1. בפני בקשת הנתבע לביטול החלטה מיום 5.5.15 על פיה נדחתה בקשתו לביטול פסק דין שניתן בהיעדר התייצבותו וזאת בהיעדר התייצבותו גם לדיון שנקבע בבקשת הביטול.

לטענת הנתבע, לא זומן כלל לדיון ביום 5.5.15 ונדהם לקבל ביום 26.5.15 את החלטת בית המשפט על דחיית בקשתו (להלן:"ההחלטה").הנתבע טען כי על פי תקנה 497א (א1) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, יש להודיע על הזימון ולתעד משלוח הפקס באמצעות תרשומת של ההודעה הטלפונית ומאחר שלא קיבל זימון כאמור,דין ההחלטה להתבטל.

1. התובעים התנגדו לבקשה וטענו כי קיים אישור משלוח בפקסימיליה להחלטה מיום 21.4.15 בדבר דחיית מועד הדיון הקודם וקביעתו ליום 5.5.15. התובעים טענו בנוסף כי שומה היה על הנתבע להגיש בקשה לביטול ההחלטה תוך 30 יום, ומשלא עשה כן ולא הציג טעם מיוחד להגשת הבקשה באיחור, יש לדחותה. לשיטת התובעים כבר נקבע בפסיקה כי טעם הקשור בעורך הדין המייצג, אינו יכול להוות טעם מיוחד להגשת בקשה להארכת מועד.

דיון והכרעה:

1. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים,שוכנעתי כי בנסיבות שיפורטו,דין הבקשה להידחות:

המדובר בבקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד ביום 5.5.15.

תקנה 201 לתקנות קובעת כי בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד יש להגיש תוך 30 ימים.

ביט

"ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם."

לאור האמור,המועד שנקבע להגשת הבקשה דנן הינו מועד שנקבע בחיקוק.

לצורך הארכתו של מועד שנקבע בחיקוק,יש להעלות טעם מיוחד. בעניין זה ראה תקנה 528 לתקנות הקובעת: "מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו". (הדגשה שלי ר.א).

1. במקרה דנא, הודה הנתבע כי קיבל את ההחלטה ביום 26.5.15 בדואר רשום (כעולה גם מאישור המסירה שבתיק). בקשה זו הוגשה ביום 29.6.15, כלומר באיחור ובחלוף למעלה מ- 30 יום ממועד ההמצאה לידיו.

למרות האמור,לא צורפה לבקשה בקשה להארכת מועד ולא צוין כל טעם מיוחד המצדיק הארכתו של המועד להגשת הבקשה.

למעלה מן הצורך אציין כי ביחס לטעם המיוחד הנדרש לצורך הארכת מועד שנקבע בחיקוק כבר נקבע- "הלכה היא כי "טעם מיוחד" אשר מצדיק את הארכת המועד הינו קיומן של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל הדין, ואילו כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ (בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון נ' מיכקשווילי, פ"ד נ(3) 209 (1996))" (ראו- רע"א 10436/07 הראל ציון נ' בנק הפועלים בע"מ; 28.4.2008; פורסם במאגרים משפטיים).

די באמור מנת להביא לדחיית הבקשה.

עם זאת, כמפורט להלן, ישנם טעמים נוספים לדחיית הבקשה.

1. עיו בהמצאות לתיק מעלה, כפי שגם קבעתי בהחלטתי מושא בקשת הביטול, כי החלטה מיום 21.4.15 על דחיית הדיון ליום 5.5.15 הומצאה בפקס ביום 22.4.15 שעה: 07:32.

ב"כ הנתבע הגיש תצהיר על פיו ההחלטה מיום 21.4.15 לא התקבלה במשרדו , לא באמצעות פקסימיליה ולא בכל דרך אחרת. ב"כ הנתבע הפנה לתקנה 497א (א) אשר מכשירה המצאה כדין של כתב בי-דין בפקסימיליה בתנאים המפורטים בה, ובכללם הודעה טלפונית מטעם השולח לנמען על דבר המשלוח בפקס ועריכת תרשומת על כך.

אכן יש בתקנה זו כדי לעמוד על התנאים בהם המצאה בפקס תהווה המצאה כדין.

עם זאת עיון מדוקדק בתצהירו של ב"כ הנתבע מלמד כי האחרון אמנם הכחיש בכל תוקף קבלת הזימון כדין לדיון, אך לא טען כי לא ידע על מועד הדיון.

סבורתני כי בנסיבות שיפורטו, יש לעשות שימוש בכלל הידיעה על פני כלל ההמצאה הפורמאלית (על פיה נדרש כאמור אישור טלפוני ותרשומת בדבר אישור קבלת הפקס).

ראשית,בקשת הדחייה הוגשה בהסכמת הצדדים (ראה סעיף 4 לבקשה לדחיית המועד הקודם בה צוין במפורש כי ב"כ הנתבע הסכים לדחייה).לפיכך, הייתה על הנתבע חובה לברר את מועד הדיון הנדחה. מכל מקום, מאחר שהנתבע לא טען כי התייצב לדיון הקודם שדחייתו התבקשה, הרי מכאן שהוא ידע על ההחלטה לדחיית אותו מועד-החלטה אשר במסגרתה ניתנה בד בבד,גם ההחלטה בדבר המועד החדש שנקבע ליום 5.5.15.

אם לא די באמור,עיון במערכת הממוחשבת,תחת הסווג של "צפיות", מלמד כי משרדו של ב"כ הנתבע צפה בהחלטה מיום 21.4.15 עוד באותו היום שבו ניתנה- 21.4.15, בשעה 13:55.

גם בשל כך ברי כי ב"כ הנתבע ידע על המועד שנקבע באותה החלטה.

לאור האמור, גם אם הדרישות הפורמאליות להמצאה כדין בפקס לא התמלאו ,שוכנעתי כי הנתבע ידע על ההחלטה וחרף זאת לא התייצב לדיון. לפיכך מנוע הנתבע מלטעון לביטול ההחלטה,מניעות אשר תואמת את עיקרון חובת תום הלב החל גם על יישום תקנות סדרי הדין.

1. למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם לגופו של עניין, לא מצאתי כי אילו הייתה מתבטלת ההחלטה היה בנמצא טעם לבטל את פסק הדין שניתן ביום 22.3.15 .

ההלכה הפסוקה בשאלת ביטולו של פסק דין שניתן בהעדר, נקבעה בפסק הדין המנחה של כבוד השופט זוסמן בע"א 64/53 כהן נ' יצחק, פ"ד ח' 395, אשר קבע כי:

"פסק הדין אשר ניתן שלא כהלכה דרך משל: מבלי שהנתבע הוזמן כחוק – רשאי הנתבע לדרוש את ביטולו מתוך חובת הצדק.. ניתן פסק דין כהלכה יציג לעצמו בית המשפט אשר אליו פנה הנתבע בבקשת ביטול שתי שאלות אלו: ראשית, מהי הסיבה אשר גרמה לכך שהמבקש לא רשם הופעה, או לא הגיש את הגנתו או לא הופיע בתאריך הקבוע לבירור המשפט. שנית, ושאלה זו חשובה לאין ערוך מהראשונה – מה הם סיכויי ההצלחה של הנתבע המבקש". ראו בנוסף, לעניין זה :ע"א 442/89 עלאדין ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (3), פ"ד 824; ע"א 164/63 פרידמן נ' פרידמן, פ"ד י"ז 349.

בעניינינו, הבקשה לביטול פסק הדין (אשר כאמור,נדחתה בהחלטה אשר לביטולה עותר עתה המבקש),אינה בקשה לביטול מחובת הצדק שכן אין חולק כי הנתבע קיבל את הזימון לדיון ליום 22.3.15 עוד ביום 1.1.15 כמשתקף מאישור המסירה שבתיק. כמו כן הנתבע הודה בבקשתו מיום 1.4.15 כי קיבל את ההזמנה לדין וידע על אודותיו אולם בשל מחלתו שכח לבדוק ביומן השנה.

לפיכך,מאחר שלכל היותר המדובר בבקשה הנתונה לשיקול דעת ביה"מ,יש חשיבות ייתרה לסיכויי ההצלחה של המבקש. בעניין זה כבר נקבע, כי המבחן השני – סיכויי ההצלחה של המבקש את ביטול פסק הדין, הוא המבחן העיקרי, שכן על עצם המחדל ניתן לפצות ע"י פסיקת הוצאות.

1. עם זאת,במקרה דנן, סיכויי הגנתו של הנתבע, נמוכים: המדובר בתביעת פינוי מנכס הידוע גוש 13055 חלקה 67 המצוי ברח' אלקבץ 18 בעיר העתיקה בצפת. התביעה נסמכת על שני הסכמי שכירות שנכרתו בין תובע 2 לנתבע ואשר הוארכו מספר פעמים, כאשר תוקפו של האחרון שבניהם הוא עד ליום 31.12.09, כאשר לאחר מכן לא הוסדרו יחסי השכירות ולא עוגנו במסמך בכתב. הנתבע הודה בסעיף 65 לכתב הגנתו כי תוקפם של הסכמי השכירות שנכרתו בינו לבין תובע 2 הגיעו לסיום בשלהי שנת 2009, אך לטענתו, לתובע 2 אין כל זכויות בנכס והוא משלם דמי שכירות לאחייניתו של תובע 2.

בהסכם השכירות משנת 2009 עליו חתם הנתבע עם התובע 2, הכיר האחרון בזכותו של התובע- המשכיר, בנכס (ראה "הואיל" ראשון להסכם).

כבר נקבע בפסיקה כי לא ניתן לקבל טענה על פיה, אדם שנכנס לנכס מכוח הרשאה של פלוני, ורק מכוח אותה הרשאה, יעלה לאחר מכן טענה שאותו פלוני מכוחו נכנס לנכס, אינו בעל זכויות בנכס ולכן הוא רשאי להישאר בו. ברע"א 5518/98 יוסף נ. עוקשי ואח' פ"ד נ"ה (3) 294, נקבע כי נתבע אינו רשאי לטעון כלפי מי שהעניק לו את זכות החזקה כי אינו בעל הזכויות בה, לאחר שתקופת ההסכם הסתיימה, או כאשר נטענת כלפיו טענה לסילוק יד. (ראו גם תא"ח (שלום ירושלים) 155/09 נוקדים (אל צור) כפר שיתופי בע"מ נ. חברת י. מזרחי אבן ושיש בע"מ; ת"א (שלום ב"ש) 31740-02-10 "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ נ. מישל בוחניק; תא"ח (שלום ים) 5534-09-11 שבו נ. עבד רחים):

"ההגנה על החזקה המתרחבת גם על המחזיק בפועל בנכס כלפי מי שמבקש לנשלו, הולידה את הכלל שלפיו הנתבע לא יוכל להעלות כנגד התובע טענת הגנה שלפיה לתובע אין זכות טובה לנכס, אלא צד שלישי הוא בעל הזכויות בו. זוהי טענת ה-ius tertii אשר נשללה בשיטתנו כטענת הגנה אפשרית בפי מסיג גבול כנגד מחזיק בפועל במקרקעין, גם אם הוא עצמו תפס את הקרקע בעוולה. ... נכון לעת זו חל במשפטנו הכלל כי המחזיק בפועל בנכס מקרקעין זכאי להגנה כלפי כל העולם פרט לבעל הזכות לנכס, וטענת ius tertii לא תישמע כנגדו מפי מסיג גבול המבקש לנשלו מחזקתו. עיקרון זה עומד ברקע סעיף 17 לחוק המקרקעין" (מתוך פס"ד עוקשי).

לפיכך, סיכויי קבלת טענת הנתבע, כטענת הגנה, מפני תביעת הפינוי, אינם גבוהים ולכל היותר, מדובר בטענה הרלוונטית להליך כספי בין הצדדים.

מאחר שכאמור אין חולק שהסכם השכירות מכוחו החזיק הנתבע בנכס כבר פקע לפני מס' שנים, הרי ע"פ סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, גם אם הצדדים המשיכו לקיים את השכירות לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני. מאחר שתביעה זו הוגשה כבר לפני למעלה משנה, אין ספק שחלף מועד הפינוי בהתאם לסעיף זה.

לפיכך, שוכנעתי כי סיכויי הבקשה לביטול פסק הדין היו ממלא מועטים וגם אם רק לשם הזהירות הייתה מתקבלת הבקשה לביטול פסק הדין, היא הייתה מותנית בהפקדה כספית גבוהה ביותר (לפחות 18,000 ₪).

8. לאור כל האמור- מאחר שהבקשה הוגשה באיחור ללא בקשה להארכת מועד וללא טעם המצדיק הארכתו וגם מאחר שהנתבע ידע על מועד הדיון (גם אם לטענתו, לא קיבל את ההחלטה בהמצאה כדין), לא מצאתי להיעתר לבקשה ,הגם כאמור, ממלא ,גם סיכוייה של הבקשה לביטול פסק הדין(אילו ההחלטה הייתה מתבטלת),נמוכים ביותר, ולפיכך, הבקשה נדחית.

לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ט אב תשע"ה, 04 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.