נוכחים:

ב"כ המאשימה, עו"ד אלי אליאס

ב"כ הנאשם, עו"ד היתא חג' יחיא, והנאשם

פרוטוקול

גזר דין

1. פתח דבר

ביום 27.4.15 הוכרע דינו של הנאשם והוא הורשע בכל המיוחס לו בכתב האישום, כמפורט להלן: ביצוע עבודה במקרקעין ללא היתר בניה או בסטייה מהיתר בניה, עבירה לפי סעיפים 204(א) או 204(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן – החוק) וכן בעבירה לפי סעיף 208 לחוק. עוד הורשע הנאשם בשימוש חורג במקרקעין בלא היתר כדין, עבירה לפי סעיפים 204(א), 204(ג), 208 ו-253 לחוק.

2. רקע ותמצית כתב האישום

המקרקעין הידועים כגוש 8868 חלקה 26 (להלן – המקרקעין) מצויים במרחב התכנון של הועדה המקומית לתכנון ובניה קסם ומיועדים לשימוש חקלאי בהתאם לתכנית המתאר החלה על המקרקעין, אפ-100. ביום 25.8.11 ניתן היתר בניה (להלן – היתר הבניה) לבנייה של "חממה חקלאית על קרקע טבעית" במקרקעין (להלן – המבנה).

אביו המנוח של הנאשם (להלן – המנוח) היה בעלים של 1/3 מהמקרקעין. הנאשם שימש במועד הרלוונטי למתן היתר הבניה כחבר מועצת העיר כפר קאסם. היתר הבניה הוצא על שמו של הנאשם.

המאשימה טענה, כי במהלך החודשים נובמבר-דצמבר 2011 נבנתה במקרקעין יציקה של רצפת בטון בשטח של כ- 550 מ"ר וכן הוקמו שם קונסטרוקציות של ברזל מעל שטח הרצפה. עוד נטען, כי בהמשך קירות המבנה צופו בפח איסכורית, בוצע קירוי איסכורית מבודדת בגג המבנה וכן הותקנה דלת גדולה בקיר המזרחי. המבנה הושכר לשם ביצוע פעילות עסקית ומסחרית למי שהיו נאשמים נוספים בתיק זה, וההליכים בעניינם כבר הסתיימו.

בגין פעולות אלו הואשם הנאשם בכל העבירות המפורטות בכתב האישום: ביצוע עבודה במקרקעין ללא היתר בניה או בסטייה מהיתר הבניה, עבירות לפי סעיף 204(א) או 204(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן – החוק) וכן לפי סעיף 208 לחוק. עוד הואשם והורשע הנאשם בשימוש חורג ללא היתר כדין, עבירה לפי סעיף 204(א), 204(ג), סעיף 208 וסעיף 253 לחוק בגין שימוש במבנה למטרות של אחסנה ושיווק וכן בגין שימוש במבנה כמשרדים של אותם שוכרים. כאמור לעיל, הנאשם הורשע במיוחס לו בכתב האישום.

יצויין, כי ביום 3.3.14 הוצא נגד הנאשם ונגד יתר הנאשמים בתיק - שההליכים בעניינם כבר הסתיימו - צו הפסקה שיפוטי, אשר הורה על הפסקת השימוש במקרקעין לצרכי אחסנה, שיווק ומשרדים. בדיון, שהתקיים בפני ביום 18.11.14, אישר ב"כ המאשימה, כי לאחר שניתן צו ההפסקה האמור לעיל, השימוש במקרקעין הופסק (ראה עמ' 22 לפרוטוקול, שורה 32).

3. טיעונים לעונש

3.1 טיעוני המאשימה

יש להשית על הנאשם קנס בשיעור גבוה. מדובר בנאשם שהורשע בכל המיוחס לו בכתב האישום, ובין היתר שימוש עסקי בקרקע חקלאית. המבנה הוא בשטח משמעותי של 550 מ"ר. פרק הזמן בו נעשה השימוש במקרקעין הוא משמעותי ונפרש על פני שנתיים רצופות, החל ממאי 2012 ועד סוף פברואר 2014. המבנה עצמו לא נהרס, אלא השימוש האסור בו הופסק. בנסיבות העניין, מבקשת המאשימה לקבוע את מתחם הקנס בטווח שבין 100,000 ₪ ובין 300,000 ₪.

ביחס למקרה דנן מבקשת המאשימה לקבוע את הקנס, ברף העליון, ולהעמידו על סך של 250,000 ₪, מהטעמים הבאים: מדובר על מי שהיה במועד הרלוונטי לביצוע העבירות חבר מועצת הרשות המקומית. בניהול ההליכים נקט הנאשם בגרירת רגליים ובחר לנהל את ההליך למרות הראיות שנמצאו בתיק. הנאשם בחר לגלגל את האשם על אביו המנוח.

בנוסף לקנס מבוקש לחייב את הנאשם בחתימה על התחייבות להימנע מביצוע עבירות נוספות בסך כפול מגובה הקנס, וכן ליתן צו להריסת המבנה בתוך 30 ימים או לחילופין, וככל שצו ההריסה לא יבוצע ע"י הנאשם, להסמיך את המדינה לבצע את צו ההריסה.

3.2 טיעוני הנאשם

כאמור בסעיף 40ט(א)(2) לחוק העונשין התשל"ז-1997 (להלן – חוק העונשין), חלקו היחסי של הנאשם בביצוע העבירה ומידת ההשפעה של אחר על הנאשם בביצוע העבירה הן נסיבות, שמשפיעות על קביעת מתחם הענישה. בעניינינו, הוכח כי אביו המנוח של הנאשם היה בעל המקרקעין. עוד הוכח, כי הנאשם פנה לוועדה המקומית לתכנון ובניה, הודיע על חריגת הבניה וביקש להתלות את תוקף היתר הבניה. הנאשם כבעל היתר הבניה עשה את המוטל עליו. יכולתו של הנאשם להפסיק את הבניה – שנעשתה כאמור ע"י אביו המנוח – היתה מוגבלת.

בנסיבות העניין מבקש הנאשם לקבוע את מתחם הענישה בטווח שבין חתימה על התחייבות להימנע מביצוע עבירות נוספות ובין קנס בגובה 5,000 ₪ בלבד.

הנאשם מבקש לקבוע את העונש בעניינו ברף התחתון של מתחם הענישה, וזאת מן הטעמים הבאים: הנאשם נשוי ואב לארבעה ילדים הסמוכים על שולחנו. אשתו של הנאשם עקרת בית ולא עובדת. הנאשם עובד בהסעות ומשתכר כ- 5,700 ₪ בחודש. הנאשם מוכר כנכה בשיעור של 20% נכות. לאחר פטירת האב נותרו לנאשם ולאחיו חובות גבוהים של כ- 250,000 ₪. עזבון אביו המנוח של הנאשם טרם חולק והנאשם נקלע להוצאות משפטיות רבות.

הנאשם לא הפיק רווח משכירות המבנה. יש שוני בין הנאשם לבין יתר הנאשמים בתיק זה, שכן הנאשמים האחרים נהנו מפרי העבירה – לא כמו הנאשם כאן.

כיום המבנה עומד שומם וללא שימוש, וזאת בניגוד לעסקים אחרים באזור שלמרות ההליכים המשפטיים משלמים קנסות וממשיכים להרוויח כספים ללא מפריע. העובדה שהועדה המחוזית היא שמטפלת בתיק דנן, לא צריכה להפוך את הענישה לחמורה יותר.

כיום קיים למבנה היתר לשימוש כדיר צאן ומכאן שהאיסכורית המוצבת במבנה היא חוקית. קיימת התאמה בין הבנייה ובין ההיתר החדש. אין מקום לקבל את בקשת המאשימה למתן צו הריסה למבנה מפני שהבנוי תואם את היתר הבניה וכן מפני שהנאשם איננו הבעלים של המבנה. גם פרק הזמן המבוקש להריסה איננו תואם את פרק הזמן המקובל בתיקים מסוג זה בכפר קאסם.

4. דיון

4.1 הבניית שיקול הדעת השיפוטי

בסימן א'1 לפרק ו' בחוק העונשין, נקבעה "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה". וכך נקבע שם:

"40ב. העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו (בסימן זה – העיקרון המנחה).

40ג. (א) בית המשפט יקבע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעיקרון המנחה, ולשם כך יתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40ט.

(ב) בתוך מתחם העונש ההולם יגזור בית המשפט את העונש המתאים לנאשם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40יא, ואולם בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור לפי הוראות סעיפים 40ד ו-40ה".

נראה, איפוא, כי לשם קביעת העונש הראוי בנסיבות עניינינו, ראשית יש לבחון את מתחם הענישה, בהתאם לנסיבות העבירה. בהמשך, יקבע גזר דינו של הנאשם – בתוך המתחם – וזאת בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה.

4.2 עבירות תכנון ובניה הפכו ל"מכת מדינה"

בפתח הדברים כדאי להעמיד לנגד עניינו את מדיניות הפסיקה ביחס לעבירות תכנון ובניה. נקבע בפסיקה, לא פעם, שעבירות התכנון והבניה הפכו למכת מדינה שיש למגר. בעניין זה ראה האמור ברע"פ 2809/05, טסה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 22.5.05:

"המדובר בעבירות חמורות ביותר בתחום התכנון והבניה, שבתי המשפט מצווים לתת יד למאבק בהן - שטחים גדולים ביותר של בניה ללא היתר, שטחים גדולים ביותר של שימוש חורג ואי קיום צו בית משפט לאורך שנים. במשנה תוקף – למרבה הצער – מהדהדים גם כיום, בנסיבות הישראליות, דבריו של השופט (כתארו אז) שמגר בע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה, פ"ד לו(1) 723, 725-724, בדבר '... התוצאות הקשות הנובעות מריבויין של העבירות נגד חוקי התכנון והבניה... , לאור התנאים השוררים אצלנו צדק בית משפט השלום בקבעו כי לגבי עבירה כגון זו יש לפעול באופן החלטי על-ידי הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל, כדי שכוונת ההקפדה על קיומם של איסורי החוק תהיה אמינה, וכדי שסלחנות יתר לא תתפרש, כפי שקורה לא אחת, כהשלמה עם קיומה של תופעה פסולה'. ראו גם ע"פ 9178/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4) 29, 31 (השופט – כתארו אז – אלון): 'לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט'. למרבה הצער, אף שחלפו עשרות שנים, הדברים לא השתפרו, ואדרבה, הפקרות שהיא בחינת מכת מדינה פשתה והלכה. ראו לענין זה דברי השופט (כתארו אז) חשין ברע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית "אונו", פ"ד נו(3) 49, 59: 'אכן כן, תופעת הבניה הבלתי חוקית הפכה מכת-מדינה – ברבות השנים צירפה עצמה מכה זו... לעשר המכות'; בא כוח המדינה הפנה לדו"ח ועדת החקירה הממלכתית לבטיחות מבנים (ועדת זיילר) 223-221, באשר להתפשטות הנגע של עבריינות בניה, עד שבית המשפט כמעט נדרש 'להתנצל' על הענשתו. ואולם, אין בתי המשפט צריכים להתנצל על מלחמה בנגע, שכיסה את הארץ, לעתים עד כדי כלימה; אדרבה ואדרבה, כל הלוחם, הרי זה מבורך".

כן ראה האמור ברע"פ 2464/15, אבו רמילה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 13.5.15:

"אין לי אלא להצטרף לפעמים הרבות בהן בית משפט זה עמד על חומרת התופעה של הפרת דיני התכנון והבניה, וכן של הפרת צווים שיפוטיים. התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי תואמת את ההכרה בממדים המדאיגים של תופעה פסולה זו, והיא אך צעד אחד לעבר הרתעת הרבים, ובפרט הרתעת המבקשים הקונקרטיים".

ראה גם האמור בעפ"ג (מחוזי מרכז) 29521-03-14, לוזון ואחר' נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 14.9.14 (להלן – פרשת לוזון):

"בית משפט העליון כבר עמד בהרחבה על החומרה שיש בעבירות על חוקי התכנון והבניה, שהפכו למכת מדינה. הדבר מחייב להחמיר בעונשיהם של העבריינים, במיוחד כשמדובר באלה העושים שימוש מסחרי בקרקע שייעודה חקלאי, תוך הפרה ברגל גסה של החוק ותוך פגיעה קשה, ולעיתים אף בלתי הפיכה, בציבור".

למדנו עוד, כי במקרה שעבירת התכנון והבניה נעשתה למטרות מסחריות בשל בצע כסף, יש להתאים את העונש למהות העבירה ולהעניש את המורשעים בה בקנסות כספיים כבדים. בעניין זה ראה האמור בפרשת לוזון הנ"ל:

"עבירות על חוקי התכנון והבניה נעשות בדרך כלל בשל בצע כסף, ולפיכך ראוי להכות את העבריינים בכיסם. כהיקף הבניה הבלתי חוקית ותקופת השימוש הבלתי חוקית, כך גם היקף הפגיעה בצבור. כהיקף הבניה והשימוש הבלתי חוקיים, כך גם היקף הרווח הכספי ממנו נהנו או התכוונו ליהנות העבריינים. כהיקפם של אלה, כך ראוי שיהיה גובה הקנס שיוטל עליהם. קשר זה בין היקף הבניה והשימוש, וממילא היקף הרווח הכספי, ובין גובה הקנס, משתקף בהוראת סעיף 219 לחוק התכנון והבניה ובהוראת סעיף 63 לחוק העונשין, אך הדבר גם עולה בקנה אחד עם מושכלות יסוד בענישה".

התייחסות נוספת להחמרת הענישה, כאשר מדובר בעבירות תכנון ובניה, שנעשו למטרה מסחרית, ראה גם האמור ברע"פ 5509/13, סלימאן נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה מבוא העמקים, ניתן ביום 20.10.2013:

"לא למותר לציין, לעניין חומרת העונש, כי המבקש הורשע בעבירת תכנון ובניה, שמהותה שימוש חורג בהיקף משמעותי בקרקע חקלאית, ללא היתר, לאורך זמן, ולמטרות מסחריות. בית משפט זה עמד, לא פעם, על חומרתן של העבירות על חוקי התכנון והבניה, אשר פוגעות קשות בשלטון החוק, בסדר הציבורי ובמדיניות התכנונית, ועל הצורך להיאבק בהן, על מנת להביא לביעורו של נגע זה".

ברוח ההחלטות ופסקי הדין שנסקרו לעיל, המהוות תמרורי הכוונה אודות הדרך בה יש ללכת בקביעת עונשם של עברייני בניה, כאשר נקבע שיש להחמיר הענישה בעבירות אלו, נפנה כעת לבחינת העניין שבפנינו.

4.3 מתחם הענישה

לצרוך בחינת מתחם הענישה עלינו לבחון שלוש נקודות עיקריות: (1) הערך החברתי הנפגע בביצוע העבירה ומידת הפגיעה בו; (2) מדיניות הענישה הנהוגה; (3) נסיבות ביצוע העבירה, לרבות מידת אשמו של הנאשם.

אופן יישום סעיף 40ג לחוק העונשין, אשר מנחה את קביעת מתחם הענישה, הובהר בפסק הדין בע"פ 8641/12, סעד נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 5.8.13 (להלן – פרשת סעד), שם נקבע:

"מתחם הענישה יקבע אפוא בהתאם לעיקרון ההלימות, ועל מנת ליישמו יתחשב בית המשפט בשלושה אלה: ראשית, בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ובמידת הפגיעה בו; שנית, במדיניות הענישה הנהוגה; ושלישית, בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. נבאר שיקולים אֵלו להלן, אך לפני כן נדגיש כי עקרון ההלימות מביא בחשבון את חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ואת מידת אשמו של הנאשם. כלומר, יש להתחשב לא רק בסוג העבירה שבוצעה, אלא גם בנסיבות שבהן בוצעה ובמידת אשמו של הנאשם בביצועהּ".

נבחן כעת את שלושת התנאים הקבועים בסעיף 40ג(א) לחוק העונשין, לשם קביעת מתחם הענישה בעניינינו.

4.3.1 הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה

כבר נקבע בפסיקה, כי עבירות התכנון והבניה פוגעות בערכים ואינטרסים חברתיים: שמירת הטבע, הגנה על איכות הסביבה וכן פוגעות בשמירה על שלטון החוק (ראה בר"ע 1/84, דוויק נ' ראש העיר ירושלים, פד"י לח(1) 494, 500 (1984); עע"מ 10277/06, חברת פנינת אילת בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום, ניתן ביום 15.9.10, פסקאות 12-13).

בשים לב לקביעת הפסיקה כי מדובר בעבירות שהפכו כבר ל"מכת מדינה", יש לקבוע כי מידת הפגיעה באינטרס הציבורי המוגן היא רבה.

4.3.2 נסיבות ביצוע העבירה

בבחינת נסיבות הקשורות בביצוע העבירה יש לבחון את רשימת הנסיבות הקבועות בסעיף 40.ט לחוק העונשין, שם נקבע:

"(א) בקביעת מתחם העונש ההולם למעשה העבירה שביצע הנאשם כאמור בסעיף 40ג(א), יתחשב בית המשפט בהתקיימותן של נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, המפורטות להלן, ובמידה שבה התקיימו, ככל שסבר שהן משפיעות על חומרת מעשה העבירה ועל אשמו של הנאשם:

(1) התכנון שקדם לביצוע העבירה;

(2) חלקו היחסי של הנאשם בביצוע העבירה ומידת ההשפעה של אחר על הנאשם בביצוע העבירה;

(3) הנזק שהיה צפוי להיגרם מביצוע העבירה;

(4) הנזק שנגרם מביצוע העבירה;

(5) הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה;

(6) יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה, את הפסול שבמעשהו או את משמעות מעשהו, לרבות בשל גילו;

(7) יכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה ומידת השליטה שלו על מעשהו, לרבות עקב התגרות של נפגע העבירה;

(8) מצוקתו הנפשית של הנאשם עקב התעללות בו על ידי נפגע העבירה;

(9) הקרבה לסייג לאחריות פלילית כאמור בסימן ב' לפרק ה'1;

(10) האכזריות, האלימות וההתעללות של הנאשם בנפגע העבירה או ניצולו;

(11) הניצול לרעה של כוחו או מעמדו של הנאשם או של יחסיו עם נפגע העבירה.

(ב) לעניין נסיבות כאמור בסעיף קטן (א)(6) עד (9), בית המשפט יתחשב בהן ככל שסבר שהן מפחיתות את חומרת מעשה העבירה ואת אשמו של הנאשם, ולעניין נסיבות כאמור בסעיף קטן (א)(10) ו-(11) – ככל שסבר שהן מגבירות את חומרת מעשה העבירה ואת אשמו של הנאשם".

רשימת הנסיבות המנויות בסעיף 40.ט לחוק העונשין, איננה מהווה רשימה סגורה. לבית המשפט קיימת הסמכות לשקול נסיבות נוספות בעת בחינת מתחם הענישה הראוי בנסיבות העניין. בעניין זה ראה הוראות סעיף 40.יב לחוק העונשין:

"אין בהוראות סעיפים 40ט ו-40יא כדי לגרוע מסמכות בית המשפט לשקול נסיבות נוספות הקשורות בביצוע העבירה לשם קביעת מתחם העונש ההולם, וכן נסיבות נוספות שאינן קשורות בביצוע העבירה לשם גזירת העונש המתאים לנאשם".

וכן ראה האמור בפרשת סעד, שנזכרה לעיל:

"הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה הנבחנות בעת קביעת מתחם הענישה (כמפורט בסעיף 40ט לחוק העונשין), והנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה הנבחנות בגזירת העונש (כמפורט בסעיף 40יא לחוק העונשין) אינן רשימה סגורה, ואין בנסיבות שציין המחוקק ופֵרטן במפורש, כדי לגרוע מסמכות בית המשפט לשקול נסיבות נוספות".

בעניינינו, וכפי שנקבע בהכרעת הדין, הנאשם היה מודע לביצוען של חלק מעבודות הבניה שנעשו בחריגה מהיתר הבניה, כפי שנקבע בהכרעת הדין (עמ' 50 לפרוטוקול, שורות 27-32). כמו כן, הנאשם עצמו היה מעורב בשימוש המסחרי שנעשה במבנה בחריגה מהיתר הבניה, והיה מעורב בהשכרת המבנה לצדדי ג'.

זאת ועוד, הנאשם לא עשה דבר כדי להסדיר את הבניה הבלתי חוקית ולא עשה דבר כדי להתאים את הבנוי להוראות היתר הבניה (ראה עמ' 50 לפרוטוקול, שורות 17-25). במקרה כזה, מקום בו הבניה לא הוסדרה, אין מקום להקל על הנאשם בקביעת הקנס. בעניין זה ראה האמור ברע"פ 4679/10, שמשון נ' עיריית תל אביב-יפו, ניתן ביום 1.8.11 (להלן – פרשת שמשון), שם החיל בית המשפט את הוראות סעיף 63(א) לחוק העונשין גם בענייני תכנון ובניה וקבע:

"מקום בו מדובר בבניה שלא כדין אשר נהרסה קודם למתן גזר הדין או כאשר המדובר בבניה שלא כדין אשר צפוי כי תיהרס בזמן הקרוב, אין מקום להשית על העבריין את מלוא הקנס שניתן להשית על פי הוראות סעיף 63(א) לחוק העונשין".

שיקול נוסף שיש לשקול בנסיבות ביצוע העבירה בעניינינו, הוא הרווח, שהנאשם הפיק מעבודות הבניה ומהשימוש החורגים מהיתר. כאמור לעיל, המבנה שהוקם על המקרקעין בניגוד להוראות היתר הבניה, הושכר לצדדי ג' שביצעו בו שימוש מסחרי. הנאשם היה זה שנהנה מפירות השכרת המבנה, כפי שנקבע בהכרעת הדין (ראה עמ' 51 לפרוטוקול, שורות 12-23). בנסיבות העניין, יש כדי להחמיר עם הנאשם ביחס למתחם הענישה בשאלת גובה הקנס שיוטל עליו. בעניין זה ראה האמור בפרשת לוזון שצוטטה לעיל, ביחס להחמרת גובה הקנסות שיש להטיל על עברייני תכנון ובניה, וכן ראה האמור בפרשת שמשון הנ"ל, שם נקבע:

"הצמדת שיעור הקנס לנזק שאותו התכוון הנאשם לגרום בביצוע העבירה או לטובת ההנאה שהתכוון להשיג, נועדה לשרת תכלית הרתעתית באמצעות הוצאת בלעו של הנאשם מפיו וגרימת חסרון כיס".

לטעמי, יש בכל הנסיבות שפורטו לעיל, כדי להגביר את חומרת מעשה העבירה ואת אשמו של הנאשם.

מאידך, יש לזקוף לזכותו של הנאשם כנסיבה מקילה את העובדה, שהשימוש החורג מהיתר הבניה הופסק (ראה עמ' 48 לפרוטוקול, שורות 23-24).

4.3.3 מתחם הענישה הנוהג

בתו"ח (שלום-רמלה) 47620-07-10, מדינת ישראל נ' סלומון, ניתן ביום 18.12.13, הורשעו הנאשמים בבניה ללא היתר, כאשר מדובר בהצבת מכולה בשטח 15 מ"ר, והקמת גדר במקרקעין, שייעודם חקלאי, אשר תחמה שטח של 1,100 מ"ר, וכן בשימוש מסחרי באותם מקרקעין, גם זאת ללא היתר כדין. במקרה זה הוטל על הנאשמים - בגין שני האישומים - קנס בגובה 40,000 ₪ לנאשמת הראשונה וקנס בגובה 50,000 ₪ לנאשם השני. כן חייב כב' הש' הישאם אבו שחאדה את הנאשמים שם לחתום על התחייבות כספית בסך 50,000 ₪ להימנע מביצוע עבירות לפי החוק.

בתו"ב (שלום-עכו) 10357-12-11, ועדה מקומית לתכנון ובנייה שפלת הגליל נ' חג'אזי, ניתן ביום 6.1.14, הורשע הנאשם בבניה בשטח של 240 מ"ר למטרת מגורים - ללא היתר בניה כדין - במקרקעין שייעודם חקלאי. במקרה זה הוטל על הנאשם קנס בגובה 24,000 ₪ ותשלום כפל אגרה בסך כולל של 14,400 ₪. כן חייב בית המשפט את הנאשם לחתום על התחייבות כספית בסך 25,000 ₪ להימנע מביצוע עבירות לפי החוק.

בתו"ב (שלום בית-שאן) 9909-09-10, הועדה מקומית לתכנון מבוא העמקים נ' עבדאללה, ניתן ביום 20.10.14, הורשע הנאשם בביצוע בניה (יציקת רצפת ביטון בשטח 180 מ"ר והקמת מבנה בשטח 100 מ"ר) ללא היתר בניה כדין – למטרות מגורים – במקרקעין שייעודם חקלאי. בפסק הדין שם קבעה כב' הש' דחלה-שרקאוי את מתחם הענישה בעבירות דנן בקנס כספי שנע בין 20,000 ₪ ל-60,000 ₪. באותו ענין הושת על הנאשם קנס כספי בסך 35,000 ₪ ותשלום כפל אגרה בסך כולל של 21,604 ₪. כמו כן, הנאשם חויב לחתום על התחייבות כספית בסך 15,000 ₪ להימנע מביצוע עבירות לפי החוק.

בתו"ב (בית-שאן) 3337-05-10, הועדה המקומית לתכנון ובניה מבוא העמקים נ' סלימן, ניתן ביום 13.2.13, הורשע הנאשם בבנייה ובשימוש – ללא היתר בניה כדין – במקרקעין שייעודם חקלאי (ניהול מגרש חניה למשאיות בשטח של כ- 3060 מ"ר, הצבת ארבעה מבנים יבילים בשטח כולל 48 מ"ר והצבת שני מכלי דלק). בית המשפט הטיל על הנאשם קנס בסך של 50,000 ₪ וכן תשלום כפל אגרה בסך כולל של 100,000 ₪. כמו כן, הנאשם חויב לחתום על התחייבות כספית בסך 80,000 ₪ להימנע מביצוע עבירות לפי החוק. בהליכי הערעור הוגדל סכום הקנס בו חויב הנאשם והועמד שעל סך של 80,000 ₪.

זה המקום להזכיר כי בתיק דנן, נגזר כבר עונשם של שני נאשמים נוספים. המדובר באותם צדדי ג', ששכרו את המבנה מהנאשם ומהמנוח, ועשו בו שימוש מסחרי עסקי. כאמור לעיל, ביום 18.11.14 נגזר דינם של שני הנאשמים הנוספים באופן שאימץ את הסדר הטיעון אליו הגיעו נאשמים אלו עם המאשימה. על נאשמים נוספים אלו הושת קנס בסך כולל של 50,000 ₪. כמו כן חויבו אותם נאשמים לחתום על כתב התחייבות בסך 150,000 ₪ להימנע מעבירה על הוראות חוק התכנון והבניה, למשך שנתיים מיום גזר הדין. אולם, עונש זה שנגזר במסגרת עסקת טיעון, איננו מלמד – בהכרח – על מתחם הענישה הראוי בנוגע לנאשם שבפנינו, כפי שנקבע בפרשת לוזון הנ"ל:

"יש לזכור כי אין דינו של טווח ענישה מוסכם במסגרת הסדר טיעון, כדינו של מתחם הענישה הראוי, כפי שהסביר זאת היטב בית המשפט העליון בע"פ 512/13 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 4.12.2013):

'עולה מכל האמור לעיל כי טווח ענישה מוסכם במסגרת הסדר טיעון – שונה ממתחם הענישה בשני מובנים עיקריים: (א) ברמה המבנית – טווח ענישה מוסכם בהסדר טיעון נקבע על ידי הצדדים, בעוד שמתחם ענישה נקבע על ידי בית המשפט, בעקבות הנחיות המחוקק. (ב) ברמה המהותית – טווח ענישה מוסכם בהסדר טיעון הוא תוצאה של מיצוי כוח המיקוח של כל אחד מהצדדים להליך, בשים לב לכלל נסיבות התיק ולכן הוא משקף בעיקר את האינטרסים המידיים של שני הצדדים (תוך התחשבות בעובדה כי רשויות התביעה מייצגות אינטרס ציבורי רחב יותר). מתחם הענישה משקף לעומת זאת קביעה נורמטיבית של בית המשפט בדבר האיזון הראוי בעיני החברה בין כלל השיקולים הרלבנטיים על פי המתכונת הקבועה בחוק. ככזה, מתחם הענישה אינו תלוי איפוא בכוח המיקוח של מי מהצדדים, או בהעדפותיהם (האישיות, או המוסדיות)' ".

המאשימה הציגה בפני פסיקה נוספת, כדלקמן:

בת"פ (שלום-כ"ס) 52540-11-10, מדינת ישראל נ' דלגו ואח', ניתן ביום 3.9.14, הורשעו הנאשמים בשימוש מסחרי בחלק ממבנה בשטח של 240 מ"ר וברחבה בשטח של כ- 260 מ"ר, הנמצאים בקרקע חקלאית. תקופת השימוש נעה בין 3 שנים וחצי ביחס לחלק מהנאשמים, שנתיים וחצי ביחס לנאשמים נוספים ושנה אחת ביחס לנאשם אחד בלבד. ביהמ"ש קבע את מחתם הענישה בקנס בטווח הנע "בין עשרות אלפי שקלים למאות אלפי שקלים לכל נאשם". עוד קבע בית המשפט כי "אין כל מקום גם בנסיבות המחמירות של השימוש לרכיב של מאסר, ולו מותנה" (ראה עמ' 103 לפרוטוקול שם, שורות 24-28). בסופו של דבר הטיל ביהמ"ש על הנאשמים קנסות בסכומים שבין 125,000 ₪ - הקנס הגבוה ביותר, ובין 50,000 ₪ - הקנס הנמוך ביותר.

בע"פ (מחוזי-ב"ש) 5391/08, קיבוץ עלומים נ' מדינת ישראל, נדחה הערעור שהגיש קיבוץ עלומים בעניין הקנסות והעונשים שהושתו עליו ע"י הערכאה הקודמת. באותו עניין הורשע הקיבוץ במנה ללא היתר ובשימוש חורג במקרקעין, בשטח של כ- 550 מ"ר. המבנה, שייעודו היה חקלאי, הוסב ע"י הקיבוץ ושימש בשימוש מסחרי. ביהמ"ש קמא הטיל על הנאשמים קנס בסך 200,000 ₪, חתימה על התחייבות להימנע מביצוע עבירה לפי החוק בסך של 100,000 ₪ וכן צו להפסקת השימוש החורג. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והותיר את גזר הדין על כנו.

המאשימה הוסיפה והציגה פסקי דין נוספים.

במקרה דנן - מדובר בבניה לא חוקית למטרות מסחריות בשטח של 550 מ"ר. בנסיבות אלו ולנוכח הפסיקה שצוטטה לעיל, יש לקבוע כי מתחם הקנס הראוי במקרה שבפנינו נמצא בטווח שבין 30,000 ₪ ובין 70,000 ₪.

4.4 קביעת עונשו של הנאשם בתוך המתחם

לאחר שנקבע מתחם הענישה, ועל מנת לקבוע את עונשו של הנאשם בתוך מתחם הענישה, שכבר נבחן לעיל, יש לבחון את הנסיבות, שקשורות בנאשם עצמו, ואינן קשורות עוד לעצם העבירה. בעניין זה ראה האמור בפרשת סעד הנ"ל:

"לאחר שבית המשפט קבע את מתחם הענישה ההולם למעשה העבירה, עליו לגזור את העונש המתאים לנאשם בתוככי אותו מתחם שנקבע בשלב הקודם. בעשותו כך, על בית המשפט להתחשב בנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה...

הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה מפורטות בסעיף 40יא לחוק העונשין. בית המשפט רשאי להתחשב בהתקיימותן 'ובמידה שבה התקיימו, ככל שסבר כי ראוי לתת להן משקל בנסיבות המקרה'. אלה הן הנסיבות: (1) הפגיעה של העונש בנאשם, לרבות בשל גילו; (2) הפגיעה של העונש במשפחתו של הנאשם; (3) הנזקים שנגרמו לנאשם מביצוע העבירה ומהרשעתו; (4) נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו, וחזרתו למוטב או מאמציו לחזור למוטב; (5) מאמצי הנאשם לתיקון תוצאות העבירה ולפיצוי על הנזק שנגרם בשלה; (6) שיתוף הפעולה של הנאשם עם רשויות אכיפת החוק; ואולם כפירה באשמה וניהול משפט על ידי הנאשם לא ייזקפו לחובתו; (7) התנהגותו החיובית של הנאשם ותרומתו לחברה; (8) נסיבות חיים קשות של הנאשם שהיתה להן השפעה על ביצוע מעשה העבירה; (9) התנהגות רשויות אכיפת החוק; (10) חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה; (11) עברו הפלילי של הנאשם או העדרו".

נסיבה נוספת אותה יש לשקול לחומרא בבחינת נסיבות המקרה דנן היא התפקיד שמילא הנאשם במועד הרלוונטי. בעת ביצוע העבירות שימש הנאשם כחבר מועצת העירייה בכפר קאסם. מדובר בתפקיד ציבורי, הקשור קשר בל יינתק גם לאכיפת החוק בכל הקשור לענייני תכנון ובניה. לנוכח היותן של עבירות הבניה בבחינת "מכת מדינה" והצורך הנובע מכך בהחמרה בענישה, יש להחמיר עוד יותר עם אלו, שלמרות היותם נושאים בתפקיד ציבורי בעל משמעות רבה דווקא בתחום אכיפת חוקי התכנון והבניה, בוחרים להפר הוראות חוק אלו ולעבור עליהן לצורך הפקת רווח כספי.

בעניין זה יפים הדברים, שנאמרו בבג"ץ 6614/13, מר מוכלס מופיד חמוד נ' יו"ר וועדת הבחירות המרכזית, ניתן ביום 14.10.2013, שם דובר בפסילת מועמדות לראשות מועצה מקומית של מי שהורשע בעבירות תכנון ובנייה:

"המבקש לשמש נבחר ציבור אינו יכול להקל ראש בצוים שיפוטיים. על הציות לחוק ולהוראות בתי המשפט להיות לעמוד האש שלאורו יפסע כל הרואה עצמו מבקש להיבחר לתפקיד ציבורי. כפי שגם הטעים יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, העבירות שבהן הורשע העותר יוצרות קושי מיוחד, נוכח העובדה שנבחרי ציבור ברשויות המקומיות מכהנים בועדות התכנון, ואמונים גם על אכיפתם. ער אני להתחייבותו של העותר שלא לעסוק בענייני תכנון ובניה, אך דומה, כי נוכח העיסוק הנרחב של הרשויות המקומיות בעניינים אלה, זוהי גזרה שקשה מאוד לעמוד בה, והיא מרוקנת את השליחות הציבורית במידה רבה מתוכנה, ומכל מקום אין בהתחייבות זו לעמעם את החומרה שבהתנהלות בה עסקינן".

אינני סבור, כי במקרה זה יש במצבו הכלכלי של הנאשם כדי להשפיע על קביעת ענשו. אין מדובר במצב כלכלי חריג, המצדיק הפחתה בענישה.

בנסיבות העניין, לנוכח מעמדו הציבורי של הנאשם, לנוכח העובדה, כי מדובר בבנייה לצרכים מסחריים על קרקע חקלאית לשם הפקת רווחים מהשכרתם, וכן לנוכח פרק הזמן בו נעשה השימוש הבלתי חוקי, סבורני, כי יש להעמיד את עונשו של הנאשם על הרף הגבוה יותר.

5. סיכום

אשר על כן, ולנוכח כל האמור לעיל, נגזרים בזאת העונשים הבאים:

1. קנס בסך 65,000 ₪ או 180 ימי מאסר תמורתם. הקנס ישולם ב-20 תשלומים חודשיים שווים ורצופים בסך 3,250 ₪ כל אחד, אשר ישולמו החל מיום 15.10.15, ובכל 15 לחודש שלאחר מכן. על הנאשם לפנות למזכירות בית המשפט לשם קבלת שוברים.

2. ניתן בזאת צו הריסה לבניה שנבנתה בלא היתר כאמור בכתב האישום. צו ההריסה יבוצע עד ליום 23.3.16, אלא אם כן יהיה בידי הנאשם עד אז היתר בניה כדין.

3. ב"כ המאשימה ידאג לרישום הצו בספרי המקרקעין.

4. הנאשם יחתום על כתב התחייבות להימנע מביצוע עבירה על איזו מהוראות חוק התכנון והבניה, סכום ההתחייבות 130,000 ₪ לתקופה של שנתיים מהיום. לא תיחתם ההתחייבות יאסר הנאשם למשך 7 ימים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מהיום.

<#2#>

ניתנה והודעה היום י"א תשרי תשע"ו, 24/09/2015 במעמד הנוכחים.