<#2#>

נוכחים:

ב"כ המערער – עו"ד פיינבלט

ב"כ המשיבה – עו"ד ארז ריכטנברג

המערער הופיע

פרוטוקול

ב"כ המערער: אני חוזר על האמור בהודעת הערעור. בבית משפט קמא אני לא ראיתי אף עד. עד הדקה ה-90 לא רציתי כלל להגיע להסדר, אני חושב שהמערער היה צריך לנהל את משפטו שם עד תום. יש גם דברים שנאמרים מחוץ לפרוטוקול, הוא ראה את רוח הדברים בדיון.

ב"כ המשיבה: עדי התביעה נרשמים כמו בכל תיק ויש עדים שהם מן הסתם יותר מהותיים ופחות מהותיים. אנחנו יודעים מהפרקטיקה, בסופו של יום, שיש עדים שאין מה לחקור ולשאול אותם. מה שקרה הוא שבסופו של יום, בית המשפט קבע את סדר יומו ואת כמות התיקים שיישמעו בפניו על-פי כמות העדים שהוזמנה לתיק זה. אני ניזון מהתרשומות הפנימיות, שבד"כ איננו חושפים אותן אך אחשוף אותן במקרה זה. בבוקר הדיון הודיע הסנגור שהוא מסכים להצעה ומוותר על שמיעת ההוכחות ולכן העדים בוטלו. הדבר לא הובא לביהמ"ש על-ידי הסנגור. אנחנו צריכים להוכיח את התיק, אנחנו נביא את העדים כמו שהסנגור מבקש. אם הוא מודיע לנו ברגע האחרון, רק אז אפשר לדעת. אני לא יכול לוותר על עדים. ההיגיון הוא שאם היה הסנגור מודיע בזמן לבית המשפט שהתיק לא יישמע, היה אפשר לקבוע יום יומיים או שלושה לפני תיקים. לבית המשפט לתעבורה עומס תיקים עצום וחבל על הזמן השיפוטי.

ב"כ המערער: חברי לא יכול להעיד על התרשומת הפנימית, גם לי יש תרשומת פנימית. הובאה אליי הצעה באותו יום.

ב"כ המשיבה: קיים מקור חוקי להשתת הוצאות. אין חובה לבית משפט, כשנותן החלטה שכזו, ליתן הוצאות.

<#3#>

פסק דין

בפניי ערעור על החלטתו של בית משפט קמא, בית משפט לתעבורה בת"א, להטיל על המערער הוצאות בסך 800 ₪.

ההוצאות הוטלו לאחר שבית משפט קמא, עוד בישיבה קודמת, התריע שאם עדי תביעה יוזמנו לשווא ויבוזבז זמנו של בית המשפט לריק, בתיק בו תשעה עדי תביעה, ולא יודע לבית משפט מבעוד מועד על ביטול הדיון, אזי יוטלו הוצאות. ואכן, ביום 29.01.13 פנה בית משפט קמא אל ב"כ הנאשם, רק לב"כ הנאשם, וביקש ממנו להסביר מדוע מקום ובאותו יום הוצג בפניו הסדר טיעון, לא הודיע הוא מראש על כך שלא יישמע התיק.

בית משפט קמא, לאחר ששמע את הסדרו הממושך והארוך של ב"כ המערער, הטיל את ההוצאות, כאמור לעיל.

לבית משפט דיוני סמכות להטיל הוצאות על צד המבזבז את זמנו של בית המשפט, זמנם של עדים, אם מכח סעיף 79 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, אם מכח תקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד – 1974, אולי מכח סמכות טבועה, בית משפט קמא, במקרה זה, לא ציין את מקור הסמכות אך כאמור הטיל את ההוצאות.

אפתח בדברי בית המשפט העליון למקרים דומים. נאמר למשל בע"פ 591/79 אברהם בן שלמה קופר נ' מדינת ישראל פ"ד ל"ד (4), 253: "...סעיף 79 לחוק העונשין...אמנם קובע כי אם הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו בתשלום הוצאות המשפט, לרבות הוצאות העדים, בסכום שבית המשפט יקבע, אולם נראה כי יש לפרש מילותיו הכלליות של סעיף 79 הנ"ל, באופן שאין בו כדי להרתיע נאשם מפני פריסת הגנתו המלאה בפני בית המשפט: לא עלתה לפנינו הטענה כי המערערים ניצלו לרעה את הליכי המשפט או העלו טענות סרק..."

ראה גם באותו עניין ע"פ 185/84 מרדכי מאירי נ' מדינת ישראל פ"ד ל"ח (3), 718.

הטלת הוצאות על צד המנהל את משפטו במסגרת הליך פלילי הינה צעד חריג. יש לנקוט איתו, לטעמי, רק מקום ואכן נאשמים, כדברי בית המשפט העליון, מנצלים לרעה את הליכי המשפט או מעלה טענות סרק. חלילה לבית המשפט לגרום לנאשמים בהליך פלילי, כזכור, להיזהר יתר על המידה בהצגת הגנתם שמא ייגרם עיוות דין.

במקרה זה, בפני בית משפט קמא לא הוצגה עמדת התביעה כי לא נתבקשה כלל להגיב. בהליך פלילי גם למדינה יש חלק, גם היא צד. החובה להודיע לבית משפט על קיומו של הסדר טיעון מוטלת עליה, כפי שמוטלת על ההגנה. את עדי התביעה קובעת התביעה, התביעה היא שמזמינה את העדים הללו. אם העדים לא חשובים להוכחת האשמה, הטרוניה צריכה להיות מופנית לתביעה ולא להגנה. ההגנה איננה חייבת, בפירוש איננה חייבת, להסכים להליכים מקוצרים. רצוי שכך תעשה, יש לעודד זאת, אך כאשר סנגורים מבקשים לנהל את הגנת הנאשמים עד תומה, הטלת הוצאות בשל כך עלולה להביא לתוצאה רעה שבוודאי כוונת בית משפט קמא לא הייתה לה.

בנסיבות אלה הנני סובר שלא היה מקום להטיל את ההוצאות.

הערעור מתקבל וההוצאות מבוטלות.

<#4#>

ניתנה והודעה היום י"א אדר תשע"ג, 21/02/2013 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי נופר דוידי