עיינתי בבקשת המשיבים לפסיקת הוצאות, על רקע מחיקת הבקשה לסעד זמני, ומצאתי לדחותה, בלא צורך בתגובת המשיבים. ארבעה טעמים מצטברים לכך:

1. נוכח הפורמט הדיוני שבו התנהל ההליך - בהסכמת המשיבים - הרי שהוצאותיהם בפועל היו נמוכות יחסית. כזכור, נוכח החשש לכך שהמבקשים יפונו מן המסעדה כפי שהתריע המשיב 2, זומנו הצדדים לדיון דחוף בלא שהמשיבים נתבקשו כלל להגיש תגובה אליו. עיקר הוצאותיהם כרוכות אפוא בהכנה הקצרה לדיון ובטענותיהם בע"פ באמצעות המשיב 2 (הוא היחיד שהתייצב). זו נקודת המוצא לפסיקת ההוצאות, כך שגם אם היו נפסקות הוצאות ריאליות (גם על יסוד תקנה 516 לתקסד"א) הרי שהן היו על הצד הנמוך ממש.

2. הבקשה אינה חפה מפגמים, והדרישה שהמשיבים יחתמו על הסכם עם צדדים שלישיים היא ללא ספק בעייתית. עם זאת ניתן להבין את הרקע לפחות לנדבך אחד ומרכזי שבה - החשש שהובע בבקשה שמא על רקע הודעותיהם של המשיבים ימצאו עצמם גם המבקשים הנוכחיים עצמם ללא הנכס. חשש זה הופס רק כאשר הוברר בדיון (כפי שהיה ראוי שיתברר, מבחינת הדין הנוהג) כי המשיבים הגישו תביעת פינוי, וכי חרף מה שהשתמע מדרישותיהם בכתב - אין בדעתם לפעול לפינוי הנכס כל עוד לא ניתן צו שיפוטי המורה על כך. היה טעם אפוא בבקשה, במועד שהוגשה, ולו למען הזהירות.

3. יש להקל באופן יחסי עם בעל דין המשכיל לסגת בו מבקשה לסעד זמני, שעה שמתברר כי חלקה אינו חיוני וחלקה האחר אינו מבוסס דיו.

4. התנהלות המשיבים בפרשה אף היא אינה חפה מקשיים, והותירה (והדברים נאמרים לכאורה בלבד כמובן) רושם ראשוני של ניסיון להכביר רווחים על חשבון המבקשים, שמצוקתם ברורה. לא מן הנמנע שגישה שונה מצד המשיבים היתה יכולה לייתר את ההליך המשפטי, ודאי את הבקשה לסעד זמני.

נוכח כל האמור לעיל - נדחית בזאת הבקשה לפסיקת הוצאות, אגב מחיקתה של הבקשה לסעד זמני, שנמחקה כבר בהחלטתי הקודמת.

ניתנה היום, כ"ב אדר תשע"ג, 04 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.