור, חושב שיומיים קודם. זוכר שדיברו, לא זוכר מי התקשר למי, אך דיברו כי הבין שהתובע לא באתר (ממנו לקח אותו, לתגבור בפרוייקט). לא זוכר באיזה שעה. כשנשאל מה אמר התובע השיב: "הוא היה במצב לא רגיל. הבנתי שהוא מנוטרל לגמרי, לא זז, הרגל נרדמה לו". כשנשאל אם זוכר מה אמר התובע, השיב: "לא. אני ממש לא זוכר את השיחה עצמה. דיברנו הבנתי שזה המצב שלו, אני לא יכול לומר מעבר לזה". בח.ח. עת הופנה לרישום בתצהיר – חזר על האמור בתצהירו.
• התובע בעדותו טען כי נכנס לעבוד בפרוייקט באותו יום, התאונה ארעה ב-16.30. לא הוא רשם בתביעה למל"ל כי התאונה ארעה במהלך היום. אולי לא שם לב שכך נכתב, בטרם חתם על התביעה למל"ל. "זה קרה בסוף היום ולא במהלך יום העבודה". ירד מהסולם ובאיזה שלב עשה תנועה חריגה / עשה תנועה חדה, כאשר ירד מהסולם עשה תנועה חדה. התובע לא השיב על השאלה מדוע בתצהירו פעם ראשונה נזכר שעשה תנועה חדה. לא נכח מישהו במועד התאונה. התקשר למחרת למשרד והודיע לממונה ולמנהל שיום קודם עשה "תנועה לא טובה ונהיו לו כאבי גב". באותו יום כבר לא המשיך לעבוד. התנועה החדה היא כשירד מהסולם. בח.ח. נתבקש להתייחס לשאלה שהוצגה לו בח.נ. לכך, שלראשונה בתצהיר טען לתנועה חדה תוך שהופנה להודעתו ולרשום בה (עמ' 1 שורות 19-20). עוד השיב בח.ח. כי כלל לא דיבר עם המנהל למחרת! אלא עם המזכירה.
• מהמסמכים – נ/1 (בל/250) – ברור כי מועד התאונה תוקן. נרשם כי התאונה ארעה "במשך היום". בתיאור התאונה נרשם "עומס – הרמת ציוד כבד מאד".

נזכיר כי זהו המסמך הראשון שנרשם עפ"י גרסת התובע אצל מעסיקו, הא ותו לא!

• בביקור בקופת חולים מ-10.11.10, ביקור רגיל (נ/4) צויין "שולל מחלות עובד פיזית לפני שבוע החל כאב גב תחתון מקרין לירך שמאל באופן ספונטני הכאב השתפר עם תרופות ... (ההדגשות הוספו).

ולמסקנתי

לא התרשמתי מגרסת התובע כי עסקינן באירוע שהתרחש בסוף יום העבודה, ודאי לא, כשהתובע אישר כי בכתב ידו נרשם בתביעה למל"ל (נ/2) כי שעת הפגיעה היא "במהלך היום". אין להבין אפוא "טרוניית" התובע בביה"ד בהקשר זה, ודאי כך כשבאותה שורה צוינה שעת הפסקת עבודה 16.30! – ודאי "עֵר" התובע לאבחנה ברורה בין 2 המועדים שציין /שפרט בתביעתו. כך גם, ברי כי כך טען, שהרי גם בטופס בל/250 נרשם "במשך היום". אין לשכוח כי התביעה למל"ל הוגשה אחרי פחות מחודשיים מהאירוע הנטען, וטופס בל/250, אחרי כחודש ו -11 ימים מהאירוע הנטען.

עיקר הדבר בעיניי הוא כי אין בתיאור הפגיעה, כתיאור שמפי התובע אח"כ: "עומס – הרמת ציוד כבד מאד" – איננה תיאור של אירוע ספציפי, ממוקד.

צדק הנתבע עת אפשר לתובע להסביר, ולוּ בח.נ., הכיצד עד לתביעה לביה"ד אין גרסה כי ביצע "תנועה חדה". והנה – לא רק שלא השיב התובע לכך, אלא אף נמצא לתובע לנסות ולהסביר העניין בח.ח. – והנה, הגם שנתבקש להקריא את גרסתו בהודעה (עמ' 1 שורות 20-19); אין בגרסתו בהודעה, תנועה "חדה" אלא רק "איזה תנועה" ומנגד, אין כל אזכור לכאב חד וחזק, כזה שהקרין לרגלו – אלא, שהרגיש כאבים בגב – והשוני, בכל הכבוד, רב הוא!

בהקשר זה – בשונה מהודעתו, בעדותו טען כי לא דיבר עם המנהל. בהודעתו אינו מזכיר כלל שיחה למחרת עם הממונה – ודווקא, טוען כי הודיע לגבי הירש – והנה, דווקא גבי הירש (שטען התובע בתביעתו כי "נכח" באירוע) – לא זומן על ידו להעיד; שמא, משבעדותו טען כי לא נכחו עדים ... שמא, לא זכר אם אמר להירש שזה קרה בעבודה, אלא רק סיפר לו על כאבי גב.

כמדומה, די בדבריו של התובע בהודעתו (עמ' 2 שורות 1-4) כדי להצביע על כך, כי התובע עצמו לא טען ל"תנועה" ודאי לא "חדה/חזקה" ודאי לא תנועה "לא טובה" או תנועה "סיבובית" – ושאר גרסאות שבאו לעולם רק בהליך בביה"ד! – התובע בלשונו אמר רק למנהל ולהירש שהתחיל לו אתמול בעבודה כאב גב – זוהי גרסתו – ואין היא דומה, בכל הכבוד, לגרסה שנשמעה בהליך שבביה"ד (ולא רק מפיו...).

לאחר ששקלנו כל אלה, הגרסאות השונות והמשתנות – ואיננו סבורים כי הקושי בהקשר זה הוא "תום לב" (ולא חלילה, העדרו) – אין לנו אלא, לדחות טענתו בדבר "אירוע תאונתי" שארע לו בעבודתו בפרוייקט ב-1.11.10. אך ברי כי "עומס" /"משא כבד ביותר" – אינם תנועה חדה.

נשמעה בפנינו גרסה לא קוהרנטית, לא אחידה, כשכמעט בכל "רכיב" לגרסת האירוע – נשמעו בפנינו מספר גרסאות, הן מפי התובע, ודאי מפי המנהל.

ואם ספק היה במסקנתנו דלעיל – הרי אין כל אזכור באמנזה המיידית לתנועה, לארוע תאונתי – ואיננו מתייחסים בהיבט זה דווקא לת.ר.ר.נ.ע. – זו שניתנה (כך יש להניח עפ"י טופס בל/250) – עיקר הדברים מצוי לטעמנו דווקא ברישום שבנ/4 – בו צויין כאבים שהחלו שבוע קודם "באופן ספונטני" – ואין אזכור לאירוע, אין אזכור לתנועה (גם אם לא "חדה") הגם שנזכיר, כי הוא עובד פיזית!

אירוע כה חריג לתובע, עובד מסור העובד גם כשהוא חולה, שלא הגיע לעבודתו למחרת, שפנה לטיפול רפואי לפנות בוקר ובין ה- 2 ל- 3 לחודש – אך ברי כי יציין במדויק ובמפורט, מה ארע על מנת שיוכל להיטיב הטיפול הרפואי בו. ואבהיר – במכוון, לא התייחסתי לרישום מ-3.11, שמא בשל מצוקה כה קשה / רפא תורן וכיוצ"ב – כל שביקש זה הקלה על כאביו ... אלא, שבפנייתו לרופא בקופ"ח, יותר משבוע מהאירוע הנטען, ודאי וודאי היה כבר יותר "שקול בדעתו" – ואעפ"כ אין כל אזכור לתנועה (חדה /חריגה, או בגרסה אחרת, כלשהי) ודאי לא כי כך ארע בעבודתו!

לא נעלם עוד מעינינו כי אם טען בתביעה למל"ל כי כך ארע "במהלך היום" – אין הוא מתאר מה אירע עד סוף היום, עת הפסיק עבודתו (16:30) האם ואיך עבד עד אז!?

ראוי להזכיר כי הגם שהגיש תביעה נוספת ב-21.2.13, למחלת מקצוע – תיאוריו בעמ' 2 (שעות הפגיעה, עד תיאור הפגיעה וכו') – זהים לרישומים שבתביעה שהוגשה ב-2010 – ואין בפנינו הסבר התובע, ולו לכך!

לאחר ששקלתי כל אלה ומשלא שוכנעתי בקיום אירוע – נדחית התביעה בטענת "ארוע".

ג. מסמכים רפואיים

ראוי לזכור כי התובע לא נדרש לטופס בל/250 על מנת לתאר בפני רופא תאונה בעבודה. עיון בכרטיסו הרפואי מלמד כי כך נרשם בביקוריו אצל רופא בקופ"ח (ראה בשנת 1996, פעמיים).

ומנגד, ראוי להזכיר כי בכל הביקורים שלהלן (כולל נ/4) אין מתואר אירוע בעבודה: 2.11, 3.11, 8.11, 18.11, 28.11, 2.12.

יתר על כן, גם כשפנה לרופאת המשפחה ב-13.12.10, בטענת תאונת עבודה (ככל הנראה, לאחר בל/250) – גם אז אין תיאור של "ארוע"!

ג. מיקרוטראומה

בפועל, התובע בתצהירו אינו מתאר את עבודתו בעילה הנדונה. כל שציין הוא "כתוצאה מתנאי עבודתו (י) הקשים, משך 20 שנה, בה נדרשתי להרמה ולנשיאת משאות כבדים מדי יום ביומו" – ואך ברי, כי אין בכך בסיס עובדתי לתביעה לפי תורת הפגיעות הזעירות.

עיון בהודעתו לחוקר המל"ל (הגם, יותר משנה טרם הגשת התביעה למיקרוטראומה/מחלת מקצוע), מעלה כי התובע ציין כי הוא מנהל עבודה חשמלאי מוסמך מ-1993. התובע טען כי באותו יום ירד ועלה יותר מ – 30 פעם, כשהוא מרים תעלות שמשקל 2 מהן הוא 10-15 ק"ג. עוד טען כי במשך שנים הוא עובד עבודה פיזית כחשמלאי.

והנה מעדות המנהל עולה כי התובע היה עובד עד שהתקדם, בערך בשנת 2000 להיות מנהל עבודה, כשלרוב עובדים קבלני משנה ולפעמים בפרוייקטים ציבוריים (ביטחוניים) עובדים עובדי המעסיק ואז גם המנהלים נכנסים לעבוד. בפרוייקטים ביטחוניים התובע עבד כעובד רגיל (פרוייקטים כאלה הם 25% מסה"כ העבודה).

הממונה העיד כי התובע הפך מנהל עבודה בערך ב-97 – 98 בדרך כלל עובדים תחתיו קבלני משנה.

בעבודתו כמנהל עבודה הוא מתרוצץ הרבה, מתפעל העובדים, מסביר להם, מתאם להם העבודות, מקבל ציוד.

ובתיאור עבודתו בפרוייקט – התובע התקין תעלות רשת, לקדוח על סולם, והנה התובע המציין כי הוא עובד אצל המעסיק מ-1993, אך מנהל עבודה "כבר 3 שנים פחות או יותר" (ועדותו נשמעה 5 שנים אחרי האירוע הנטען ונניח כי הכוונה ל- 3 שנים טרם האירוע) – גם אז אין הלימה בין הגרסאות מטעמו בהיבט זה.

עוד טען שעבודתו היא עבודה פיזית, "כל הזמן עובד פיזי בתור חשמלאי". "העבודה היא פיזית". ובתארו עבודתו הפיזית: בפרוייקטים אני תמיד אוהב לעבוד, תמיד יש לחץ ... אני תמיד מביא לו סחורה ומרים דברים ועובד איתו לפעמים אני גם עובד איתו וגם עוזר לו אני גם עובד. עבודה ניהולית זה לראות שהם עושים העבודה כמו שצריך וגם מביא להם את הסחורה ... אני לפעמים מביא לו את כל הסחורה למקום, מביא לו את הגופי תאורה ומה שצריך. כאשר הוא עושה את העבודה אני רק מפקח ... לפעמים אני לא רק מביא להם את החומר אלא גם עובד ...". כדי להביא הציוד לפעמים נעזר בעובד לפעמים לא. כשעובד כאחד הפועלים הוא שם תעלות רשת, מרכיב גופי תאורה, מושך כבלים, מרכיב לוחות מחווט לוחות. תעלות רשת מרים כמה יחד, השוקלות 10-15 ק"ג (יחדיו) "אני והקבלן אנו ביחד, אני גם עובד אני לא יכול לבוא ולהסתכל עליו כל רגע, אני מדי פעם עוזב את העבודה ובודק אותו".

פרטתי לעיל את כל הגרסה והתיאורים שבראיות שבפניי – דא עקא, אין בפניי איזשהן ראיות לרצף תנועות דומות במהותן, חוזרות ונשנות, עפ"נ משך זמן ממושך, שהשפיעו על מקום מסוים בגופו. ודאי לא תואר בפניי "סדר פעולות רצוף, קבוע ואחיד" בעבודתו וכבר נקבע כי עבודה פיזית ומאומצת, לכשעצמה, אינה תשתית לפגיעה לפי תורת הפגיעות הזעירות!

למעלה מן הצורך בהקשר זה אזכיר – אין שחר לטענת התובע (סיכומיו ס' 10): ראשית, על התובע הנטל להוכיח תביעתו. שנית, התובע הציג מסכת ראייתית לא קונהרטית (ודאי חסרה בעילה דנא) – בל ילין איפוא.

אין בפניי כמה פרוייקטים הם אכן "ביטחוניים", כאלה בהם נדרש להשתתף – ואף לא מה הוא עצמו עשה בהם. מעדות הממונה – עולה דווקא כי כמנהל עבודה עבד עבודות משרדיות /ניהוליות גרידא.

גם התובע טען כי עיקר עבודתו הוא עבודה משרדית, אך גם כשטען כי הוא עובד בעצמו, עבודה פיזית, כעובד – אין הוא מתאר תשתית עובדתית למיקרוטראומה, אלא פעולות שונות ומגוונות, שאינן ברצף עפ"נ זמן ממושך.

ודאי וודאי אין בפניי אינספור פעולות כנדרש למיקרוטראומה, שכל אחת מהן הסבה נזק זעיר לגב התחתון.

ולטענה בדבר הרמת "משא כבד" – לא אוכל שלא לציין כי 10-15 ק"ג, בכל הכבוד, אינם משא כבד לאדם בגיר (ודאי לא למי העובד עבודה פיזית).

מעבר לכך שהטענה עצמה לא ממש משכנעת, לרכיב דנא – אין בפניי תשתית ראייתית כי הרים התובע בעבודתו, פעמים רבות מדי יום (ובאיזה אופן / כמה ואיך) משקלים דומים, ברצף הרמות חוזר ונשנה עפ"נ משך זמן משמעותי וכו'.

משלא הוּכחה תשתית עובדתית למיקרוטראומה – נדחית התביעה גם ברכיב זה.

ד. סיכום

התביעה נדחית בשתי עילותיה.

אין צו להוצאות.

התנצלותי לצדדים על האחור בהוצאת פסה"ד.

ניתן היום, כ"ח אדר ב' תשע"ו, (07 אפריל 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.