פסק דין בשני ערעורים על החלטות של קצין התגמולים, בהן נדחו בקשות המערער להכרה במחלה נפשית ובמחלת יתר לחץ דם בהן הוא לקה כקשורות לשירותו הממושך במשמר הגבול.

רקע

1. המערער, יליד 1963, התגייס לשירות צבאי ביום 18.4.1982, ולאחר שסיים שירות סדיר בשנת 1986 הוא התגייס לשירות קבע במשמר הגבול, שם שירת עד לפיטוריו ופרישתו לגמלאות בחודש ספטמבר 2009, בהיותו בן 46. בחודש ינואר 2010 הוא הגיש למשיב בקשה להכרת זכות (מחלה) לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים). בתצהירו מיום 10.1.2010 שצורף לבקשה הוא תיאר את האירועים הביטחוניים הרבים בהם היה מעורב במהלך שנות שירותו, וטען כי בשל הלחצים הנפשיים במהלך השירות הוא לקה בשנת 2008 ביתר לחץ דם, סוכרת וסיבוכים נלווים, וכי בשנת 2001 הוא אובחן כסובל מליקוי נפשי של חרדות ודיכאון - Bipolar Disorder, Hypertension .

2. המשיב הפנה את המערער לבדיקה אצל ד"ר שמעון שטורך, מומחה ברפואה פנימית, אשר בחוות דעתו מיום 12.8.2012 קבע שאין קשר בין מחלת יתר לחץ דם ממנה סובל המערער לבין תנאי שירותו. המשיב אימץ מסקנה זו, ובהחלטה מיום 4.12.2012 הוא דחה את הבקשה להכרה בנכות בכל הנוגע ליתר לחץ דם. כמו-כן המשיב הפנה את המערער לבדיקה אצל הפסיכיאטר ד"ר רוני ומוש, אשר בחוות דעתו מיום 10.3.2013 קבע שהמערער סובל מהפרעה דיכאונית ומהפרעה דו-קוטבית, אולם אין קשר בין הפרעות אלו לבין שירותו. מסקנה זו אומצה אף היא על-ידי המשיב, אשר בהחלטה מיום 21.5.2013 קבע שאין קשר בין מצבו הנפשי של המערער לבין תנאי שירותו.

ביום 14.2.2013 הגיש המערער ערעור על החלטת המשיב מיום 4.12.2012 (בנוגע ליתר לחץ דם) בתיק ע"נ 27694-02-13, וביום 23.7.2013 הוא הגיש ערעור על החלטת המשיב מיום 21.5.2013 (בנוגע למצב נפשי) בתיק 45820-07-13. שני הערעורים נדונו בפנינו במאוחד, ופסק דין זה מתייחס אף הוא לשניהם.

חלק ראשון: קורותיו של המערער

3. עם גיוסו לצבא בגיל 19, שירת המערער בשנים 1986-1982 כלוחם בחטיבת "גבעתי" במסגרת מסלול ישיבות ההסדר. בשנת 1987 הוא התגייס לשירות קבע במשמר הגבול, ובשנת 1988 הוא עבר קורס קצינים. בשנים 1989-1987 סופח המערער לאזור חבל עזה ולמזרח ירושלים. לאחר מכן, עם התקדמותו בסולם הדרגות והגיעו לדרגת רפ"ק, הוא שירת במשך כ-15 שנים באזור אצבע הגליל. רס"ל א', שבשנים 2008-2000 היה רכז סיור של יחידת הסיור הכפרי במשמר הגבול וסגנו של המערער, פירט בתצהירו אירועים שונים בהם השתתף ביחד עם המערער, וביניהם טיפול בטרור הקטיושות בתחילת שנות האלפיים, מאבק בפורעים באינתיפאדה בשנת 2000, הכנות להתנתקות בשנת 2005, רצח רכז ביטחון בקיבוץ מנרה שהשפיע קשות על המערער וגרם לביטול חתונתו ופעילות במשמרות שוחקות במהלך מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006.

4. במהלך שירותו של המערער במשמר הגבול הוא הועמד לדין פעמים אחדות בגין ביצוע עבירות שונות. בחודש אפריל 1990 הוא נמצא אשם בתלונה שהוגשה נגדו במשטרה בגין "שימוש בכוח כלפי אדם במסגרת מילוי תפקיד בניגוד לפקודות".

5. החל משנת 1995 קיים תיעוד רפואי על מצבו של המערער במהלך שירותו.

* בעקבות תלונות על כאבי גב וקוצר נשימה, בחודש אוגוסט 1995 הופנה המערער על-ידי ד"ר יוסף קורן, רופא המשפחה, למרפאה לבריאות הנפש במקום מגוריו. במכתב ההפניה נכתב (ההדגשות הוספו - א"ג):

"ש' הוא קצין במשמר הגבול, רווק, ולומד במכללה לקבלת תואר. מוטיבציה גבוהה. עוסק בספורט ... איבד את שני הוריו - אמו נפטרה לפני שנתיים ואביו לפני שנה, ומאז למעשה החלו התלונות. בדיקות, בירורים ואף אשפוזו לא העלו ממצא חריג שיסביר התקפים אלו. נראה לי שמדובר בהתקפי חרדה מתמשכת על רקע אובדן ההורים, אמביוולנטיות בקשר להמשך .. (נשואים, לימודים וכו'). אודה על קבלתו לטיפול".

* בסיכום ביקור אצל רופא המשפחה ד"ר קורן ביום 18.4.2000 נכתב:

"הבוקר לאחר שהתרגז על חייליו חש פתאום כאבים בחזה דפיקות לב מואצות הרגיש שעומד להתעלף. תחושת פחד מאובדן שליטה ופחד ממשהו נורא שעומד לקרות. לראשונה בחייו".

* בסיכום ביקור אצל רופא המשפחה ביום 5.6.2001 נכתב (ההדגשות הוספו - א"ג):

"רגשות מציפים על רקע פרידה מבת זוג ולחצים בעבודה. מתקשה לתפקד בזמן הצפה שכזו".

בחקירתו הנגדית טען המערער כי לאחר האירוע של רצח רכז ביטחון בקיבוץ מנרה (בשנת 2001 - א"ג) ביטלה ארוסתו את הבטחתה להינשא לו.

* בסיכום ביקור אצל רופא משפחה ביום 6.9.2001 נכתב (ההדגשות הוספו - א"ג):

"אירוע של כאבי גב והרגשה כללית רעה על רקע בעיות משפחתיות כלליות".

* כעבור חודש וחצי, בסיכום ביקור אצל רופא משפחה ביום 28.10.2001 נכתב:

"מאורעות חוזרים של חרדה, תכנים של בעיות מוסריות, קיבל עצת רבנים לחכות עם יעוץ פסיכיאטרי".

* בסיכום ביקור אצל רופא משפחה ביום 23.11.2001 נכתב:

"לאחר בדיקת ד"ר איזקסון - פסיכיאטרית. הוחל טיפול .. מצב רוח ירוד, הפרעות שינה, בחילות עד הקאות. מחשבות מטרידות ממאורעות העבר שמציפות אותו. לחצים בראש".

* בסיכום ביקור בית ביום 12.1.2002 נכתב על-ידי רופא משפחה:

"דכאוני עם מאורעות חרדתיים, לאחרונה יש שקיעה במצבו".

בחקירתו הנגדית העיד המערער כי החל מגיל 39 (בשנת 2002) הוא נוהג לעשן סיגריות מדי יום, "בין בודדות לחצי קופסה", "מתחת ומעל לחצי קופסה".

* בסיכום ביקור אצל רופא משפחה ביום 31.1.2003 נכתב:

"ביקור חוזר: עדיין סובל מתייעץ עם רבנים ומיסטיקנים. ביקור חוזר: לא מצליח לתפקד בעקבות תחושת מתח שמציפה אותו מלווה בכאבי צוואר וגב שמאל - תופעות מוכרות שסבל מהם תרופה ממושכת עד לפני מספר חודשים. החל טיפול באנפריל ועולה בהדרגה. עדיין התקפי חרדה מלווים בכאבים בחזה וגב וצוואר משמאל. עבר בירור. טופל טיפול תרופתי".

* בסיכום ביקור אצל רופא משפחה ביום 5.8.2003 נכתב (ההדגשות הוספו - א"ג):

"התקף חרדה מלווה בתחושה כאילו עולמו חרב וכאבים בשכמה וכתף שמאל דאגות כספיות ולגבי משקום (כך במקור - א"ג) שירותו במשמר הגבול"

* בסיכום ביקור אצל רופא משפחה ביום 2.2.2007 נכתב:

"נמצא בחרדות על רקע שינוי תפקיד במג"ב ועל רקע אי הגשמת זוגיות. חזר לטיפול באנפרניל. התופעות חוזרות מזה שנים".

6. בחודש נובמבר 2004 הורשע המערער על-פי הודאתו בעובדות כתב אישום שהוגש נגדו בבית הדין למשמעת של המשטרה (הפניית אקדח לעבר המתלונן על רקע של ויכוח על שימוש בדרך) בביצוע עבירה של החזקת כלי ירייה. כמו-כן, הוא הורשע בשני אישומים (על הטרדה מינית ועל התנהגות שאינה הולמת קצין) בכתב אישום שהוגש נגדו בשנת 2008.

7. בתצהירו טען המערער כי החל משנת 2008 הוא לקה ביתר לחץ דם, סוכרת וסיבוכים נלווים - Lipid Metabolism Disorder.

8. במכתב מיום 3.2.2009 של הפסיכיאטרית ד"ר לידיה איזקסון אל רופאת משמר הגבול-צפון נכתב:

"... בתקופה אחרונה, סביב שאלת פרישה מהשירות, חלה נסיגה במצבו - יותר מתוח, יותר מיחושים גופניים, פחות מרוכז, יותר מתעייף, .... כמו כן סובל ממספר בעיות גופניות, כולל עודף משקל, סכרת, יתר ל"ד, שומנים. כתוצאה מכל זה יש ירידה מבחינה נפשית ... מטופל משנת 2001, אובחן כסובל מ- MAJOR DEPRESSIVE DISORDER, RECURRENT, MODERATE (X3) DRUG INDUCED, HYPOMANIA – 2002".

9. המערער פוטר משירותו במשמר הגבול בחודש יולי 2009. בהודעת הפיטורין מיום 15.7.2009, החתומה על-ידי מפכ"ל המשטרה, נכתב:

"לאחר שעיינתי בממצאי פסה"ד, בנתוני תיקך האישי ובטיעוניך לעניין פיטוריך, .... החלטתי לפטר אותך. .... החלטתי התקבלה לאחר ששקלתי את המעשים והעבירות שבביצועם הודית ובהם הורשעת, ואשר סווגו כהפרה חמורה על גבול הקלון, במצטבר לטיב שירותך".

10. בתסקיר קצינת מבחן למבוגרים מיום 8.9.2013 שהוגש לבית משפט שלום בו נדון כתב אישום נגד המערער נכתב (ההדגשות הוספו - א"ג):

"מדו"ח פסיכיאטרי שהמציא עבורנו עולה כי בשנת 2001 בעקבות מיחושים וכאבים בכתפיו וירידה במצב רוחו פנה ש' לטיפול פסיכיאטרי, הוא אובחן כסובל מדיכאון מג'ורי מלווה בהתקפי חרדה והוחל בטיפול תרופתי. במהלך השנים 2009-2002 ש' סבל מספר פעמים מנסיגה במצבו הנפשי והגיע לסירוגין לקבלת טיפול רפואי. .... ש' שיתף אותנו כי הסיבות שגרמו להתדרדרות במצבו הנפשי החלו באירוע טרור 'ליל הגלשונים' שהתרחש בבסיס בו אחיו שרת. אך מדו"ח הפסיכיאטרי שהתקבל בשרותנו עולה כי כבר בגיל 17 החל לפתח דיכאונות, אך לא טיפל בהם והם חלפו לבד. כיום ש' עובד כעצמאי ומנהל 3 צימרים ליד ביתו. לדבריו, ההכנסה החודשית הינה נמוכה והוא מתקשה כלכלית. במקביל לעסקיו, ש' לומד בהצלחה לימודי משפטים במכללה האקדמית צפת (הציג מסמכים) ובעתיד מעוניין לעבוד כעו"ד. ...

מדובר באדם בעל יכולות קוגניטיביות טובות וכישורי חיים גבוהים, אשר גדל במשפחה מרובת ילדים. הוריו, אשר תוארו על ידו כדמויות משמעותיות, ככל הנראה התקשו לספק את צרכיו הפיזיים והרגשיים, וניכר כי קיימים קשיי נפרדות מהוריו. במהלך השנים החל ש' להתנהל בצורה מתפקדת ברוב מישורי חייו, לצד זה התגלו קשיים נפשיים, אשר גרמו לו למצבי דיכאון, ומשנת 2007 הוא מתקשה לתפקד באופן יציב ..".

11. בעדותו בפנינו, בישיבה שהתקיימה ביום 4.1.2018, העיד המערער כי הוא היה שרוי בסכסוך משפחתי עם גיסתו, שהוציאה נגדו צו הרחקה. בתשובה לשאלה על עיסוקיו אמר: "כבר שמונה שנים מאז שאני אזרח אני לא מצליח לחזור למעגל התעסוקה".

חלק שני: ערעור על החלטה מיום 21.5.2013 - מצב נפשי

כתבי הטענות

12. בכתב הערעור המתוקן נטען כי יש לדחות את מסקנתו של ד"ר ומוש, המומחה הרפואי מטעם המשיב, אשר על בסיס חוות דעתו נדחתה בקשת המערער להכרה בנכותו הנפשית. צורפה חוות דעת מיום 2.12.2013 של הפסיכיאטר ד"ר יהודה ברוך, אשר בדק את המערער וקבע כי הוא סובל מהפרעה דיכאונית ומהפרעה בתר-חבלתית הקשורות בקשר סיבתי ישיר לשירותו במשמר הגבול. נטען כי יש להעדיף את מסקנת המומחה הרפואי מטעם המערער על זו של מומחה המשיב, מאחר ולמערער אין תורשה פסיכיאטרית, מאחר והוא התגייס ללא פגימות גופניות ונפשיות ומאחר וקיים תיעוד רפואי משנת 1995 ומשנת 1999 התומך בקיום הפגימה הנפשית. המערער הוסיף וטען כי "אין זה משנה באם הסיבה למצב הנפשי הוא אירוע של התרגזות בעבודה או חשיפה לאירועים טראומטיים או שילוב ביניהם", וכי פריצת מחלתו הנפשית התרחשה במהלך שירותו ונבעה מתנאי השירות, לאור חשיפתו לאירועים קשים, לגופות מרוטשות וחרוכות, לריחות ולמראות קשים.

13. בכתב התשובה שב המשיב ואימץ את מסקנתו של המומחה הרפואי מטעמו, וצירף חוות דעת משלימה של ד"ר ומוש מיום 22.6.2014, ובה התייחס לטיעונים שפורטו בחוות דעתו של ד"ר ברוך.

חוות דעת המומחה הרפואי מטעם המערער

14. ד"ר ברוך, המומחה מטעם המערער, שבדק אותו ביום 1.12.2013, ציין כי המערער "כיום אינו עובד" ו"כיום סובל משינה טרופה עם יקיצות רבות, מאז השחרור יש הטבה במחשבות חודרניות ובעיסוק בהן, אך כל אסוציאציה כגון רעש של אזעקה, סרט מלחמה, דיווח על פיגוע וכד' מיד מחזירים לו את המחשבות, את התגובה הרגשית ואף את ריח הבשר החרוך". הוא קבע שהמערער איננו סובל מהפרעה דו-קוטבית, כי אם ממצב דיכאוני ותסמונת פוסט-טראומתית. הוא הדגיש כי ביטויי מחלת PTSD אצל המערער הינם מחשבות חודרניות חוזרות על האירועים, הימנעות מהגעה לאזור התהפכות אוטובוס 405 ומנסיעות ארוכות ועוררות יתר, המתבטאת בהתקפי חרדה. לאור זאת, מסקנתו של המומחה הינה כי מצבו הנפשי קשור בקשר סיבתי לשירותו במשמר הגבול.

15. בחקירתו הנגדית התייחס המומחה לתיעוד הרפואי ואישר "שבהרבה מקומות לא מפורט התלונות", ו"אין איזכור לאירועים טראומתיים". הוא השיב בשלילה כשנשאל האם במסמכים שהועמדו לרשותו לצורך כתיבת חוות דעתו היה איזכור כלשהו לאירועים הקשורים לשירותו של המערער.

חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם המשיב

16. בחוות דעתו מיום 10.10.2013 ציין ד"ר ומוש כי התיעוד הרפואי במהלך השנים מצביע על הפרעה דיכאונית של המערער ולא על הפרעת חרדה בתר-חבלתית, ואין בו כל ציון של אירועים מבצעיים הקשורים בשירותו במשמר הגבול. עוד ציין כי הפסיכיאטר ד"ר ליאוניד קומרובסקי כתב ביום 3.7.2003 שהמערער סובל ממחלה דו-קוטבית מסוג 2 עם אפיזודות דיכאוניות וגל היפומאני קצר. מסקנתו של המומחה הייתה שלא קיים קשר בין מצב נפשי של חרדה ומחלה דו-קוטבית לבין שירותו של המערער.

17. בחוות דעתו המשלימה מיום 22.6.2014 הדגיש ד"ר ומוש כי חלק ניכר מהאנמנזה שמסר המערער למומחה מטעמו לא הושמעו באוזניו של מומחה המשיב, כאשר בדק אותו לראשונה בסמוך לאחר הגשת הבקשה להכרה בנכותו. הוא שב וציין כי בתיעוד הרפואי שנכתב "בזמן אמת" צוינו סיבות למצב נפשי שאין להן כל קשר עם השירות במשמר הגבול, כמו אבדן הורים ובעיות בזוגיות. עוד טען ד"ר ומוש כי העובדה שחשיפת המערער לאירועים טראומתיים לאורך שנות שירותו לא מנעה את המשך שירותו והתקדמותו בתפקידים ובדרגות מעידה על כך שתפקודו לא נפגע עקב פגיעה נפשית.

18. בחקירתו הנגדית הסביר ד"ר ומוש כי הגדרת PTSD כוללת קושי תפקודי הקשור לאירוע הטראומתי, והדגיש כי במקרה שבפנינו המערער המשיך להתקדם והגיע להישגים בתחומים שונים וכי לא נוצרה אצלו בעיה תפקודית. המומחה חזר על עמדתו לפיה המערער כלל אינו לוקה בפגימה זו.

הכרעה

19. כאמור לעיל, הבקשה להכרה בנכות נפשית נדחתה על-ידי המשיב, אשר קבע שלא הוכח קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של המערער לבין תנאי שירותו. קביעת קיומו של קשר סיבתי - עובדתי מצריכה הוכחת שלושה רכיבים: (1) תנאי השירות (או אירועים ספציפיים במהלך השירות); (2) קיומה של פגימה כיום; (3) קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין שניהם - בין תנאי השירות אז לבין הפגימה כיום. במידה ויוכח קשר סיבתי עובדתי, נפנה לבחון האם הוכח אף קשר סיבתי משפטי.

20. הוכחת הרכיב הראשון, תנאי השירות, לא נעשית על-ידי המומחים הרפואיים אלא בעדויות המובאות בפנינו על-ידי החייל, חבריו ומפקדיו, תוך היעזרות בתיעוד מ"זמן אמת". הגרסה העובדתית אשר לתנאי השירות של המערער היא הבסיס עליה נבנית חוות דעת של מומחה רפואי. בע"א 8255/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סאמי (פורסם בנבו, 24.7.2001) נפסק כי כשמתברר שהתשתית העובדתית שונה מזו שעליה השתית המומחה את חוות דעתו, ניתן ללמוד שמסקנת המומחה הינה מוטעית.

במקרה שבפנינו, העידו המערער ופקודו, רס"ל א', על תנאי השירות. 23 שנות שירותו במשמר הגבול נסקרו על-ידי המערער בתצהיר קצר ולקוני: בסעיף 8 לתצהיר כתב המערער כי עסק באירועים ביטחוניים במהלך האינתיפאדה הראשונה ביהודה ושומרון וחבל עזה וסייע בפינוי נפגעי התאבדות, ובהם הפיגוע בקו 405 סמוך לירושלים. הצהרה זו הינה כללית, ואין בה מידע ממשי. הצהרה שהמערער נטל חלק בטיפול באירועי האינתיפאדה הראשונה, שכידוע נמשכה שנים אחדות (בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת), כמוה כאמירה שחייל פלוני נטל חלק בקרבות מלחמת יום הכיפורים. אין בה כדי ללמד ולו על נסיבותיו של אירוע אחד בו השתתף המערער באותן שנים, מידת מעורבותו וחשיפתו לסכנה. אף מההצהרה כי המערער סייע בפינוי נפגעים בפיגועי המתאבדים ובפיגוע בקו 405 בשנת 1989 לא ניתן ללמוד מה היה חלקו ומה הייתה מידת חשיפתו הישירה למתרחש. בסעיף 10 לתצהיר ציין המערער כי במהלך חמש עשרה שנים בהם הוצב בתחום ההגנה המרחבית באזור אצבע הגליל, הוא היה "עד לאירועים קשים ביותר" של התקפות ארגוני טרור ובמסגרת שמירת הביטחון והסדר הכלליים באזור. אף סעיף זה הינו כוללני, ואינו מלמד אותנו מאומה על תנאי שירותו של המערער. סעיפים 11-13 בהמשך אמורים להוות פירוט של אותם אירועים קשים: טיפול בפינוי נפגעים בפיגוע בקו 361 בצומת מירון, פיגוע מחבל מתאבד בתחנת הרכבת בנהריה, מבצע "דין וחשבון", מבצע "ענבי זעם", אירועי אוקטובר 2000, פינוי פצועים והרוגים באירועים רבים של פגיעת מטל"רים בקריית שמונה ובאצבע הגליל, פגיעת מטל"רים במלחמת לבנון השנייה, טיפול באירוע התרסקות מסוק קרב בהרי נפתלי בתום אותה מלחמה "ואירועים ביטחוניים רבים נוספים". למרות הרשימה הארוכה של ההתרחשויות הביטחוניות, לא מצוי בתצהיר מידע כלשהו בנוגע לנסיבות מעורבותו של המערער בהתרחשויות אלו במסגרת שירותו במשמר הגבול. אף תצהירו של רס"ל א', שהיה סגנו של המערער בחלק מתקופת שירותו, כולל רשימת התרחשויות בהן השתתף המערער, ללא פירוט נסיבות מעורבותו בהן. לא הוצג תיעוד שנוצר "בזמן אמת" הקושר את המערער לאירועים שפורטו בתצהירו, ואילו בתיעוד הרפואי הקשור למערער לא מצוי איזכור של התרחשות ביטחונית ספציפית.

לסיכום, המערער הוכיח שמהלך שנות שירותו במשמר הגבול הוא נטל חלק בפעילות ביטחונית אינטנסיבית, אך לא הוכיח מאומה בכל הנוגע לנסיבות הספציפיות של מעורבותו באותה פעילות.

21. הרכיב השני של הקשר הסיבתי העובדתי הינו הוכחת קיומה של פגימה כיום. לטענת המומחה מטעם המערער, הוא סובל כיום ממצב דיכאוני ומ-PTSD, המתבטא במחשבות חודרניות חוזרות על האירועים ובהימנעות מהגעה לאזור התהפכות אוטובוס 405 ונסיעות ארוכות. על המערער הנטל להוכיח כי הוא סובל מ-PTSD, בהתאם להגדרת פגימה זו ב-ICD-10 (International Classification of Diseases ) של ארגון הבריאות העולמי וב-DSM-5 (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fifth Edition ) של האגודה לפסיכיאטריה האמריקאית. הוא לא הוכיח כי מתקיימים קריטריונים אחדים מתוך שמונה הקריטריונים שנקבעו ב-DSM-5 לאבחנה בקיום PTSD. לאור דלות המידע שבתצהירו של המערער, לא ניתן לקבוע שמתקיים קריטריון A, של חשיפה למוות או לפציעה חמורה. קריטריון B (זיכרונות חודרים של רגעי הטראומה) לא הוכח אף הוא. בתיעוד הרפואי לאורך השנים אין ביטוי ל"מחשבות חודרניות חוזרות", אשר נזכרו בחוות דעתו של ד"ר ברוך. רק בסיכום ביקור מיום 23.11.2001 נכתב: "מחשבות מטרידות ממאורעות העבר", ללא התייחסות לשירות. בחקירה הנגדית של המערער הסתבר כי קריטריון C (התנהגות המנעותית קבועה מחשיפה לגירויים המזכירים את הטראומות) לא מתקיים, וכי המערער מיוזמתו הפך לצופה קבוע של אירועי טרור בארץ ובעולם. הוא העיד:

" ... שיש פיגועים בארץ, שיש פיגועים בעולם אפילו, אני הופך להיות כמו איזה חיה דרוכה ... אני כולי מרוכז בתקשורת, זה גם מזוכיזם מסוים, ... כי אני לא יכול לעשות שום דבר אחר, אז מה יש לי לעשות, לשבת מול הטלוויזיה לראות סיפורים של פיגועים בארץ ובעולם ... אז זה מחזיר אותי לדברים עברו, לגופות, לדברים של מראה של גופות שראיתי בפיגועים ותאונות וכל מיני" (עמ' 30 לתמלול ישיבה מיום 4.1.2018).

משיכה זו לצפייה באירועי טרור בארץ ובעולם אינה עולה בקנה אחד עם הגדרת PTSD ב-ICD-10, לפיה "באופן שכיח יש פחד והימנעות מרמזים המזכירים לסובל את הטראומה המקורית". כזכור, המערער לא הפסיק את שירותו מרצונו. בחקירתו הנגדית המערער הודה כי לולא פוטר, היה ממשיך לשרת במשמר הגבול. בתצהירו אין כל זכר לטענת המומחה מטעמו, לפיה הוא נמנע מנסיעות ארוכות ומהגעה לזירת התהפכות אוטובוס 405. אנו דוחים, איפוא, את קביעתו של ד"ר ברוך שהמערער סובל כיום מ-PTSD, אולם אנו מקבלים את קביעתו שהמערער סובל ממצב דיכאוני. לקביעה זו יש ביסוס בתיעוד הרפואי שפורט לעיל אודות הרגשה כללית רעה, מצב רוח ירוד, התקפי חרדה ודיכאון.

22. הרכיב השלישי הינו הקשר הסיבתי בין הדיכאון כיום לתנאי השירות אז. על אף שירותו רב-השנים של המערער במשמר הגבול, לא תועדו תלונות על מצב נפשי של דיכאון אשר נקשר על-ידו לאירועים כלשהם בתקופת השירות. כך, למשל, התלונה מיום 6.9.2001 על "הרגשה כללית רעה" יוחסה לבעיות משפחתיות, התלונה מיום 23.11.2001 על "מצב רוח ירוד" יוחסה ל"מאורעות העבר" באופן כללי, התלונה על דיכאון ביום 12.1.2002 לא יוחסה לגורם כלשהו, התחושה ש"עולמו חרב עליו" מיום 5.8.2003 יוחסה לדאגות כספיות והתלונה על חרדות מיום 2.2.2007 יוחסה לשינוי תפקיד ולאי הגשמת זוגיות. כאמור בתסקיר קצינת המבחן שצוטט לעיל, המערער פיתח דיכאונות כבר מגיל 17, עובר לגיוסו, ולאירועים שונים שאינם קשורים לשירות - אירוע 'ליל הגלשונים' שהתרחש בבסיס בו שירת אחיו, אי-סיפוק צרכים רגשיים בילדותו וקשיי היפרדות מהוריו שנפטרו - הייתה השפעה על מצבי הדיכאון שהופיעו אצלו. עוד נציין כי הפנייתו של המערער למרפאה לבריאות הנפש כבר בשנת 1995 נעשתה על רקע מצוקותיו הקשורות לאובדן הוריו ולבעיותיו בזוגיות, ללא קשר לשירות. לאור זאת, אנו קובעים שלא עלה בידי המערער להוכיח במידה של "מתקבל מאוד על הדעת" שקיים קשר סיבתי עובדתי בין הפגימה הנפשית של דיכאון לבין שירותו במשמר הגבול. מכאן מסקנתנו שלא נפל כל דופי בהחלטת המשיב מיום 21.5.2013.

חלק שלישי: ערעור על החלטה מיום 4.12.2012 - יתר לחץ דם

כתבי הטענות

23. בכתב הערעור המתוקן נטען כי במשך 23 שנות שירותו של המערער הוא נחשף לאירועים קשים, למתחים ולחצים בעבודתו, וכל אלה גרמו לפגימות גופניות ונפשיות. בין האירועים צוינו האינתיפאדה הראשונה, סיוע בפינוי פצועים בפיגועי התאבדות (לרבות פיגוע באוטובוס 405 סמוך לירושלים ופיגוע באוטובוס 361 בצומת מירון ופיגוע מחבל מתאבד בתחנת הרכבת בנהריה), התקפות טרור באזור אצבע הגליל, רצח שוטרים ב"יום האדמה" בשנת 1993, מבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" ואירועי אוקטובר 2000. להוכחת קשר סיבתי רפואי בין הפגימות לשירותו צורפה חוות דעת מיום 25.12.2013 של פרופ' אסתר פרן, מומחית ברפואה פנימית, בה נקבע כי יש לראות את יתר לחץ דם, סוכרת והשמנת יתר מהם סובל המערער כנובעים מתנאי שירותו רוויי המתח יחד עם התפתחות PTSD. עוד נטען כי המשיב והמומחה הרפואי מטעמו התעלמו מהעובדה שהמערער החל את שירותו עם פרופיל רפואי 97 וללא פגימות כלשהן.

24. המשיב הגיש כתב תשובה מאוחד בשני הערעורים. נטען בו כי כשמדובר בשירות ארוך, כפי שהיה שירותו של המערער, קביעת קשר בינו לבין פגימה כלשהי מצריכה הוכחה של אירוע חריג. הודגש כי המערער לא עבר שום אירוע חריג, וכי תנאי שירותו עובר לגילוי מחלותיו היו תנאי שירות רגילים. עוד נטען כי המערער סבל מגורמי סיכון של השמנת יתר, סוכרת והיפרליפידמיה, וכי מצבו נובע אף מרקע אישי קשה, אובדן הוריו, הסתבכותו בפלילים ופיטוריו מהמשטרה. לכתב התשובה צורפה חוות דעת משלימה מיום 26.6.2014 של ד"ר שטורך, אשר חזר על מסקנתו מחוות הדעת המקורית, והוסיף כי על-פי הספרות הרפואית אין קשר בין מצב דחק כרוני במקום עבודה לבין התפתחות מחלת יתר לחץ דם.

25. משהתברר כי ד"ר פרן לא תוכל להתייצב לחקירה על חוות דעתה, הגיש המערער חוות דעת מיום 16.9.2016 של פרופ' ראובן צימליכמן, אשר קבע כי קיים קשר בין החוויות הטראומטיות שעבר המערער בשירותו לבין יתר לחץ דם. מטעם המשיב הוגשה חוות דעת משלימה נוספת, מיום 30.5.2016, של ד"ר שטורך, אשר הגיב לחוות דעתו של מומחה המערער וחזר על מסקנתנו, בדבר היעדר קשר סיבתי בין מחלת יתר לחץ דם לבין השירות.

חוות דעת המומחה הרפואי מטעם המערער

26. פרופ' צימליכמן, המומחה הרפואי מטעם המערער, תיאר בחוות דעתו את המחלות מהן סובל המערער: יתר לחץ דם, סוכרת, הפרעה בשומני הדם, עודף משקל, מצב חרדתי-דיכאוני, panic attacks, PTSD והפרעות שינה. הוא פירט את האירועים הבולטים, אשר המערער דיווח לו כי השתתף בהם במהלך שירותו: ליל הגלשונים בגליל העליון, השלטת סדר ברצועת עזה באינתיפאדה הראשונה, השתתפות בפינוי נפגעי הפיגוע באוטובוס 405 שנסע מתל אביב לירושלים, טיפול באירועי הפצצות הגליל העליון במבצע "דין וחשבון" ובמבצע "ענבי זעם", טיפול בפיגוע מחבל מתאבד בתחנת הרכבת בנהריה ובפיגוע מחבל מתאבד באוטובוס 361 בצומת מירון, טיפול באירוע הפגיעה באנשי מילואים בכפר גלעדי וטיפול וחילוץ נווט הרוג וטייס פצוע אנוש ממסוק שהתרסק במלחמת לבנון השנייה. בחוות הדעת צוין שרק בשנת 1999 המערער פנה לרופאו המטפל בעקבות מתח נפשי רב, שעד לשנת 2000 לחץ דמו היה בתחום הנורמה ושמשנת 2001 תכפו ביקוריו אצל רופאו עקב התקפי חרדה ודיכאון. כעבור שנה החל טיפול תרופתי ביתר לחץ דם, ובשנת 2008 הוא אובחן כחולה סוכרת. המומחה כתב שהמערער, שהיה בריא ללא כל גורמי סיכון עד לשנת 2001, פיתח תוך שנים ספורות תמונה קשה של תסמונת מטבולית, שמשמעותה - השמנה קשה, יתר לחץ דם, סוכרת ועלייה ברמת הכולסטרול והטריגליצרידים, והדגיש כי הרקע הנפשי היווה גורם מכריע בהתפתחות מחלות אלו.

פרופ' צימליכמן הסביר בחוות דעתו כי מצבים של דחק נפשי גורמים לעלייה בלחץ הדם, אם כי קיימת מחלוקת בשאלה אם מתח וחרדה עלולים לגרום ליתר לחץ דם כרוני. עם זאת, הוא טען שדחק מתמשך או PTSD יגרמו ליתר לחץ דם כרוני. המומחה ציין כי אמו של המערער סבלה מסוכרת ויתר לחץ דם, וכי הופעת יתר לחץ דם אצלו נבעה מצירוף תכונותיו התורשתיות עם מצב מתח כרוני ו-PTSD ממנו הוא סובל. בסיכום חוות הדעת נכתב: "אף כי אנו יודעים שסיבותיו של יתר לחץ דם הינן מולטי-פקטוריאליות, ביניהן גורמים מטבוליים וגנטיים, הרי ברור שמרכיב הסטרס במקרה שלפנינו הוא דומיננטי והתסמונת הפוסט-טראומתית הכרונית בהחלט יכולה לגרום ליתר לחץ דם כרוני כפי שהתפתח אצל ש' (המערער - א"ג)".

27. בחקירתו הנגדית גרס המומחה כי אין לקשור בין העובדה שהמערער נוהג לעשן לבין יתר לחץ דם, מאחר ואינו מעשן "כבד", וטען כי השמנת יתר אינה גורמת להופעת לחץ דם אלא "מחמירה מצבים של לחץ דם". כשנשאל האם יתר לחץ דם התפתח בעקבות הפגיעה הנפשית של המערער, השיב המומחה:

"... וכאשר אנחנו מדברים על PTSD, אבחנה שנעשתה על-ידי המומחה הפסיכיאטרי ד"ר ברוך, PTSD זה מצב שבו סטרס מתמיד קיים יום ולילה, אנשים לא ישנים, אנשים נכנסים להתקפי חרדה, מגיעים לחדרי מיון, מטופלים בתרופות פסיכיאטריות והרגעתיות ... אנשים עם PTSD יש להם הפעלה מכסימלית של מערכת העצבים, רמות גבוהות של אדרנלין וגזרותיו ועלייה בלחץ דם, עם נזקים מבניים שמתפתחים בהדרגה בכלי דם והופכים את הלחץ הזה לכזה" (עמ' 15-14 לתמלול ישיבת 4.1.2018).

הוא השיב בחיוב לשאלה אם יתר לחץ הדם אצל המערער נגרם עקב PTSD והוסיף:

"זה למעשה מעגל שבו הולך ומחמיר המצב ואי-אפשר לצאת מהמעגל הזה בגלל האקטיביזציה המתמדת הכרונית של מערכת העצבים" (עמ' 15, שם).

חוות דעת המומחה הרפואי מטעם המשיב

28. בחוות דעתו הראשונה כתב ד"ר שטורך, המומחה הרפואי מטעם המשיב, תוך הפנייה למחקרים רפואיים, כי יתר לחץ דם הינה מחלה שכיחה, המופיעה אף ללא גורמי הסיכון המרובים שיש למערער - היפרליפידמיה, השמנת יתר וסוכרת. עוד הוא טען כי על-פי הדעה הרווחת בקרב חוקרים של יתר לחץ דם, אשר נסמכת על מחקרים העומדים בסטנדרטים מדעיים ראויים, לא קיים קשר סיבתי בין מצב דחק אקוטי או כרוני לבין יתר לחץ דם. בחוות הדעת המשלימה השנייה, בה הגיב לחוות דעתו של פרופ' צימליכמן, הדגיש ד"ר שטורך כי המערער לא אובחן כלוקה ב-PTSD, וכפר באיכותם המקצועית של המאמרים שצוטטו על-ידי פרופ' צימליכמן כתמיכה לטענה בדבר קשר בין דחק כרוני בעבודה (chronic job stress) לבין מחלת יתר לחץ דם. הוא הדגיש כי האיגודים החשובים בעולם ליתר לחץ דם (למעט האיגוד הקנדי) לא התייחסו לדחק כזה כגורם שיש להתחשב בו.

29. בחקירתו הדגיש מומחה המשיב כי סטרס לא גרם ליתר לחץ דם בגופו של המערער, וראה בו גורם זניח לעומת גורמי הסיכון בעלי משקל כדוגמת השמנת יתר, סכרת, טרום סכרת וסינדרום מטבולי. עוד ציין כי בראייה של סטרס בעבודה כהיעדר חופש פעולה (כפי שהוגדר על-ידי המלומד (Karasek, לא ניתן לראות את המערער, שהיה קצין ותיק שהתקדם בדרגות, כמי שסבל מסטרס.

הכרעה

30. האם קיים קשר סיבתי עובדתי בין מחלת יתר לחץ דם של המערער לבין תנאי שירותו? בפסקה 20 לעיל אמרנו את דברינו לגבי הרכיב הראשון מבין שלושת מרכיבי הקשר הסיבתי העובדתי - תנאי השירות. אף כי הגענו למסקנה שהמערער לא הוכיח את נסיבות מעורבותו בפעילויות הביטחוניות הרבות בהן, לטענתו, היה מעורב, נניח לטובתו כי תנאי שירותו היו כרוכים במתח מתמיד. הרכיב השני, קיומה של הפגימה (מחלת יתר לחץ דם) כיום, אינו שנוי במחלוקת. הרכיב השלישי, קיומו של קשר בין יתר לחץ דם לבין המתח (סטרס) המתמיד בו היה המערער שרוי בעת שירותו, הוא שעומד בלב המחלוקת.

31. כמתואר לעיל, המערער, בן 56 כיום, מעשן באופן קבוע, סובל בנוסף ליתר לחץ דם אף מעודף משקל, היפרליפידמיה וסוכרת. בעוד שפרופ' צימליכמן, המומחה הרפואי מטעם המערער, סבר שמחלת PTSD "בהחלט יכולה לגרום" ליתר לחץ דם כרוני, גרס ד"ר שטורך, המומחה מטעם המשיב, כי המערער, שאינו לוקה ב-PTSD, סובל מיתר לחץ דם עקב גורמי הסיכון המרובים שפורטו לעיל. לאור מסקנתנו שהמערער אינו לוקה ב-PTSD, יש לדחות את עמדת מומחה המערער, המייחס את יתר לחץ דם לפגימה נפשית זו. משהנחנו ששירותו של המערער לווה במתח מתמיד, עולה השאלה - האם יתר לחץ הדם ממנו סובל המערער נגרם כתוצאה ממתח זה ? בחוות דעתו הודה פרופ' צימליכמן שקיימת מחלוקת בקרב מלומדים אם מתח וחרדה מתמשכים עלולים לגרום ליתר לחץ דם כרוני. אף אם התשובה לשאלה זו הינה חיובית (וכאמור, לא הוכחה אסכולה רפואית הגורסת כך), אין בכך די. על המערער להוכיח כי בנסיבות הספציפיות של שירותו במשמר הגבול "מתקבל מאוד על הדעת" שקיים קשר סיבתי-רפואי בין המתח המתמיד בו הוא היה שרוי לבין מחלת יתר לחץ הדם.

32. עיון בתיעוד הרפואי שצוין לעיל מגלה שבמרבית המקרים בהם התלונן המערער על מצבו הנפשי הוא ייחס אותו לגורמים שאינם קשורים לשירותו: אובדן הוריו, הקשר הזוגי וביטול הבטחת נישואין, "בעיות משפחתיות כלליות" ודאגות כספיות. כאשר לכל אלו נוספים הדיכאונות שהחלו בגיל 17 והמתחים הכרוכים בצעדים העונשיים שננקטו נגד המערער במשך שנות שירותו עקב ביצוע עבירות שונות, אזי מסקנתו של מומחה המשיב, לפיה הסטרס שנוצר עקב תנאי השירות היווה גורם זניח לעומת גורמי הסיכון האחרים, עדיפה בעינינו על פני מסקנתו של מומחה המערער, שגרס שמרכיב הסטרס הינו דומיננטי.

לא למותר לחזור ולהדגיש כי התשתית העובדתית עליה נסמך מומחה המערער, קרי - העובדות שסיפר לו המערער במהלך הבדיקה - לא הוכחה בפנינו. כך, למשל, בעוד שבחוות הדעת כתב פרופ' צימליכמן שהמערער השתתף באירוע ליל הגלשונים, הרי בתסקיר קצינת המבחן נרשם שליל הגלשונים התרחש בבסיס בו אחיו של המערער שרת, מבלי שצוינה מעורבות של המערער עצמו באירוע זה. בתצהיר המערער כלל לא הוזכר ליל הגלשונים.

33. העדפתנו את חוות דעת ד"ר שטורך על פני חוות דעתו של פרופ' צימליכמן מובילה למסקנה שלא עלה בידי המערער להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי (רפואי) בין מחלת יתר לחץ דם לבין שירותו. לאור זאת, אנו פטורים מבחינת קיומו של קשר סיבתי משפטי. למעלה מן הצורך נתייחס בקצרה לקשר סיבתי משפטי (בהנחה שהיה עולה בידי המערער להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי).

חזקות לכאורה שיצר עולם המשפט בקשר לחוק הנכים הינן הכרעות נורמטיביות, שמקומן הגאומטרי הינו בקשר הסיבתי המשפטי. (ראו, לעניין זה, דברי השופט חשין בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732, 742 (2002)). כזוהי 'חזקת הגרימה' ו'סייג השירות הארוך ללא אירוע חריג' (שהינה בעצמה סייג ל'חזקת הגרימה') שהוכרו בפסיקה בהקשר של מחלה קונסטיטוציונלית (ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מה(5) 203, 214-2010 (1991) (להלן: עניין רוט)). בע"א (מחוזי ת"א) 3745/06 אוסי נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 26.7.2009) (להלן: עניין אוסי) אומצה למעשה 'חזקת הגרימה' לגבי מחלת גיל (במובחן ממחלה קונסטיטוציונלית). נפסק שם כי כאשר אירוע אקוטי חריג או אירועים מתמשכים הביאו להאצתה של פריצת מחלת גיל, יש לקבוע קשר סיבתי של גרימה. ברוח הפסיקה בעניין אוסי, ועל-פי אותו רציונל, יש מקום לאמץ אף את 'סייג השירות הארוך ללא אירוע חריג' לגבי מחלת גיל כדוגמת יתר לחץ דם (אשר, לדברי מומחה המשיב, הינה מחלה שכיחה בקרב האוכלוסייה). הווה אומר, אין הצדקה להפעלת 'חזקת הגרימה' כשמדובר במחלת גיל, "מקום בו השירות ארוך ורב שנים ואין אירוע קונקרטי אשר אותו ניתן לקשור למחלה" (עניין רוט, בעמ' 212), אם כי "עצם העובדה שמדובר בשירות ארוך, אין בה, כשלעצמה, כדי להוביל מניה וביה למסקנה לפיה נשלל קשר סיבתי, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו" (ע"ו (מחוזי חי') 10770-12-15 ח. ח. נ' קצין התגמולים, פסקה ע' (פורסם בנבו, 16.3.2016)). במקרה שבפנינו, יש הצדקה להפעיל את 'סייג השירות הארוך ללא אירוע חריג' לאור גילו של המערער, גורמי הסיכון האחרים שקיימים אצלו ואי-הוכחה של טיב מעורבותו באירועים חריגים בשנות שירותו הארוכות. הפעלת סייג זה משמעותה שלילת קיומו של קשר סיבתי משפטי בין מחלת יתר לחץ דם לבין שירותו.

34. קבענו כי לא עלה בידי המערער להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין מחלת יתר לחץ דם לבין שירותו, ולמצער, לא הוכח קשר סיבתי משפטי. לפיכך, אף בהחלטת המשיב מיום 4.12.2012 לא מצאנו דופי.

התוצאה

35. משהגענו למסקנות לפיהן אין להתערב בשתי החלטותיו של המשיב, אנו דוחים את הערעורים בשני התיקים שבכותרת. כמו-כן אנו מחייבים את המערער לשלם למשיב שכר טרחה בסך כולל של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ט"ז אייר תשע"ט, 21 מאי 2019, בהעדר הצדדים.