העתירה

1. לפניי עתירה מינהלית נגד החלטת יו"ר ועדת ההשגה לזרים במרחב ירושלים, משיבה 1, לדחות את ההשגה שהגישו העותרים על החלטת הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים, שבה הוחלט שלא להעניק מעמד בישראל לעותרת 2. העותרים טוענים, כי בהחלטות כאמור לא ניתן משקל מספק לנסיבות ההומניטאריות המיוחדות בעניינה של עותרת 2, ובכללן – לעובדה שלכל אחיה ניתן מעמד בישראל, וכן להיותה מטופלת בשלושה ילדים קטנים, לאחר שנישאה בנישואי בוסר; וכי הושם דגש מוגבר ובלתי סביר על העובדה שעותרת 2 נישאה לתושב אזור יהודה ושומרון (להלן – האזור).

הרקע העובדתי

2. עניינה של עתירה זו בבקשה להסדרת מעמד מטעמים הומניטאריים של עותרת 2 (להלן – העותרת), אשר הִנה בִתו של עותר 1 (להלן – העותר), ואִמם של הקטינים עותרים 5-3. להגשת הבקשה קדמו הליכים נוספים להסדרת מעמדם של העותרת ובני משפחתה, אשר חלקם הגיעו לפתחו של בית-משפט זה, כפי שעולה מכתבי-הטענות על נספחיהם, כמפורט להלן.

3. העותר, אביה של העותרת, הִנו תושב קבע בישראל אשר בשנת 1986 נישא לאזרחית ירדן – אִמה של העותרת. לאחר הנישואים התגוררו בני הזוג בירדן, שם נולדו שלושה מתוך ששת ילדיהם, וביניהם העותרת, ילידת 8.3.1990. בשנת 1995 הגיעה המשפחה לישראל, אולם ביום 10.11.96 פקע רישיונו של העותר לישיבת קבע, לנוכח העתקת מקום מגוריו אל מחוץ לישראל. העותר פתח בהליך להשבת מעמדו, שארך כתשע שנים; ובמהלכן נולדו לבני הזוג שלושה ילדים נוספים בישראל – אחיה הצעירים של העותרת. רק ביום 7.9.2005 הושב לעותר הרישיון לישיבת קבע בישראל, ובסמוך לאחר מכן פתח הלה בהליך איחוד משפחות עבור אשתו וששת ילדיו, לרבות העותרת. לילדיו של העותר אשר נולדו בישראל – ניתן מעמד של תושבי קבע; אולם את בקשתו של העותר לקבלת מעמד עבור ילדיו שנולדו בירדן (וביניהם העותרת, כאמור) – התנה משרד הפנים בהנפקת דרכונים ירדניים עדכניים. העותרים השיגו על הדרישה האמורה במסגרת עתירה מינהלית שהגישו לבית-משפט זה; בין-היתר, הואיל וחששו שטיפול בבקשתם של הילדים להיכנס לישראל בחזרתם מירדן, לאחר הנפקת הדרכונים, עלול לארוך זמן רב, שבמהלכו יוותרו בירדן במנותק ממשפחתם. בסופו של יום הורה בית-המשפט (כב' השופטת סגנית הנשיא (כתוארה אז) י' צור) כי משרד הפנים יבדוק את הבקשה למתן אשרת כניסה עבור העותרת ואחיה בתוך שמונה ימים מיום הגשת הבקשה (עת"מ 1084/06 סיאם ואח' נ' שר הפנים ואח' (18.2.2007)).

4. בהתאם לפסק-הדין, ניתנו לעותרת ולאחיה אשרות כניסה לישראל בתכוף לאחר הגשת בקשה לקבלן, עם הנפקת הדרכונים בירדן; ויודגש: בבקשה שהגישה אִמה של העותרת לקבלת אשרת כניסה עבור העותרת כאמור, ביום 26.4.2007, צוין כי העותרת רווקה. לאחר כניסתה לישראל, ביום 9.5.2007, ניתן לעותרת רישיון לישיבת ארעי בישראל, למשך שנה. במעמד זה, קרי – ביום 9.5.2007 – מילאו העותרת ואִמה שאלון, וגם בו צוין כי העותרת רווקה. בדיעבד נתחוור למשרד הפנים, כי מדובר במידע כוזב, שכן בשני המועדים האמורים העותרת כבר הייתה נשואה: העותרת כרתה ביום 29.6.2006 חוזה נישואים עם תושב עזריה שבאזור, אשר אינו רשאי לשהות בישראל; ושלושה חודשים מאוחר יותר, בחודש דצמבר 2006, השניים נישאו.

הכזב נתגלה במשרד הפנים כאשר ביקשה העותרת לרשום במרשם האוכלוסין בישראל את בנה מהנישואים האמורים, עותר 3, שנולד בירושלים ביום 21.10.2007. לנוכח ההצהרה השקרית, החליט משרד הפנים ליטול מידיה של העותרת את רישיונה לישיבת ארעי בישראל, וסירב לרשום את עותר 3. העותרת הגישה ערר על החלטה זו, וטענה, בין-היתר, כי במועד הגשת הבקשה לאיחוד משפחות הייתה מאורסת, אך עדין לא נישאה; כי במועד אישור הבקשה התגוררה בבית-הוריה בירושלים ונסמכה על שולחנם; וכי נישואי קטין אינם אמורים להשפיע על זכותו לקבלת מעמד במסגרת הליך איחוד משפחות שבו פתחו עבורו הוריו. משנדחה הערר, פנו העותר, העותרת ובנה – עותר 3 – בעתירה מינהלית לבית-משפט זה, והלינו על החלטת הדחייה. במסגרת העתירה נטען, כי בעת הגשת הבקשה לאיחוד משפחות הייתה העותרת מאורסת בלבד, והתגוררה בבית-הוריה; כי גם בעת אישור הבקשה, בחודש מאי 2007, התגוררה העותרת בבית-הוריה יחד עם בעלה, והשניים עברו לדירה נפרדת, המצויה בבניין שבו גרים ההורים, בחודש נובמבר 2007; וכי ממילא זכאותו של קטין והוריו לאיחוד משפחות נמשכת גם כאשר הקטין נישא, שכן תכליתה היא שמירה על התא המשפחתי ושלום הילד – אשר מתגורר עם הוריו ונסמך על שולחנם. באשר לרישום הכוזב בשאלון צוין בעתירה, כי מדובר בטעות שנפלה מבלי משים, ושממילא אינה מהווה עילה לשלילת מעמד. לאחר דיון בעתירה החליט בית-המשפט (כב' השופט מ' סובל) לדחותה, על-יסוד ההלכה הקובעת כי מסירת מידע כוזב למשרד הפנים עשויה להוות עילה לביטול מעמד, וזאת ללא קשר למידת השפעתו של המידע הכוזב על ההחלטה לגופה. בית-המשפט ציין, כי העותרת ואִמה חתמו על השאלון שבו מסרו מידע כוזב לפיו העותרת רווקה, ביום 9.5.07, חמישה חודשים לאחר נישואי העותרת, וממילא לאחר תקופת האירוסין; כי אף בבקשת לקבלת אשרת כניסה עבור העותרת ואחיה, מירדן לישראל, מיום 26.4.07, צוין שהעותרת רווקה; וכי בנסיבות העניין, שבהן העותרת נישאה לתושב האזור, שאינו מורשה להתגורר בישראל – לא ניתן לקבל את טענת העותרת, לפיה אין בנישואיה כקטינה כדי לפגוע בהליך איחוד המשפחות ולאפשר לה להמשיך ולהתגורר בחיק משפחתה, שכן חזקה שהעותרים הִנם שומרי חוק, ולכן לא יוכלו לחיות יחד כמשפחה בישראל, הואיל ולבעלה של העותרת אסור לשהות כאן (עת"מ 8390/08 סעיד סיאם ואח' נ' שר הפנים ואח' (12.11.2008)).

5. העותרים ערערו על-פסק הדין האמור; ובמהלך הדיון בערעור הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה תוגש בעניינה של העותרת בקשה לוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים (להלן – הוועדה הבינמשרדית), שתיבדק לפי סדר הבקשות, ושבמהלך בדיקתה העותרת לא תורחק מישראל. על-יסוד האמור ולבקשת העותרים הערעור נמחק (עע"מ 10499/08 סייאם ואח' נ' שר הפנים ואח' (21.6.2010)).

6. ביום 30.11.2010 הגיש העותר בקשה לוועדה הבינמשרדית לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים עבור העותרת – אשר בשלב זה כבר הייתה אם לשניים, לאחר שביום 1.1.2010 נולדה עותרת 4. בין הטעמים האמורים צוין, כי העותרת נישאה נישואי בוסר בגיל 16, והפכה לאם בגיל צעיר ביותר – עת הייתה בת 17 בלבד, כך שהיא זקוקה לתא המשפחתי התומך של הוריה ואחיה; כי בבית בעלה בעזריה לא תקבל העותרת סיוע דומה, בפרט כאשר אִמו של הבעל מתגוררת בירושלים; וכי מרכז חייה של העותרת הוא בירושלים, בשים לב לכך שהיא וילדיה מתגוררים בבית הוריה ונסמכים על שולחנם, וחיים בנפרד מבעלה אשר גר בעזריה עם אביו ואחותו, והם אינם מקיימים משק בית משותף, אלא נפגשים לפרקים כאשר העותרת והילדים מבקרים את הבעל בביתו. עוד נטען, כי במצב החוקי דהיום, העותרת אינה יכולה לקבל מעמד באזור, שכן לפי עמדת המדינה כפי שהובאה בפסקי-הדין של בית-המשפט העליון – הליכי איחוד המשפחות בין תושבי האזור לבין זרים אינם חלים כיום בעניינו של מי שאינו מתגורר באזור. בנוסף צוין, כי גם משפחתה של העותרת זקוקה לה בישראל, בשים לב לכך שאחיה חולה בלוקמיה, והיא עוזרת במשק הבית.

ביום 24.7.2011 התכנסה הוועדה הבינמשרדית לדון בבקשה. בפרוטוקול הדיון צוין הרקע להגשת הבקשה, ולאחריו הופיעה המלצת חברי הוועדה – מבלי שנרשמו דעות או דיון בעניין – "לסרב לבקשה". בסמוך לאחר מכן החליט משיב 3, מנכ"ל רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, המשמש כיו"ר הוועדה הבינמשרדית: "הבקשה על כלל נספחיה הועלתה לדיון בפני חברי הוועדה. לאחר בחינה מעמיקה של הבקשה הוחלט כי אין בעובדות אלו כדי להיעתר לבקשתה לקבלת מעמד בישראל. העובדות אשר הוצגו בפני הוועדה לא מעידות על נסיבות הומניטאריות מיוחדות, ולפיכך הוחלט לסרב לבקשה".

7. על ההחלטה האמורה הגישו העותרים השגה לוועדת ההשגה לזרים בירושלים (להלן – ועדת ההשגה), ביום 29.12.2011. בהשגה חזרו העותרים על הטעמים ההומניטאריים שצוינו בבקשה שהגישו לוועדה הבינמשרדית, ובנוסף חידדו, כי העותרת היא בת לתושב קבע בישראל, אשר מתגוררת בישראל ברציפות מאז היותה בת חמש, בשים לב לכך שהסדרת מעמדה בישראל התארכה, באופן בלתי סביר, באשמת המשיב; וכי המעמד שניתן לה בסופו של יום – נשלל ממנה בטענה שמסרה מידע כוזב, אולם לא ברור שהדבר נעשה במזיד ולא מתוך טעות, ומכל מקום – אין מדובר במידע רלבנטי לאישור הבקשה למעמד. כן טענו העותרים, כי הוועדה הבינמשרדית לא נתנה דעתה – לנסיבות חייה של העותרת לפני שקיבלה את המעמד הארעי בשנת 2006; לכך שהעותרת לא יכולה להירשם כתושבת האזור, לטענתה; וכן להסכמת משרד הפנים שהבקשה תידון לפני הוועדה הבינמשרדית – הסכמה המלמדת כי אף הוא ראה נסיבות הומניטאריות בעניינה של העותרת. כן ציינו העותרים, בין-השאר, כי בהליך קבלת החלטתה של הוועדה הבינמשרדית נפלו פגמים מינהליים, ובכללם – אי-ציון שמות חברי הוועדה והיעדר פירוט של עמדותיהם בפרוטוקול.

יוער, כי במהלך הדיון בהשגה נולדה לעותרת בת שלישית, עותרת 5, ילידת 30.8.2012.

ביום 31.12.2012 נדחתה השגתם של העותרים, בהחלטתה של יו"ר ועדת ההשגה, עו"ד שרה בן-שאול – וייס. נקבע, כי כל הטענות בדבר אחריות משרד הפנים להיעדר מעמדה של העותרת וכן בעניין משמעות רישומה כ"רווקה" בטפסים שמולאו כאמור – כבר נדונו והוכרעו בבית-המשפט; כי עצם ההחלטה להעביר את עניינה של העותרת לוועדה הבינמשרדית אינה מקנה זכות לקבלת מעמד; כי העובדה שלהוריה של העותרת מעמד בישראל, אינה מהווה טעם הומניטארי מיוחד, על-פי הפסיקה; וכי העותר מבקש את התחשבות המדינה לנוכח נישואי בוסר של העותרת והורות בגיל מוקדם – מצב שנגרם בעטיו של העותר, אשר גזר על בִתו נישואים בהיותה בת 16. באשר לטענה, לפיה העותרת זקוקה לעזרת משפחתה בהיותה צעירה המטופלת בשני ילדים וסמוכה על שולחנם של הוריה ולא של בעלה, צוין בהחלטה, כי אין מדובר בטעם המחייב את רישומה של העותרת דווקא במרשם האוכלוסין, ומכל מקום מדובר במצב חולף, שכן העותרת כבר בת 22. בכל הנוגע לטענה לפיה העותרת אינה יכולה להירשם כתושבת האזור, צוין, כי העותרת ממילא לא הוכיחה שניסתה להשיג מעמד כאמור ובקשתה נדחתה – כנדרש בפסיקה. לפיכך נקבע, כי העותרים לא הצביעו על עילה להתערב בהחלטת הוועדה הבינמשרדית, וממילא לא הראו טעמים הומניטאריים המצדיקים מתן מעמד לעותרת. לפיכך, נדחתה ההשגה. מכאן העתירה.

טענות הצדדים

8. העותרים חוזרים על הטענות שהשמיעו, הן לפני הוועדה הבינמשרדית והן בוועדת ההשגה; וגורסים, כי בהחלטות נושא העתירה לא ניתן משקל מספק לזכותם לחיי משפחה וכן לנסיבות ההומניטאריות בעניינה של העותרת. הם חוזרים ומדגישים בהקשר זה, כי העותרת הִנה בִתו של תושב קבע, אשר גדלה בישראל וחיה כאן מאז היותה בת חמש, כאשר כל בני משפחתה קיבלו אשרות שהיה בישראל, מלבדה; כי משפחתה הִנה קורבן "למדיניות מזגזגת ובירוקרטיה לאה", כלשון העותרים, בשים לב לפרק הזמן הממושך שחלף עד שהושב לעותר מעמדו, בשנת 2005; כי אין לעותרת כל זיקה לירדן – מדינת אזרחותה – והיא אינה יכולה לחיות באזור באופן חוקי; כי העותרת זקוקה למשפחתה המורחבת כדי לגדל את שלושת ילדיה, ואף משפחתה זקוקה לה, לנוכח מחלתו הקשה של אחיה הצעיר; כי ההחלטה פוגעת בזכותם של העותרים לחיות יחד בישראל ולהקים תא משפחתי; וכי לנוכח כל האמור נהיר שמדובר במקרה חריג שמתקיימות בו נסיבות הומניטאריות המצדיקות מתן מעמד בישראל. לטענת העותרים, ההחלטות נושא העתירה חורגות ממתחם הסבירות – הן הואיל ולא ניתן בהן משקל לנסיבות ההומניטאריות האמורות בעניינה של העותרת; הן היות שניתנו על-סמך תשתית עובדתית חסרה, שכן לא נסקר בהן הרקע שקדם לשנת 2006; והן בשים לב לכך שלהחלטות ניתנה הנמקה לקונית וכללית, לפיה לא מתקיימים בבקשה טעמים הומניטאריים. הם מציינים, כי המשיבים הסכימו להעברת הדיון בעניינה של העותרת לוועדה הבינמשרדית, ואם כבר אז סברו שהבקשה אינה מעלה כל טעם הומניטארי – הרי שבעצם ההסכמה להעברת הדיון לוועדה יש משום חוסר תום לב. כמו-כן גורסים העותרים, כי בהתנהלותה של הוועדה הבינמשרדית נפלו פגמים, שוועדת ההשגה נמנעה מלהתייחס אליהם בהחלטתה, בשים לב לכך שבפרוטוקול הדיון לא מפורטים שמות חברי הוועדה ותפקידיהם, וממילא הוא אינו משקף דיון כלשהו.

9. המשיבים טוענים, כי לא קמה עילה להתערב בהחלטות נושא העתירה, מהנימוקים המצוינים בהן ולנוכח הנסיבות שתוארו לעיל; בשים לב לכך שבקשת העותרת לקבלת מעמד בישראל נשענת על טעמי נוחות בלבד, ואינה מצדיקה מעמד משיקולים הומניטאריים. המשיבים מדגישים, כי על-אף שהעותרת חיה בישראל מגיל חמש – היא שהתה כאן במשך תקופה ארוכה שלא כדין, ולפרקים שהה כאן גם בעלה – אף הוא ללא היתר; כי אין להידרש לטענת העותרת לפיה אינה יכולה להירשם במרשם האוכלוסין באזור, בשעה שממילא לא הגישה בקשה כזו; כי העובדה שאחיה הצעיר חולה במחלה קשה אינה מהווה טעם הומניטארי, בשים לב לכך שלהוריה יש מעמד בישראל; כי כל העובדות שנוגעות לעניינה של העותרת הובאו לידיעתה של הוועדה הבינמשרדית, כפי שעולה מהחלטתה; וכי כל הנסיבות בעניינה תוארו בהרחבה בפרוטוקול הדיון בוועדה הבינמשרדית, בסמוך לפני ההחלטה, באופן שמלמד כי כל הטעמים נלקחו בחשבון, וכי לא עולה מהן כי מדובר בנסיבות הומניטאריות חריגות המצדיקות מתן מעמד.

דיון והכרעה

10. דין העתירה להידחות.

סעיף 1 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב- 1952, מורה, כי "מי שאיננו אזרח ישראל או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על-פי רישיון ישיבה לפי חוק זה". הסמכות למתן רישיונות ישיבה בישראל נתונה על-פי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל לשר הפנים, ושיקול-הדעת בהענקת הרישיונות רחב הוא, ונובע מאופי הסמכות וריבונות המדינה להחליט מי יבוא בשעריה (בג"צ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כ"ז(1) 113, 117 (1972); ובג"צ 758/88 קנדל ואח' נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 520 (1992)). בעניין זה, מפעיל משרד הפנים מדיניות מרוסנת, "לפיה תוענק לזרים אשרה לישיבת קבע בישראל במקרים חריגים ובהתקיים שיקולים מיוחדים" (עע"ם 1692/11 לטיסייה אורלה נ' מדינת ישראל - משרד הפנים (9.11.11), והאסמכתאות שם; וכן ראו: עע"מ 11538/05 זינאידה נטיוסוב נ' שר הפנים (25.11.07), בפסקה 5 לפסק-הדין).

ככלל, המדיניות שנוקט שר הפנים היא כי לנתינים זרים תינתן אשרת שהייה רק לפי החוק, אולם במסגרת שיקול דעתו הרחב – יכול השר לאשר כניסה וישיבה בישראל, גם מטעמים הומניטאריים. בהקשר זה ציין בית-המשפט העליון: "השיקולים שעומדים לפני שר הפנים או הממונה מטעמו בהחלטה למתן מעמד הומניטארי מגוונים המה. בסופו של יום עליו להחליט האם המבקש שבפניו נכלל בגדר המקרים המיוחדים והחריגים למדיניות הכללית של משרד הפנים, עד כי מוצדק להעניק לו מעמד בישראל לפנים משורת הדין" (עע"מ 471/12 מדינת ישראל נ' אנג'י בוטנג (8.7.12)).

הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים הוקמה כוועדה מייעצת למנכ"ל רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, בבואו לבחון בקשות למתן מעמד בישראל, שהוגשו על-ידי מבקשים אשר אינם עומדים בקריטריונים הקבועים בנהלים השונים לקבלת מעמד. כבר נפסק, כי שיקול הדעת הנתון לוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים הִנו רחב ביותר, ובית-המשפט יתערב בו אך במקרים מצומצמים וחריגים (עע"ם 7422/07 לודמילה אלכסנדרובה נ' משרד הפנים (2.7.08); עת"מ (י-ם) 29350-09-10 דשי ואח' נ' משרד הפנים (31.8.11); עת"מ (י-ם) 234/10 סאלח אבו ליל נ' משרד הפנים (2.5.11); עת"מ (י-ם) 15878-01-11 נטליה אורלובה נ' משרד הפנים (27.4.11); עת"מ (י-ם) 8249/08 גבריאל דג'אן נ' שר הפנים (23.10.08); עת"מ (י-ם) 1848/09 ולאדימיר מיסיוק נ' מדינת ישראל – משרד הפנים (7.1.10); ועת"מ (י-ם) 247/07 היאם עומרי נ' שר הפנים (10.10.07)). בהקשר זה ציין בית-המשפט העליון, כי "היקף שיקול הדעת הרחב הנתון לרשות בהחלטות בעניין מתן מעמד בישראל לפנים משורת הדין מכתיב את היקף הביקורת המנהלית המצומצם המופעל כלפיה" (עע"מ 471/12 בעניין אנג'י בוטנג, לעיל).

בענייננו, לא מצאתי כל נפל פגם בהחלטותיהן של הוועדה הבינמשרדית או ועדת ההשגה, המקים עילה להתערבותו של בית-המשפט בשיקול דעתם הרחב של הגורמים המוסמכים.

11. כאמור לעיל, העותרת הִנה ילידת ירדן אשר הגיעה עם משפחתה לישראל בהיותה בת חמש, וניתן לה מעמד ארעי רק בשנת 2007, בהיותה בת 17; זאת לנוכח התארכות ההליכים שנגעו להסדרת מעמדו של אביה בישראל, כבעל רישיון לישיבת קבע – אשר נשלל ממנו בגין העתקת מרכז חייו לירדן. אין חולק, כי העותרת מתגוררת בישראל מאז הגיעה לירושלים כילדה רכה בשנים, וכי להוריה ולאחיה מעמד בישראל, אולם בצד זאת יש להעניק משקל גם ליתר הנסיבות בעניינה, ובכללן – העובדה כי העותרת ואמִה מסרו מידע כוזב בבקשות שהגישו בעניינה של העותרת למשרד הפנים, עת ציינו כי העותרת רווקה, בשעה שכבר הייתה נשואה; וכן נישואי העותרת לתושב האזור, אשר אינו רשאי להתגורר בישראל, וזאת בשים לב לכך שלבני הזוג כבר נולדו שלושה ילדים – עותרים 5-3. זאת ועוד, במובחן מחלק מפסקי-הדין שאליהם הפנו העותרים, שבהם נעתר בית-המשפט לבקשות שונות של מבקשי מעמד מטעמים הומניטאריים – נסיבות בקשתה של העותרת, שונות. כך, לא ניתן לטעון כי כל משפחתה ומכריה של העותרת בישראל, בשעה שבעלה – אבי שלושת ילדיה – הִנו תושב האזור, שאינו מורשה להתגורר כאן. מטיעוני העותרים עולה, בהקשר זה, כי העותרת וילדיה מבקרים את הבעל בביתו לפרקים; ומההליכים המשפטיים הקודמים בין הצדדים נתחוור, כי הבעל אף התגורר בישראל במשך תקופה מסוימת – תחילה יחד עם העותרת בבית ההורים, ומאוחר יותר בדירה שכורה בסמוך להם (אם כי לא הובהר אם שהה בישראל כדין). מכאן, שלא יכולה להיות מחלוקת בדבר שימור התא המשפחתי הגרעיני של העותרת ובעלה, וכן שלושת ילדיהם שנולדו להם במרוצת השנים – אשר עצם קיומם מעיד על שימור הקשר הזוגי בין העותרת לבעלה; כל זאת בשעה שהבעל חי מחוץ לישראל ואינו רשאי להתגורר בה. בדומה, לא יכולה להישמע טענה לפיה העותרת תיוותר חסרת נתינות לולא יוענק לה מעמד מטעמים הומניטאריים, בשעה שהיא מחזיקה באזרחות ירדנית. יתרה מכך, אין מקום להידרש אף לטענה לפיה העותרת אינה יכולה לזכות במעמד באזור מכוח הליך של איחוד משפחות עם בעלה, בשעה שכלל לא הגישה בקשה לקבלת מעמד כאמור, וממילא לא נתקבלה החלטה הדוחה את בקשתה (ראו: בג"ץ 5898/06 קאהר מחמוד חסן אברהים נ' מדינת ישראל (16.8.2006); ובג"ץ 10135/08 גמילה אחמד חסן נאצר נ' המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון (23.12.2008)). לנוכח כלל הנסיבות שתוארו לעיל, סבורני, כי החלטותיהן של הוועדה הבינמשרדית וועדת ההשגה – לפיהן בקשתה של העותרת אינה מגלה טעמים הומניטאריים מיוחדים המצדיקים מתן מעמד בישראל – אינן חורגות ממתחם הסבירות.

12. כמו-כן, לא מצאתי כי בהחלטתה של הוועדה הבינמשרדית נפלו פגמים מינהליים המצדיקים את התערבותו של בית-המשפט. ראשית, מעיון בנוהל 5.2.0022 "הסדרת עבודתה של הוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים", לא עולה החובה לרישום שמותיהם ותפקידיהם של חברי הוועדה בפרוטוקול, מה-גם שהרכב הוועדה קבוע בסעיף ג.1 לנוהל. שנית, באשר לרישום עמדותיהם של חברי הוועדה: סעיף ט' לנוהל, המתווה את סדרי הדיון לפני הוועדה, קובע, כי לחברי הוועדה תוצג תמצית הבקשה, כי חברי הוועדה יציגו את עמדתם ביחס לבקשה, וכי בפרוטוקול יירשמו – תמצית הבקשה, המלצתה הסופית של הוועדה והנימוקים להמלצה הסופית. בענייננו, בניגוד להנחיות הנוהל, נרשמה המלצה לקונית בלבד של חברי הוועדה, כדלקמן: "המלצת חברי הוועדה לסרב לבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים". אכן, ראוי היה כי חברי הוועדה יעלו על הכתב את הנימוקים להמלצתם, ולא יסתפקו בהמלצה שטחית ולקונית בלבד; בפרט בענייננו, כאשר משרד הפנים הביע הסמכה להעביר את בקשתם של העותרים לדיון לפני הוועדה הבינמשרדית. עם זאת, בנסיבות המקרה דנן, יש לקרוא את ההמלצה הנ"ל ברצף לפרוטוקול הדיון בבקשה, שלאחריו ניתנה ההמלצה; ובפרט בהמשך לסעיף 7 לפרוטוקול – שבסמוך לו מופיעה ההמלצה – ובו מפורטים בתמצית הטעמים ההומניטאריים שבעטיים הוגשה הבקשה: "בפנייה לוועדה נטען ע"י המבקשת כי נפלה קורבן להשתלשלות עניינים בירוקרטית בטיפול בבקשתה לאיחוד משפחות, וכי כאם צעירה כבת 20 ל-2 ילדים קטנים היא זקוקה לתמיכת משפחתה, תמיכה אשר אינה יכולה לקבל בבית משפחת בעלה בעזריה. כן טוענת כי מרכז חיי המבקשת נמצא בירושלים בבית הוריה בעוד בעלה מתגורר בעזריה". קריאת הפרוטוקול מלמדת כי המלצת הוועדה הִנה, שהטעמים שתוארו אינם עולים כדי נסיבות המצדיקות קבלת מעמד מטעמים הומניטאריים. אכן מדובר בהמלצה לקונית, כאמור, וראוי היה שהוועדה תעלה על הכתב המלצה הכוללת את נימוקיה, כנדרש בנוהל; אולם, בנסיבות העניין, אין מדובר בפגם מינהלי המצדיק את התערבותו של בית-המשפט לגופה של ההמלצה. בדומה, גם החלטתו של ראש הרשות, שהובאה בסעיף 6 לעיל, הייתה קצרה ותמציתית; אולם מדובר בהחלטה מנומקת, ומהטעמים שפורטו – אין מקום להתערב בה. כפי שציינה יו"ר ועדת ההשגה בהחלטתה בהקשר זה, הנסיבות בעניינה של העותרת – כמו-גם הטעמים שהעלתה העותרת בבקשתה לקבלת מעמד – הוצגו במלואם לחברי הוועדה וליו"ר הוועדה, ופורטו בפרוטוקול הישיבה; כך שההמלצה וההחלטה, לפיה לא מתקיימים בעניינה של העותרת טעמים הומניטאריים המצדיקים מתן מעמד בישראל – ניתנו על-רקע ובזיקה לסקירת הנסיבות, כאמור, אשר אינן מהוות, לשיטתם של חברי הוועדה ויו"ר הוועדה, טעם הומניטארי מיוחד. שלישית, על-יסוד הטעמים האמורים, סבורני כי אין ממש בטענה לפיה לא נשקלו כלל הנסיבות בעניינה של העותרת, זאת כאשר הנסיבות הובאו ופורטו לפני הוועדה (ראו והשוו: בג"ץ 471/12, בעניין אנג'י בוטנג, לעיל).

התוצאה

13. אשר על כל האמור לעיל, העתירה נדחית. צו הביניים המורה על איסור על הרחקתם של העותרת וילדיה מישראל – מבוטל, וביטולו ייכנס לתוקף ביום 1.10.2014, כדי לאפשר לעותרים 5-2 תקופת התארגנות לקראת עזיבתם את ישראל.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא עותקים מפסק-הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, 5 באוגוסט 2014, ט' באב התשע"ד, בהיעדר הצדדים.