השופט מ' בר-עם:

כללי

לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים מיום 21.10.2012 (כב' השופטת מלכה אביב) בדיון מאוחד – בת"א 8280/07 (בעניינם של המשיבים 2-1), ת"א 9739/07 (בעניינם של המשיבים 12-3) ות"א 11086/08 (בעניינם של המשיבים 14-13); ועל פסק-דינו המשלים מיום 3.1.2013 (בעניינם של המשיבים 14-13), שניהם יחד (להלן – פסק-הדין). כמו כן, הוגש ערעור על החלטת ביניים של בית-משפט קמא מיום 7.7.2008, בבקשת המערער לסילוק על הסף של תביעת המשיבים 2-1 מחמת מעשה בית-דין, התיישנות, מניעות ושיהוי (להלן – ההחלטה). בגדר פסק-הדין קיבל בית-משפט קמא את תביעת המשיבים.

רקע עובדתי ודיוני

בבית-משפט קמא התבררה תביעת המשיבים להשבת כספים ולתשלום פיצויים, בגין נזקים שנגרמו להם עקב הפרת התחייבויותיו החוזיות של המערער, אגודה שיתופית – אשתאול מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית (להלן – המושב או האגודה), במסגרת החלטות מִנהל מקרקעי ישראל (להלן – המִנהל) להרחיב את תחומי המושב ולהקצות למשיבים מגרשי מגורים חדשים בתוך המשבצת הקרקעית שהוקצתה על-ידי המִנהל (להלן – המגרשים). בתמצית, קיבל המִנהל ביום 13.10.1993 החלטה שמספרה 612, לפיה נקבעו קריטריונים להקצאת המגרשים למומלצים מטעם האגודות השיתופיות. על-פי החלטת המִנהל, ניתן היה להקצות מגרשים למועמדים שאינם חברי האגודה השיתופית, תוך מתן עדיפות לבני המקום לפי שיקול דעת האגודה. ביום 13.11.1995 ובהתאם להחלטת המִנהל התקיימה אסיפה כללית של האגודה, שבמהלכה הוסמך ועד המושב להקצות את המגרשים ולשווקם במסגרת תכנית הרחבה לישוב, תוך מתן עדיפות לבני המקום. ביום 17.11.1995 קיבל המִנהל החלטה אחרת שמספרה 737, חלף החלטה 612, שבמסגרתה נקבעה מדיניות חדשה שהרחיבה את תחום שיקול הדעת של המושב בבחירת מועמדים לקבלת המגרשים, ללא מתן עדיפות לתושבים בני המקום. בין לבין, קיבל המושב ביום 19.3.1996 את מועמדות המשיבים לרכישת המגרשים. עם זאת, נוכח החלטה 737 של המִנהל, שינה המושב את עמדתו הראשונית והחליט ביום 19.11.1996 כי לכל נחלה במושב יוקצה מגרש אחד, והמגרשים העודפים ישווקו לכל דורש במחיר מלא, אף אם אין הוא בן המקום. בנסיבות אלה החליט המושב לעצור את הליכי הקצאת המגרשים למשיבים.

המשיבים לא השלימו עם החלטת המושב והגישו תביעה לפסק-דין הצהרתי לבית- המשפט המחוזי, כאן (ה"פ 644/96, ת"א 1800/96), בטענה בדבר זכאותם לקבלת המגרשים. בגדר תביעתם ביקשו לאכוף על המערער לחתום על הסכמים להקצאת המגרשים ולפי הכללים שנקבעו בהחלטת המִנהל. ביום 27.7.1998 קיבל בית-המשפט המחוזי את התביעה וקבע כי יש לראות באישור קבלת המועמדות של המשיבים מיום 19.3.1996 על-ידי המושב כחוזה מחייב לכל דבר ועניין. לפיכך, הצהיר כי המשיבים זכאים להמשיך בהליכים להקצאת המגרשים ולקבלת זכויות חכירה בהם, לפי ההסדרים שנהגו במִנהל, ובכפוף "...להסדר חובות כלפי יחידות המשק והנחלות" על-פי החלטות המושב ודרישות המִנהל (להלן – פסק-הדין הראשון). ערעור לבית-המשפט העליון שהוגש (ע"א 6324/98), נדחה. בפסק-דינו מיום 11.2.2001 קבע בית-המשפט העליון: "...כמו שקבע בית המשפט המחוזי נוצר חוזה מחייב בין המערער לבין המשיבים. בנסיבות אלה מוסכם על הכל שיש להשאיר את פסק-הדין על כנו בכפיפות לכך שזכותם של המשיבים תהיה כפופה לכך שהם ישלמו למערער את כל התשלומים שהם חייבים בתשלומם לפי החלטה 612 וכן כל תשלום נוסף שיהיה בו כדי להניח את דעתו של מִנהל מקרקעי ישראל לפי החלטה 737כך אנו מחליטים" (להלן – פסק-הדין בערעור). בהתאם לפסק-הדין בערעור, נערכה ביום 24.9.2001 הגרלה של המגרשים, ולכל אחד מהמשיבים הוקצה במהלך שנת 2001 מגרש על דרך של חתימת חוזה משתכן; ובהמשך, בחודש אפריל 2002 הופנו המשיבים למִנהל לחתום על הסכמי פיתוח, ולאחריהם נרשמו כבעלי זכויות חכירה במגרשים.

לאחר הדברים האלה, הגישו המשיבים תביעות נפרדות נגד המערער (אשר הדיון בהן אוחד בהחלטת בית-משפט קמא מיום 17.12.2007). לטענתם בשל השיהוי בהקצאה מאוחרת של המגרשים נאלצו לשלם למִנהל ולרשות המיסים סכומים גבוהים יותר, שהיו נחסכים אלמלא ביטל המערער את מועמדותם לקבלת המגרשים שלא כדין בשנת 1997. המערער דחה את טענות המשיבים, בין היתר בשל התיישנות, מעשה בית-דין ומניעות.

בית-משפט קמא דחה את טענותיו המקדמיות של המערער בעניינם של מקצת מהמשיבים, מהטעמים שפורטו בהחלטה. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית-משפט זה (בר"ע 628/08), נדחתה. בפסק-דינו קיבל בית-המשפט את תביעת המשיבים, וקבע כי ההליכים המשפטיים בין הצדדים, שקדמו להגשת התביעה לפניו, נועדו לאכיפת אישור קבלת המועמדות מיום 19.3.1996 ולא נקבע בגדרם כל פיצוי בגין הנזקים שנגרמו למשיבים. בית-המשפט הוסיף, כי הנזקים הנטענים התגבשו לאחר מתן פסק-הדין בערעור ובעת מימוש זכותם של המשיבים להקצאת המגרשים לפי החלטות המִנהל. נוכח האמור, דחה את טענות המערער להתיישנות, מניעות ושיהוי, שכן עילת התביעה של המשיבים התגבשה לאחר תשלום בפועל של הסכומים שנדרשו על-ידי המִנהל. בנסיבות אלה קבע כי המשיבים זכאים לקבלת ההפרשים הכספיים בשנים 2002-1997, בגין תשלום דמי היוון ומס רכישה, וכן לפיצוי בגין עוגמת נפש. כמו כן, זכאים (מקצתם) לפיצוי בגין אובדן דמי שכירות.

טענות הצדדים

בהודעת הערעור מלין המושב על קביעות בית-משפט קמא לעניין ההתיישנות, מניעות השתק ומעשה בית-דין, וכן על שיעור הפיצויים. לטענתו שגה בית-המשפט בשעה שפסק למשיבים את סך ההפרש הכספי בין דמי ההיוון ששילמו המשיבים למִנהל בשנת 2002 לבין אלה אשר היו משולמים על-ידם בשנת 1997, וכן שגה בשעה שפסק את סך ההפרש הכספי בין מס הרכישה אשר שולם על-ידי המשיבים בשנת 2002 לבין שיעורו בשנת 1997. בתמצית טוען המושב, כי עילת התביעה החוזית התיישנה, שכן זו נוצרה ביום 19.11.1996 בשעה שביטל המושב את הקצאת המגרשים למשיבים ומשחלפו למעלה משבע שנים עד למועד הגשת התביעות לבית-משפט קמא, זאת בשים לב לעובדה שנזקיהם הנטענים של המשיבים אירעו ונתגלו במועד מוקדם יותר. המושב הוסיף וטען, כי במסגרת חוזה המשתכן התחייבו המשיבים להסדיר על חשבונם את תשלום ההפרשים הכספיים לרשויות, וכן הסכימו עובר לפסק-הדין בערעור לתשלום האמור, ועל כן מושתקים מלתבוע את השבת הכספים. בנסיבות אלה היה על בית-משפט קמא לדחות את התביעה מחמת קיומו של מעשה בית-דין, הן לנוכח השתק פלוגתא בהתייחס להפרשים הכספיים, והן בשל השתק עילה, שכן התובענות שהוגשו לבית-משפט קמא מקורן באותה מסכת עובדתית שנקבעה בגדר פסק-הדין הראשון. לעניין הפיצויים טענו כי בית-משפט קמא שגה בפסיקת הסכומים המגיעים למשיבים בגין ההפרשים הכספיים, אובדן דמי השכירות ועוגמת נפש.

בדיון שלפנינו חזרו הצדדים על טענותיהם. לטענת המשיבים התביעה בבית-משפט קמא לא התיישנה ולא חלים בעניינם הכללים של מעשה בית-דין, שכן מדובר בתביעה אחרת לפיצויים. לטענתם, לא היה מנוס מלהמתין עד לתשלום הסכומים שנדרשו על-ידי המִנהל במהלך שנת 2002, שרק לאחריהם התגבש הנזק בגין הפרשי התשלום לרשויות המס ולמִנהל.

דיון והכרעה

לאחר שבחנו את טענות הצדדים בכתב ובעל-פה, נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות, למעט בעניין התביעה לדמי שכירות בעניינם של המשיבים 1, 2 ו- 6, לתקופה שקדמה לתקופת ההתיישנות, קרי: שבע שנים קודם למועד הגשת תביעתם.

לעניין ההתיישנות – מקובלות עלינו טענות המשיבים, נוכח ההגדרה המקובלת למונח "עילה" לצורך מניין תקופת ההתיישנות, שטרם התקיימו כל המרכיבים הנדרשים כדי לגבש את עילת המשיבים בדין המהותי, לרבות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס התביעה לגבי התקופה שקדמה לחודש אפריל 2002, הוא המועד שבו הופנו המשיבים למִנהל לצורך חתימת חוזה פיתוח ולתשלום כספים למִנהל ולרשויות המס. בטרם הגיע המועד האמור, לא ניתן לומר כי התגבש הנזק, בשעה שהמשיבים לא יכלו לדעת את שיעור הסכום המדויק שיידרשו לשלם (ראו והשוו: ע"א 3599/94 שמעון יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423 432-432 (1997)). משכך, יש לדחות את טענות המערער בכל הנוגע לעניין הפרשי דמי ההיוון ומס הרכישה. כך גם לעניין דמי השכירות בעניינם של המשיבים 1, 2 ו- 6, הגם שמצאנו לקבל את טענותיו בנוגע לתקופה של שבע שנים שקדמה להגשת תביעתם. בעניין זה נדמה כי לא הייתה כל מניעה, נוכח פסק-הדין בערעור, להגיש תובענה לפיצויים בגין דמי שכירות, שכן סכום התביעה לתקופה הרלוונטית היה מגובש וידוע.

לעניין מעשה בית-דין – גם כאן, מקובלות עלינו טענות המשיבים להעדר תחולת הכלל. לטעמנו, המשיבים לא נדרשו להגיש במהלך הדיון בבית-המשפט המחוזי, בתביעתם הראשונה להצהרה בדבר זכאותם להקצאת המגרשים, בקשה לפיצול סעדים, נוכח הסעד שהתבקש לפסק-דין הצהרתי, בשים לב לסעד שנדרש בתביעתם השנייה, בבית-משפט קמא, קרי: סעד כספי בגדר תביעה לפיצויים. בנסיבות אלה משלא היה צורך בהגשת בקשה לפיצול סעדים, נוכח היעדר סמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי להיזקק לתביעת הפיצויים (ראו למשל: ע"א 8130/01 מוחמד מחאג'נה נ' מוחמד אגבאריה פִסקה 9 (4.5.2003)); ובשים לב לסעד ההצהרתי שאינו מונע הגשת תביעה נוספת בגין אותה עילה מבלי להיזקק להיתר לפיצול סעדים (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 134 (מהדורה עשירית, תשס"ט). לא היה מקום לדחות את תביעת המשיבים מחמת מעשה בית-דין, בשל השתק עילה. גם טענת המערער בעניין השתק פלוגתא דינה להידחות מהטעם שלא נקבע בגדר פסק-הדין הראשון כל ממצא פוזיטיבי לחובת המשיבים שיש בו כדי לשלול את זכותם לפיצויים. אכן, בפסק-הדין הראשון (שאושר בפסק-הדין בערעור) נקבע, כי המשיבים זכאים לאכיפת ההסכם בכפוף לתשלום כספים לרשויות ולמִנהל. עם זאת, לא היה בקביעה המובנת מאליה כדי לשלול את זכותם של המשיבים לשוב ולתבוע בעילה מוכרת בדין המהותי השבה של הסכומים ששולמו בגין הקצאתם המאוחרת של המגרשים ונדמה כי הדברים ברורים.

מהטעמים שהובאו לעיל, מצאנו לדחות את טענות המערער לעניין השיהוי. המערער לא הניח תשתית מספקת לביסוס טענתו לשיהוי, מקום שנקבע כי התביעה לבית-משפט קמא הוגשה בתקופת ההתיישנות. לא מצאנו גם מקום לקבל את טענות המערער לעניין פסיקת פיצויים בגין עוגמת נפש ושיעורם, שאינם חורגים ממתחם ההתערבות השיפוטית, ולנוכח הכללים הנוהגים בעניין שיקול הדעת המוקנה לערכאה הדיונית בקביעת פיצויים בגין נזקים כלליים, שככלל ערכאת הערעור לא תתערב בפסיקתם.

מכל המקובץ עולה, כי דין הערעור להידחות, למעט בעניין הפיצוי בגין אובדן דמי השכירות בעניינם של המשיבים 1, 2 ו- 6 עד שבע שנים שקדמו להגשת תביעותיהם, בשל היותה מעבר לתקופת ההתיישנות ופסק-דינו של בית-משפט קמא יתוקן בהתאם.

בנסיבות העניין בשים לב לתוצאות פסק-הדין בערעור, הננו מחייבים את המערער לשלם למשיבים 1-2 סך של 5,000 ₪, למשיבים 3-12 סך של 12,000 ₪ ולמשיבים 13-14 סך של 3,000 ₪. הפיקדון יועבר למשיבים בחלוקה שנקבעה.

השופט י' נועם: אני מסכים.

השופט כ' מוסק: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מ' בר-עם.

המזכירות תמציא עותקים מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, ד' אדר תשע"ד, 04 פברואר 2014, בהיעדר הצדדים.