1. תובענה לפיצוי כספי בגין נזק שנגרם כפי הנטען בכתב התביעה לרכב התובעת, אשר היה נהוג ע"י מר קובי סוחרנקו, עת נפגע ע"י רכב הנתבעת 1, נהוג ע"י הנתבע 2, ואשר נהיגתו ברכב היתה מבוטחת ע"י הנתבעת 3.

הצדדים העמידו בהסכמה את גובה הנזק על סך של 9,060 ₪, ונותרו חלוקים בשאלת החבות.

פסק הדין ניתן לאחר ישיבת הוכחות שנתקיימה ובמסגרתה העידו נהג רכב התובעת והנתבע 2, נהג המשאית, והצדדים סיכמו טענותיהם.

2. התובעת טוענת בכתב התביעה כי ביום 7.11.12, עת נסע רכב התובעת בנתיב הימני ברמזור צומת וושינגטון, במהירות איטית בשל עומס תנועה, הגיחה לפתע המשאית מצד שמאל ופגעה ברכב התובעת בצדו השמאלי.

הנתבעים טוענים כי המשאית נסעה מכיוון אשדוד לגבעת וושינגטון כאשר רכב התובעת הגיח לפתע והחל עוקף את המשאית מימין באופן מסוכן, סטה לנתיב המשאית ופגע בה.

3. לאחר ששמעתי חקירת העדים בפני וכן סיכומי טענות הצדדים, ומתוך הראיות שהוצגו, הגעתי לכלל מסקנה כי גרסת הנתבעים לאופן אירוע התאונה ועמדתם כי האחריות להתרחשות התאונה מוטלת על הנהג ברכב התובעת, הינן המסתברות ביותר.

אין מחלוקת בין הצדדים באשר לתיאור זירת אירוע התאונה, כפי שנתברר בבהירות במהלך הדיון, ולפיו המדובר בכביש שראשיתו בשלושה נתיבי נסיעה (קודם לצומת) ואשר בהמשכו מתמזג הנתיב הימני לנתיב המרכזי, באופן שהנתיב המרכזי הופך בסופו של תהליך לנתיב הימני בכביש.

כמו כן, אין מחלוקת כי אף לגרסת התובעת המשאית נסעה בנתיב המרכזי, לשמאלו של נהג התובעת, וכי התאונה ארעה בשלב כלשהו של ניסיון השתלבות נהג התובעת אל הנתיב המרכזי (מימין לשמאל), בו כאמור נסעה המשאית.

מכאן, כי לא יכול לקום חולק על העובדה כי זכות הקדימה נתונה למשאית, שנסעה בנתיב המרכזי, ממנו לא היה עליה לסטות לכל כיוון שהוא על מנת להשתלב (כפי שאמנם לא עשתה ונהג רכב התובעת הודה בכך – עמ' 4 ש' 25 לפרוטוקול), כי אם ההיפך הוא הנכון - אל נתיב נסיעתה משתלב הנתיב בו נסע נהג רכב התובעת.

במובן זה, מתארים הצדדים מסכת עובדתית דומה שאינה שנויה במחלוקת של ממש, ולפיכך נשאלת השאלה במצב הנתון המתואר לפתחו של מי מהצדדים מוטלת האחריות, כאשר השאלה הראשונית היא כמובן על מי היתה מוטלת לכתחילה חובת הזהירות בנסיבות העניין.

מהתיאור מפי הצדדים וכן לפי מיקום הפגיעה ברכב התובעת ואופיה ברור כי בעת שארעה התאונה רכב התובעת עדיין לא היה משולב בנתיב המרכזי, אחרת מצופה היה כי הפגיעה ברכב תתרחש בחלקו האחורי, ולא בצדו השמאלי כפי שארע.

דהיינו, במצב זה, וכל עוד לא עלה בידי נהג רכב התובעת להשתלב בנתיב, עדיין מוטלת עליו החובה לתת זכות קדימה לרכבים הנוסעים בנתיב המרכזי, וביניהם המשאית.

מהנסיבות כפי שהן נלמדות מכלל הראיות עולה כי נהג התובעת לא אמד נכון את יכולת ההשתלבות או שלא נקט בזהירות מספקת, במסגרתה היתה עליו החובה לתת את הזכות הקודמת למשאית, וזאת קודם לניסיונו להשתלב, ולאפשר לה להמשיך בנסיעתה בנתיב בו היתה.

מאחר והצדדים מסכימים כי למשאית "שטח מת", דהיינו העדר ראות בשל גובהה, וודאי שלא ניתן להטיל חובה על המשאית לצפות את המשתלבים מימין.

מהעדויות עולה כי רכב התובעת היה בעיצומו של ניסיון השתלבות, אך טרם הספיק להשתלב, ולפיכך מאחר והמשאית, כמו יתר הרכבים, המשיכו בנסיעתם, בנתיבם, היה על נהג רכב התובעת להמתין ולאפשר מעבר בטוח של הרכבים, דהיינו מתן זכות קדימה, ולהשתלב רק ככל שהדבר יתאפשר.

בנסיבות המפורטות, ומאחר ונהג התובעת מודה כי הפגיעה ארעה בשל הנסיעה וההתמזגות (עמ' 5 ש' 21) ולפי עדותו הנתבע 2 אמנם לא ראה אותו בשל מיקומו ("אמרתי שהוא לא ראה אותי, הייתי שם מתחתיו", "הוא לא ראה אותי, כי הייתי ממש מתחתיו" – עמ' 4 לפרוטוקול), הרי שאף לא הוכחה התרשלות כלשהי מצדו של הנתבע 2, שיש בה כדי לחייבו בתוצאות התאונה.

4. כאמור, עדותם של הנהגים תומכת במסקנה המתקבלת ולפיה באופן המסתבר ביותר מוטלת האחריות לקרות התאונה לפתחו של נהג התובעת ולמצער לא הוכחה אחריותו של הנתבע 2.

כך, עדותו של נהג התובעת לפיה אף אם היה עוצר ונותן למשאית להמשיך לנסוע, היה נפגע, מהווה תמיכה לכך שנהג התובעת כפי הנראה לא אמד נכונה את תוואי השטח, החל להשתלב קודם למועד שהיה מאפשר לו לסיים את השתלבותו בבטחה, ואז נקלע למיקום צר יתר על המידה, בעוד נהג המשאית נוסע בנתיבו, וכלל אינו יכול להבחין בו.

דבריו של נהג התובעת כאילו "המשאית רצתה לעקוף", אינם מתיישבים עם תיאור מיקומה בתאונה וקודם לה (כשהיא נוסעת בנתיבה ללא סטייה ממנו) והם מהווים אינטרפרטציה לא נכונה של מצב הדברים ושל החבות המוטלת על כל אחד מהצדדים בנסיבות העניין.

הנתבע 2 העיד כי התאונה ארעה עת המשאית היתה "כבר בסגירה כביכול" וכי יש לו רכבים מצד שמאל, יש פקק ולפיכך אין לו לאן לסטות (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 8-12).

5. לאור כל האמור לעיל, יש לקבוע כי האחריות להתרחשות התאונה מוטלת באופן המסתבר ביותר על נהג רכב התובעת, ולפיכך התובענה נדחית.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעים ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,000 ₪, המביא בחשבון גם את בקשת ב"כ הנתבעים לפסיקת הוצאות הדיון מיום 15.1.14.

מזכירות בית המשפט מתבקשת להמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י' ניסן תשע"ד, 10 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.