הרקע והצדדים

1. עניינה של התביעה שלפני בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 02.12.12 בכביש שמוביל מרמלה ללוד.

2. התובעת 2 (להלן: "התובעת") היא זו שנהגה ברכב בעת התאונה, ולטענתה במהלך נסיעתה נפגע הרכב בו נהגה מרכב הנתבע שהגיח מאחור במהירות. לרכב התובעים נגרם נזק שעלות תיקוננו 11,209 ₪ בהתאם לחוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה. בנוסף עתרו התובעים לפיצוי בגין שכר טרחת השמאי בסך 1,300 ₪, ירידת ערך בסך 4,512 ₪ ופיצוי בגין עגמת נפש וטרחה, בסך 500 ₪. סכום התביעה הועמד על 17,621 ₪.

3. לטענת הנתבע בכתב ההגנה, האחריות לתאונה מוטלת על התובעת, שכן:

"תובעת 2 עמדה במפרץ לפונים שמאלה ללוד (לוד מרכז), אחרונה בשיירה ואותתה שמאלה. הנתבע נסע ישר בנתיב האמצעי כשהיו גם רכבים אחרים שנסעו ישר בנתיב הימני ולפתע ובמחק קצר עברה תובעת 2 מהמפרץ לנתיב נסיעתו של הנתבע מבלי שאותתה ו/או נתנה סימון כלשהוא על כוונתה לעבור לנתיב נסיעתו של הנתבע..."

4. במהלך הדיון העידו שני הנהגים וכן התובע 1 - אביה של התובעת - שהגיע למקום התאונה לאחר התרחשותה. התובע 1 הודיע לבית המשפט כי בנו הוא בעל רכב, וניתנה הסכמת התובע 3 לצרפו כנתבע נוסף בתיק זה.

התובעת הבהירה כי נסעה ככל הנראה בנתיב השמאלי, שכן היה עליה לפנות שמאלה בצומת לוד מרכז - כפי שהיא עושה מידי יום בחזרתה מהעבודה - אלא שהתאונה אירעה הרבה לפני הצומת ("עדיין רחוק מהפנייה") ועוד לפני שנפתח נתיב הפנייה, בעת שהיתה בנסיעה מהירה יחסית. התובעת הבהירה כי לאחר התאונה הסיעה את הרכב אל שול הדרך בצד ימין. התובעת הגישה תמונות אשר צולמו בטלפון סלולרי ת/1, הממחישות לטענתה את מקום עצירתה לאחר התאונה, מהן ניתן לראות את המרחק בין מקום התאונה לבין הצומת.

התובע 1 העיד כי לאחר התאונה נדרש גרר להובלת הרכב לאחר התאונה, שכן לא ניתן היה לנהוג בו מאותו מקום.

הנתבע העיד וטען כי רכב התובעים היה "בכניסה למפרץ". הנתבע לא יכול היה להסביר את מיקום רכב התובעים בתמונות ת/1א וציין כי ייתכן והרכב הוזז לפני צילום התמונות. לטענת הנתבע, לאחר התאונה ניגשה אליו התובעת לשאול בשלומו, ואמרה לו "שהיה משהו שסגר אותה ולכן היא יצאה מהמפרץ".

בתגובה לדברים אלה הבהירה התובעת כי אינה מבינה את משמעות המילים "סגר אותי" שבהם טען הנתבע כי השתמשה כדי להסביר את סטייתה לכאורה ימינה ממפרץ הפנייה.

הנתבע טען עוד, כי מיקומי הנזק בשני כלי הרכב מעידים על כך שלא נסע מאחורי התובעת, אלא מימינה.

דיון והכרעה

5.    מדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - ולפיכך די בכך שגרסה אחת תהא מסתברת ולו במעט, מהגרסה האחרת. במקרה המונח בפניי מדובר בגרסה מול גרסה ומשכך, על בית המשפט לבחון האם יש בעדויות גופן, בדין או בראיות החיצוניות כדי לתמוך באיזו מגרסאות הצדדים באופן המטה את מאזן ההסתברויות לכיוון גרסה זו. בהעדר אותו "דבר מה נוסף" שיהיה בו כדי להטות את המאזניים לכיוון זה או אחר, יש להכריע על בסיס נטל ההוכחה בלבד.

6.    לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם, ראיתי את תמונות הנזק שהגישו הצדדים ושמעתי את העדויות, הגעתי למסקנה כי התובעים הרימו את הנטל המוטל עליהם בשים לב לרמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, לשכנע כי האחריות לתאונה מוטלת על הנתבע, וזאת מהנימוקים שיפורטו להן:

ראשית, הנתבע שינה מעט את גרסתו לגבי מיקום רכב התובעים לפני התאונה, כאשר בכתב התביעה טען כי התובעת היתה במפרץ לפונים שמאלה, ואילו בדיון טען שהיתה בכניסה למפרץ.

שנית, מקובלת עלי טענתה של התובעת, לפיה מאחר ועליה לפנות שמאלה בצומת הבא, היא נסעה בנתיב השמאלי ואין סיבה שתסטה ימינה, כיוון שעליה לעבור לנתיב הנפתח לפנייה שמאלה בהמשך הדרך.

שלישית, התמונות שהוצגו מראות כי רכב התובעת עומד במרחק משמעותי מהצומת, הרבה לפני שנפתח הנתיב הנוסף לפנייה שמאלה (אותו "מפרץ" אליו התייחס הנתבע), ובכך יש לסתור את גרסת הנתבע כי התובעת כי סטתה ימינה מנתיב הפניה. אין כל ראיה לכך כי רכב התובעת הוזז ממקום עצירתו לאחר התאונה ועד לגרירתו מהמקום, והתובעת העידה בנחרצות כי הרכב נותר במקומו עד לשעת צילומו לאחר הגעת הוריה למקום.

רביעית, טענת הנתבע לגבי ההסבר שקיבל מהתובעת לאחר התאונה לסיבת סטייתה מהנתיב הועלתה לראשונה במהלך הדיון ולא נזכרה בכתב התביעה. אני קובעת העדות בעניין זה הינה בבחינת "עדות כבושה": זוהי עדות אשר עד או בעל דין "כבש" אותה בליבו אף שהיא רלבנטית ובעלת קשר ורלוונטיות לדיון – והיה מקום להעלותה בשלב מוקדם - ולא גילה אותה אלא בשלב מאוחר. "כבישת" העדות ללא הסבר משכנע, מעוררת חשש באשר לאמיתותה, ולפיכך במקרה דנן ערכה ומשקלה מועט. יתרה מזו, התרשמתי כי התובעת אכן לא הבינה את המונח "סגר אותי" ולא היתה מיוזמתה בוחרת להשתמש במונח זה, ולפיכך נראה כי מדובר בהשערה של הנתבע, ולא בדברים שנמסרו לו על ידי התובעת.

חמישית, לרכב הנתבע נגרם נזק משמעותי בחזית, כאשר נחזה שהפגיעה חזקה יותר בפינה השמאלית של חזית הרכב. ברכב התובעים נחזה הנזק להיות משמעותי ביותר בפינה האחורית ימנית. לו היה רכב התובעים סוטה ימינה, כפי שטען הנתבע, מהנתיב השמאלי לתוך נתיב נסיעתו, היתה נגרמת מעיכה של הכנף ימנית-אחורית כלפי פנים, ואילו התמונות שצורפו לחוות דעת השמאי (ובמיוחד תמונה 1) מראים כי הנזק נגרם מאחור ולא מהצד, באופן שהכנף יצאה ובלטה החוצה.

את מיקומי הנזקים ניתן להסביר בכך שהנתבע התקרב יתר על המידה לרכב התובעים שנסע לפניו, והוא סטה ימינה כאשר שם לב לקירבתו היתרה לרכב התובעים - אך בשל הרכבים שנסעו בנתיב לימינו (כך לגרסתו) לא יכול היה לסטות מספיק כדי למנוע את הפגיעה ברכב שנסע לפניו.

7. לאור קבלת גרסת התובעת באשר לנסיבות התאונה, לא מצאתי כי יש מקום להטיל עליה אשם תורם כלשהו לאירוע ולתוצאותיו.

8. באשר לסכום הפיצוי: התובעים הוכיחו את הנזק בחוות דעת השמאי (שניתנה לאחר בדיקת הרכב למחרת התאונה) ובקבלה המתייחסת לתשלום שכרו, ולא הוגשה כל חוות דעת נגדית התומכת בהכחשת הנזק הכללית המופיעה בכתב ההגנה.

באשר לנזק הנטען, אינני מקבלת את העתירה לפיצוי בגין נזק לא ממוני כדוגמת טרדה או עגמת נפש. בתביעות המוגשות בגין נזקי רכוש בתאונות דרכים, אין מקום לפסיקת פיצוי נפרד בגין נזק זה. בקביעת הוצאות המשפט להלן, נשקלו הטענות לעניין עגמת הנפש.

סוף דבר

9. בעל הרכב הוסף כנתבע 3 בתביעה זו, ושמו הוסף לכותרת פסק הדין.

10. התביעה מתקבלת. הנני מורה לנתבע לשלם לתובע 3 (בעל הרכב) 17,121 ₪.

11. לאחר ששקלתי את הוצאות המשפט, את חלוקת האחריות, את שערוך הפיצוי ליום פסק הדין, את הטענות לעגמת נפש וטרחה ואת התייצבות התובעת ואביה להעיד, אני מעמידה את הסכום הכולל לתשלום ליום מתן פסק הדין על סך של 18,000 ₪.

סכום זה ישולם על ידי הנתבע בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין על ידו, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ז' אב תשע"ג, 14 יולי 2013, בהעדר הצדדים.