בפני כב' השופט א' קיסרי

עתירה לפי סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש) תשל"ב-1971, המכוונת כנגד החלטתו של המשיב 1 ("המשיב"), מיום 24.1.13, שניתנה על פי סמכותו לפי סעיף 51ט(א) לחוק העונשין תשל"ז-1977, להפסיק את עבודת השירות שבה מבצע העותר עונש מאסר שנגזר עליו ביום 8.12.11.

שקלתי את טענות העותר, הן אלו הכתובות והן אלו שנטענו בדיון שהתקיים ביום 18.3.13, והחלטתי לדחות את העתירה.

ביום 4.1.12 החל העותר לרצות את עבודת השירות שנגזרה עליו וכחלוף כחודש ימים הוא נפגע בכתפו והחל להעדר מעבודת השירות. על רקע זה נערך ביום 25.6.12 שימוע לעותר והוא הופנה לוועדה רפואית אשר קבע כי העותר אינו כשיר לעבודה ואין צפי לחזרתו למצב בריאות תקין. בעקבות כך, פנתה המשיבה 2 לבית המשפט שגזר את עונשו, וביום 23.12.12 הורה בית המשפט כי העותר ימשיך לרצות את עונש המאסר בעבודות שירות. החלטה זו התבססה על דבריו של העותר בבית המשפט כי מצבו הבריאותי תקין וכי הוא כשיר לבצע עבודות שירות.

בעקבות החלטתו של בית המשפט שב העותר והתייצב אצל שירות בתי הסוהר על מנת לבחון את התאמתו לביצוע עבודות שירות, ולטענתו, למרות שהוא המציא חוות דעת רפואית של רופא משפחה שלפיה הוא כשיר ומסוגל לבצע עבודות שירות, הומלץ להפסיק מנהלית ביצוע עבודות השירות ולהורות כי העותר יסיים את ריצוי עונשו על דרך של מאסר בבית סוהר.

בשימוע שנערך לעותר ביום 16.1.13, צוין כי "במעמד השימוע טען (העותר,א"ק), והציג שאלות רבות... בשל כך התרשם עורך השימוע כי העו"ש (העותר, א"ק), מתנהג באופן מניפולטיבי וכן כי לא ינהג בדרך התקינה אם לא יקבל הזדמנות נוספת".

העותר טוען כי מסקנה זו של עורך השימוע היא בלתי סבירה, וכי לא ניתן להסתמך עליה כנימוק להחלטה להפסיק את ריצוי המאסר בעבודות שירות, וכי משום כך ההחלטה היא בלתי סבירה במידה המצדיקה התערבות בה. עיקר טענתו של העותר הוא שעורך השימוע הסיק מהתנהלותו של העותר מסקנות ביחס להתנהגות עתידית פסולה של העותר, היינו שלא ינהג בדרך תקינה, שלא יתנהג כראוי, וכי מדובר בהשערה בלבד שאין לה יסוד מספיק ולא ניתן לבסס עליה החלטה בעלת משמעות כה רבה כהפסקת ריצוי מאסר בעבודות שירות. בקשר לכך הפנה העותר לדברים שנאמרו ברע"ב 426/06 חווא נ' שב"ס (12.3.06), שהחלטה בדבר הפקעת עבודות שירות היא בעלת משמעות כבדת משקל, ולכן נדרשת "קיומה של תשתית ראייתית-מנהלית בעלת עוצמה משמעותית" ומסקנותיו של עורך השימוע אינן יכולות להיחשב ככאלה.

מתשובת המשיב עולה תמונה אחרת המצביעה על כך שהחלק העובדתי בעתירתו של העותר הוא לכל הפחות מוטל בספק. לכתב התשובה צורף העתק של גיליון השימוע שנערך ביום 16.1.13, ובסעיף 9 שלו נרשם מפיו של העותר, בין השאר, "אני יכול עכשיו להיות עוד הפעם חולה, ושוב לא אוכל לבצע ע"ש אין לכם מקום בשבילי שבו אוכל לעבוד". ובהמשך נרשם "העו"ש מסרב לחתום – לדבריו לא מקובלים עליו כל הדברים".

בחלק אחר של גיליון השימוע נרשמו המלצות עורך השימוע, שאת חלקן ציטט העותר בעתירתו וגם בחלק זה צוין שהעותר סירב לחתום בטענה שהדברים לא מקובלים עליו. אין צורך לומר שעצם העובדה שהעותר סירב לחתום על הנאמר בגיליון השימוע אינה נזקפת לחובתו, מפני שאם אכן הדברים שהובאו מפיו לא שיקפו את מה שהוא אמר, לא היה צורך שיאשר דברים אלה בחתימתו. אלא שכאן מצויה חולשתו העיקרית של טיעון העותר, והיא שכתב העתירה לא נתמך בתצהיר של העותר, ומעבר לכך שגם לא הובאה מפיו גרסתו לדברים שאותם הוא אמר במעמד השימוע. לכן, כאשר מחד גיסא הוא סירב לחתום בנימוק שהדברים אינם מקובלים עליו ומאידך גיסא אין בפיו גרסה המאפשרת להבין את הדברים אותם אמר במעמד השימוע, המסקנה הבלתי נמנעת היא שגיליון השימוע משקף לכאורה את ההתרחשות במעמד השימוע, ומכאן שמסקנת עורך השימוע שהתנהגות העותר היא מניפולטיבית איננה משוללת יסוד.

החלטת המשיב נומקה בין השאר בכך שהעותר מבצע כל מניפולציה בניסיון להתחמק מעבודות השירות, ולאור האמור בגיליון השימוע, נימוק זה אינו בלתי סביר במידה המצדיקה התערבות בהחלטה.

טענת העותר שהתנהלות שירות בתי הסוהר מנעה ממנו הזדמנות כנה ואמיתית לרצות את יתרת עבודות השירות, אינה נראית מבוססת על רקע מכלול הנסיבות המתואר בכתב העתירה, ובגיליון השימוע שאליו התייחס העותר. דומה כי מסקנה הפוכה תואמת יותר את מצב הדברים כהוויתו.

סיכומו של דבר אני דוחה את העתירה.

יחד עם זאת, בהתחשב בימי החג העומדים בפתח, ולפנים משורת הדין, אני מתלה את תוקפה של החלטה זו, כמו גם את החלטת המשיב עד יום 2.4.13 שאז יהיה על העותר להתייצב להמשך ריצוי עונש המאסר בבית הסוהר.

ניתנה היום, ט' ניסן תשע"ג, 20 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.

מיכל נזרי