האם הירידה בשמיעתו של התובע נגרמה כתוצאה מחשיפתו לרעש במסגרת עבודתו כנגר – זוהי הסוגיה העומדת להכרעתו של בית הדין.

העובדות הצריכות לענייננו:

1. התובע, יליד 1952, עובד כנגר משנת 1974.
2. ביום 29.9.10 הגיש התובע תביעה להכרה בירידה בשמיעה ובטנטון כפגיעה בעבודה.
3. ביום 26.1.12 דחה הנתבע את התביעה.
4. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה ימונה מומחה רפואי בתחום הא.א.ג., אשר יחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי הרפואי בין ליקוי השמיעה של התובע לבין עבודתו.

חוות דעת המומחים:

1. ביום 22.1.14 מינה ביה"ד את ד"ר מיכאל בייזר כמומחה מטעם בית הדין (להלן - המומחה הראשון או ד"ר ביזר).
2. להלן השאלות שהופנו למומחה והתשובות שנתקבלו ממנו:
3. מהו הליקוי ממנו סובל התובע בשמיעתו?

לתובע ירידת שמיעה בתדירויות של למעלה מ- 2000 הרץ, סימטרית דו-צדדית עם NOTCH בתדירות 3000 – 4000 הרץ.

1. האם יש קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה ממנו סובל התובע לבין חשיפתו לרעש כמתואר בעובדות המקרה?

האודיוגרמה מתאימה לנזק שמיעתי מושרה רעש.

1. האם כושר שמיעתו של התובע בתדירויות הדיבור פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים?

לצערי, אין התאמה מדוייקת בין שלוש הבדיקות. על פי ההלכה שסביר שאדם שאינו שומע לא יכול לשים עצמו שומע ולהפיק בדיקת שמיעה טובה מהשמיעה האמיתית שלו, אני מעדיף את בדיקת השמיעה הטובה מן השלוש, קרי בדיקת השמיעה שבוצעה במכון קולות בתאריך 4.1.2012. בהתחשב שהנזק עקב חשיפה לרעש נגרם למוליכות העצבית הרי התשובה לשאלה היא לא.

1. המומחה מתבקש להתייחס לממצאים בכל בדיקות השמיעה הרצ"ב, לרבות החמרה/הטבה בכושר השמיעה של התובע כעולה מבדיקות השמיעה.

באשר לבדיקות האחרות: בבדיקה ממכון הדים שמתאריך 26.12.2010 הסיפים בהולכה העצבית בתדירויות הנידונות הם: ימין – 25, 25, 35. שמאל – 20, 20, 25 דציבל. בבדיקה שבוצעה במכון השמיעה של מרכז רפואי שיבא בתאריך 30.6.2012 הסיפים בהולכה העצבית בתדירויות הנידונות הם: ימין – 30, 30, 40. שמאל – 30, 35, 40 דציבל.

1. התובע ביקש להפנות שאלות הבהרה למומחה, אולם בית הדין, כאמור בהחלטתו מיום 3.12.14, סבור היה כי מאחר שהמומחה השיב באופן ברור לשאלות שנשאל, אין בשאלות ההבהרה כדי להבהיר סוגיה שאינה בהירה דיה ולפיכך נדחתה הבקשה.
2. עם זאת, ביום 16.4.15, בבוא בית הדין ליתן פסק דין בתיק, ומשנוכח כי קיימות מספר בדיקות שמיעה סותרות בעניינו של התובע, הוחלט כי יש מקום למנות מומחה רפואי נוסף שיחווה דעתו בעניינו של התובע.
3. אשר על כן, ביום 8.5.15 מינה ביה"ד את ד"ר יורם גורביץ כמומחה נוסף מטעם בית הדין, על מנת שיחווה דעתו בעניינו של התובע (להלן - המומחה הנוסף או ד"ר גורביץ).
4. בטרם השיב המומחה לשאלות שהופנו אליו מטעם בית הדין הקדים והבהיר כדלקמן:

"אני מקדים התייחסות לשלושת בדיקות השמיעה:

• בדיקה א.- גרף האופיני לניזקי שמיעה מרעש, עם ליקוי קל בתידרי הדיבור.

• בדיקה ב.- גרף דומה מאוד לגרף א. וזאת אחרי כשנה. המשמעות: אין החמרה.

• בדיקה ג.- אחרי חצי שנה: לכאורה החמרה משמעותית בכל התדרים ובשתי האוזניים.

מבחינה גרפית כל הגרף "הוסט כלפי מטה", במתכונת של החמרה כללית.

מצב כזה אינו אפשרי/אינו אמיתי/מורה אולי על ליקוי בכיול מכשיר האודיומטר.

בכל מקרה אין להתייחס לגרף זה כמייצג אח מצב השמיעה.

משכך יש להתייחס רק לבדיקת השמיעה ב. שהינה המאוחרת מבין השתיים הנותרות.

1. להלן השאלות שהופנו למומחה והמשך התשובות שנתקבלו ממנו:
2. מהו הליקוי ממנו סובל התובע בשמיעתו?

ליקוי שמיעה עקב חשיפה לרעש מזיק.

1. האם יש קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה ממנו סובל התובע לבין חשיפתו לרעש?

יש.

1. האם כושר שמיעתו של התובע בתדירויות הדיבור פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים?

באוזן שמאל לא, בימין כן.

1. המומחה מתבקש להתייחס לממצאים בכל בדיקות השמיעה הרצ"ב, לרבות החמרה/הטבה בכושר השמיעה של התובע כעולה מבדיקות השמיעה.

לשאלה זו לא השיב המומחה, אולם נדמה כי התייחסות כאמור ניתנה בפתח דבריו, כמובא לעיל.

1. ביום 5.7.15 נוכח האמור בחוות הדעת הרפואיות ובתגובות הצדדים להן, הופנה התובע לבקשתו לביצוע בדיקת שמיעה נוספת באחד מבתי החולים הציבוריים. תוצאות הבדיקה נשלחו על ידי בית הדין למומחה הראשון ולמומחה הנוסף אשר התבקשו להודיע האם יש בתוצאות בדיקת השמיעה החדשה כדי להוביל לשינוי בחוות דעתם.
2. ביום 25.11.15 נתקבלה תשובתו של ד"ר ביזר לתיק בית הדין, אשר קבע כדלקמן:

"אני עדין מעדיף את בדיקת השמיעה ממכון קולות, כפי שכתבתי בחוות דעתי מיום 8.9.2014. "ההחמרה" לכאורה, בתוצאות ה- SRT בבדיקה החדשה נובעת הן מסף יותר גבוה במרכיב העצבי ביחס לתוצאה ממכון קולות והן מפער מעט גדול יותר בין המרכיב העצבי וההובלתי בתדירויות הקובעות. על כל פנים אני עדין מונחה ע"י ההלכה כי אדם שאינו שומע אינו יכול לשים עצמו שומע ולהפיק בדיקת שמיעה טובה מהשמיעה האמיתית שלו."

1. ביום 17.12.15 נתקבלה תשובתו של ד"ר גורביץ לתיק בית הדין, אשר קבע כדלקמן:

1. קיים אפיון חשיפה לרעש בתדרים הגבוהים

2. ממוצע השמיעה בתדרי הדיבור: אוזן ימין - 26.6 דציבל. אוזן שמאל - 26.6. דציבל.

3. ההחמרה הקלה ממצב השמיעה המתואר בבדיקות 04.01.2012, 26.10.2010 (ככל הנראה צ.ל. - 26.12.10 - א.ג.כ) יכולה להחשב כהחמרה עקב המשך חשיפה לרעש - בתנאי שהתובע אכן ממשיך ועובד ברעש. אם לא - ההחמרה הינה קונסטיטוציונאלית.

4. הבדיקה הנוכחית 20.08.2015 מחזקת את דעתי שנירשמה בעבר שאין להתייחס לבדיקה השמיעה מתאריך 30.06.2012 כמהיימנה בהיותה בסטיית תקן וחמורה אף מזאת הנוכחית.

טענות הצדדים:

1. לטענת התובע, על בית הדין להעדיף את הבדיקה העדכנית יותר, אשר נערכה ביום 30.6.12 במרכז הרפואי ע"ש שיבא, התומכת בתביעתו, על פי החריג לכלל בדיקת השמיעה הטובה ביותר שנקבע בפסיקה. המומחה קבע כי האודיוגרמה מתאימה לנזק מושרה רעש, אולם הגיע למסקנה מוטעית הואיל והסתמך על בדיקה קודמת מיום 4.1.12. לגישתו של התובע, בדיקה זו, מעבר להיותה פחות עדכנית, הינה מגמתית והוזמנה, כפי העולה מטופס הפנייה, על ידי המוסד לביטוח לאומי סניף ראשון לציון. לפיכך פרשנות משפטית ההולמת ערכי ביטחון סוציאלי מחייבת את המסקנה שהתובע עומד בתנאים הנדרשים להכרה בלקוי שמיעה ובטנטון כמחלת מקצוע.
2. לטענת הנתבע, המומחה הראשון העדיף את הבדיקה הטובה ביותר והיא הבדיקה מיום 4.1.12, שלפיה כושר שמיעתו של התובע בתדירויות הדיבור לא פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים, וכך אף המומחה השני. על פי הכלל, בית הדין מסתמך על חוות הדעת של המומחה ואין הצדקה במקרה דנא לסטות ממנה.

ביחס להחמרה העולה מהבדיקה האחרונה שביצע התובע ביום 20.8.15, אליה הופנה על ידי בית הדין, טוען הנתבע כי התובע לא פנה בתביעה חדשה ותביעתו לא נבחנה, וממילא אינה בסמכות בית הדין. כל שיש בה הוא חיזוק עמדת המומחה הנוסף, כי כושר שמיעתו של התובע לא פחת בשיעור של 20 דציבל בשנת 2012.

דיון והכרעה:

1. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, בשני הסיכומים שהוגשו מטעם כל אחד מהם, הן לפני חוות הדעת הנוספת והן לאחריה, ועיינו בחוות דעתם של שני המומחים ובתשובותיהם לשאלת ההבהרה עקב הבדיקה הנוספת, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות.
2. סעיף 84א (א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 קובע:

אין רואים בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם כן התקיימו כל אלה:

(1) המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן - רעש מזיק);

(2) כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים;

(3) הוגשה למוסד תביעה להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, בתוך 12 חודשים מהיום המוקדם מבין אלה:

(א) היום שבו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית כמשמעה בסעיף 17 בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (בסעיף זה - רשומה רפואית);

(ב) היום שבו, לדעת הוועדה הרפואית או הוועדה הרפואית לעררים כמשמעותן בפרק זה, לפי הענין, החלה הירידה בשמיעה.

1. בית הדין הארצי חזר והבהיר באשר לאופן בו יש לפרש את סעיף 84א לחוק, כי מדובר בתנאי סף מצטברים אשר די באי קיומו של אחד מהם על מנת להוביל לדחייתה של התביעה, וכך, בין היתר, נפסק (עב"ל (ארצי) 53/08 לאוניד ברלכיס - המוסד לביטוח לאומי (2.10.08)):

"סעיף 84 א' לחוק נועד לצמצם באופן משמעותי את מספר המקרים שליקוי בשמיעה ובמיוחד טנטון יוכרו כפגיעה בעבודה, על ידי קביעת תנאים המצביעים על קשר סיבתי הדוק בין הליקויים לתנאי העבודה ועל אותנטיות התלונות בגין טנטון".

(ראו והשוו גם: עב"ל (ארצי) 188/08 המוסד לביטוח לאומי - דוד אלון (12.11.2008) (להלן - עניין אלון); עב"ל (ארצי) 45494-03-13 המוסד לביטוח לאומי - דוד גרשטיין (02.05.2015))

1. בטרם נרד לעומקם של דברים נציין כי התובע לא התייחס בסיכומיו לחוות הדעת השנייה, ולכל אורכם התייחס ל"מומחה" בלשון יחיד, מבלי לנקוב בשמו של מי מהם. עם זאת מששני המומחים הגיעו למסקנות דומות, סבורים אנו כי הדבר אינו מעלה ואינו מוריד.
2. בשלב ראשון הונחו בפני המומחים שלוש בדיקות שמיעה מתאריכים שונים, ולאחר מכן נשלחה להם בדיקה רביעית שבוצעה כאמור ביוזמת בית הדין:
3. בדיקה ממכון "הדים", מתאריך 26.12.10;
4. בדיקה ממכון "קולות" מיום 4.1.12;
5. בדיקה ממכון שמיעה, שפה ודיבור במרכז הרפואי ע"ש שיבא מתאריך 30.6.12;
6. בדיקה ממכון שמיעה, שפה ודיבור במרכז הרפואי ע"ש שיבא מתאריך 20.8.15.
7. שני המומחים בחוות דעותיהם הסתייגו מבדיקה ג' מיום 30.6.12, וראו בה בלתי אמינה על אף שהיא המציגה את החומרה הגבוהה ביותר מבין הבדיקות והמטיבה עם התובע. ד"ר ביזר ביסס פסילתה על ההלכה הקובעת כי סביר שאדם שאינו שומע לא יכול לשים עצמו שומע ולהפיק בדיקת שמיעה טובה מהשמיעה האמתית שלו, ולפיכך העדיף את בדיקה ב' מיום 4.1.12. ד"ר גורביץ הטעים כי לא ניתן להביא בדיקה ג' בחשבון משום שמצב כזה של החמרה כללית בכל התדרים ובשתי האוזניים אינו אפשרי ומורה אולי על ליקוי בכיול מכשיר האודיומטר, ולפיכך ביכר אף הוא את בדיקה ב'.
8. כמו כן, שני המומחים נותרו איתנים בדעתם כי בדיקה ב' היא הקובעת במקרה הנדון ובדיקה ג' היא בגדר סטיית תקן אף לאחר בדיקה ד' מיום 20.8.15, ואדרבה ציינו כי יש בה כדי לחזק את עמדתם.
9. בעניין אלון נפסק כי:

"יש לשים אל לב, כי בעיקרו של דבר בדיקת שמיעה בתדירויות הדיבור אינה אובייקטיבית, לכן, ניתן להניח לגבי תוצאותיה, שאדם שאינו שומע לא יאמר בבדיקת השמיעה שהוא שומע, להבדיל מאדם שומע היכול לומר שאינו שומע. משום כך נהג הכלל של העדפת תוצאות בדיקת השמיעה הטובה ביותר. אולם מאידך יש לשים גם אל לב, כי תיתכן החמרה במצב השמיעה מסיבה זו או אחרת. במקרה שכזה יש להעדיף את בדיקת השמיעה העדכנית יותר על פני הבדיקה הישנה הטובה יותר. לאור האמור אפשר היה לקבוע כלל, שיש להעדיף את בדיקת השמיעה הטובה יותר רק אם היא מאוחרת יותר; אלא שכללים כאלה מסבכים את מבחן הסף הפשוט; וכיוון שמבחן הסף הוא מבחן טכני פורמאלי יש להעדיף לאור תכליתו את בדיקת השמיעה שתוצאותיה מעידות על עמידה במבחן סף ירידת השמיעה הנדרש, על פני הבדיקה שתוצאותיה אינן מעידות על כך".

1. בענייננו, כאמור, בדיקה ג' על אף היותה העדכנית מבין השלוש הרלוונטיות להליך, אינה מהימנה על מי מן המומחים אשר מונו על ידי בית הדין ואין בידנו לתת דעתנו אליה, בפרט נוכח הבדיקה הרביעית לפיה התובע שומע כיום טוב יותר מששמע בעת הבדיקה הקודמת. דהיינו, יישום הכלל האמור על ענייננו אכן מוביל למסקנה כי עלינו להכריע בהליך על פי בדיקה ב', אליה התייחסו המומחים באופן מנומק ובהיר.
2. לפיכך, בחן כל אחד מהמומחים בתורו את בדיקה ב', ושניהם, כל אחד מנימוקיו, הגיעו למסקנה כי על אף שהתובע סובל מליקוי שמיעה עקב חשיפה לרעש מזיק, לא פחת כושר שמיעתו בתדירויות הדיבור בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מאוזניו.
3. זה המקום לציין כי אמנם ד"ר גורביץ סבור היה כי באוזן ימין כן פחת כושר שמיעתו של התובע בשיעור כנדרש, אולם משהדרישה בסעיף החוק הינה לפיחות בשתי האוזניים, הרי שהדבר אינו מוביל לשינוי המסקנה כי התובע לא עמד בתנאי החוק.
4. לשון אחר, ניכר כי השורה התחתונה בשתי חוות הדעת הינה שאין פיחות בשמיעתו של התובע כדי עמידה בתנאי החוק לצורך הקביעה כי מדובר בתוצאה של פגיעה בעבודה.
5. על פי ההלכה הפסוקה, מטרת מינויו של המומחה היועץ הרפואי הינה מתן הייעוץ הדרוש לבית הדין על מנת להכריע בשאלה העומדת להכרעה משפטית. נקבע כי קביעת קיומו או היעדרו של קשר סיבתי בין הפגימה בה לקה המבוטח לבין עבודתו היא קביעה משפטית המושתתת על חומר הראיות שלפני בית הדין תוך מתן משקל מכריע לחוות הדעת של המומחה המתמנה על ידי בית הדין (דב"ע (ארצי) לו/ 0-8 סימיון דוידוביץ - המוסד לביטוח לאומי, ז(1) 374 (1976); דב"ע נד/0-279 יצחק גז - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח(1) 134, 137 (1995); עב"ל (ארצי) 797/06 וליד סוויטי - המוסד לביטוח לאומי (9.7.08)).

"לדידו של בית הדין המומחה הוא האורים והתומים המאיר את עיניו בשטח הרפואי. ככל שעל פניה אין בחוות דעת המומחה פגמים גלויים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה, אין מקום לפסילתה"

(כב' השופט רבינוביץ' בעב"ל 1035/04 דינה ביקל - המוסד לביטוח לאומי (6.6.05)).

1. בשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם, יוער כי לא נעלם מעיננו כי שני המומחים התייחסו לכך שניכר מהבדיקה האחרונה כי חלה החמרה במצבו של התובע וד"ר גורביץ אף הגדיל וקבע כי ככל שהמשיך בעבודתו עד למועד הבדיקה, אזי קיים קשר סיבתי בין עבודתו לבין ההחמרה. עם זאת, משהתובע לא טען בשום שלב, אף לא בסיכומיו לאחר שנחשף לעמדת ד"ר גורביץ, כי הוא עודנו עובד, אזי מתחייבת המסקנה כי מדובר בהחמרה קונסטיטוציונלית. מעבר לכך, וכפי שטען הנתבע בסיכומיו, ככל שההחמרה חלה בשנת 2015, על התובע להתכבד ולהגיש תביעתו מחדש לנתבע, שכן בדיקה זו נועדה לשם הבהרת התמונה ביחס לבדיקה ג' ולחוות דעת המומחים, ואין בית הדין מוסמך לפסוק על פיה ממילא.
2. אשר על כן, נוכח חוות דעתם המנומקות והעקביות של המומחים, אין מנוס מדחיית התביעה.

זכות ערעור לצדדים לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ‏ל' אדר א תשע"ו (‏10 מרץ 2016),בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.