לפניי תביעה כספית בסך של 124,600 ₪ בגין דמי הלוואה, שחייבים הנתבעים לתובע.

רקע

1. התובע, מר יהודה אשריאן (להלן: "אשריאן") הוא מנהל חשבונות במקצועו. הנתבע 1, מר בליז'ינסקי דוד ישראל, הוא תלמיד ישיבה בכולל ואילו הנתבע 2, מר בליז'ינסקי זאב, הוא אביו של ישראל ועיסוקו בחריטה על כלי כסף ונחושת (להלן: "ישראל", ו-"זאב" בהתאמה).
2. הנתבעות 3-6 הן חברות ישראליות הקשורות, בדרך זו או אחרת, לזאב וכן לנתבעת 7, הגב' שרה בליזי'נסקי - אשתו של זאב ואמו של ישראל ובעלת המניות היחידה בנתבעת 6, חברת ברדישטוב בע"מ (להלן: "שרה" ו-"ברדישטוב" בהתאמה).
3. לטענת התובע, הצדדים הכירו באמצעות מכר משותף, מר ירון שרעבי (להלן: "שרעבי"), אשר הפנה את זאב, ישראל ושרה אליו על מנת שילווה להם כסף לטובת רכישת דירה עבור ישראל לרגל נישואיו. לביסוס טענתו זו, ביקש התובע להראות כי סכומי הכסף שהלווה למי מהנתבעים, ניתנו בסמוך למועדי התשלום של המשכנתא שנטל ישראל. מנגד, הנתבעים מכחישים מכל וכל כי מי מהם נטל את ההלוואה מהתובע למטרת רכישת הדירה וטוענים כי ישראל רכש דירה בכוחות עצמו או מכספי משכנתא והלוואות שנטל ממחותניו, וכי ההלוואה ניטלה על ידי זאב בלבד למטרת פריטת שיקים ותו לא.
4. הנה כי כן, במהלך שנת 2012, הלווה התובע למי מהנתבעים סכומי כסף בשיעורים שונים ובסך כולל של 136,100 ₪ (סכום התביעה), לפי הפירוט הבא:
   1. עשרים ושלוש (23) הלוואות בשיעורים משתנים שנעו בין 862-7000 ₪, ובסכום כולל של 74,545 ₪ (מועדיהן ופרטיהן של ההלוואות צוינו בפרוטרוט בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית מטעמו של התובע). סכומים אלו הועברו, רובם ככולם, על דרך של העברה בנקאית לח-ן מס' 3600343, שהוא חשבונו של ישראל. יצוין כי זאב מודה כי הלווה מאשריאן את הסכומים האמורים, אך טוען כי פרע את ההלוואות במלואן זה מכבר;
   2. הלוואה נוספת בסך 61,555 ₪, אשר ניתנה במזומן. יצוין כי הנתבעים מכחישים מכל וכל כי קיבלו מהתובע סכומי כסף במזומן.
5. אין מחלוקת כי הצדדים מעולם לא חתמו על חוזה בכתב המסדיר את מתן ההלוואות נשוא התביעה דנן ואף לא ניתנו בטחונות בעד ההלוואות הנ"ל. לטענת התובע, הדבר נעשה ממספר טעמים: ראשית, הצדדים הכירו באמצעות מכר משותף (שרעבי), דבר אשר הפיג קמעא את חששו של התובע; שנית, היותם של הנתבעים דתיים חרדים אשר "נשבעו בדברי תורה" כי ישיבו לתובע את כספי ההלוואה; ושלישית, זאב מסר לתובע המחאות אשר נועדו לפרוע את ההלוואות הנ"ל, דבר אשר הניח את דעתו וגרם לו להאמין כי כספי ההלוואה יושבו לו במלואם. לאור האמור, נטל התובע כספים מחשבונות בנק שלו ושל בנותיו והלווה אותם למי מהנתבעים.
6. ברם, בשלב מסוים, לאחר שנפרעו מספר המחאות, החלו המחאות אחרות שנמסרו לידיו של התובע לחזור כמחוללות במועדי פירעונן. לאחר שפנה התובע למי מהנתבעים, הוחלפו ההמחאות בהמחאות אחרות של הנתבעות 3-6 (להלן: "החברות"), אשר הוצגו כלקוחותיו של זאב או כחברות המצויות בבעלותו או בשליטתו של זאב בסך כולל של 124,600 ₪, וכן נמסרו 5 המחאות נוספות של ישראל, בסך של 11,500 ₪ (ובסה"כ 136,100 ₪ שהוא הסכום שצוין ע"ג כתב התביעה כסכום התביעה).
7. זה המקום לציין כי במסגרת כתב התשובה, הודה התובע כי טעה בחישוב סכום התביעה וציין כי חמש ההמחאות בחתימתו של ישראל ע"ס 11,500 ₪ נפרעו, ומשכך ביקש להפחית סכום זה מסכום התביעה, כך שיעמוד על 124,600 ₪.
8. עוד טוען התובע כי לאחר שהתברר לו שההמחאות החדשות שנמסרו לו, לא כוללות את חתימותיהן של החברות, פנה אל זאב וישראל ודרש את פירעונה המיידי של ההלוואה על כל רכיביה, היינו, הסכומים שהועברו לחשבון הבנק של ישראל וכן הסכום שהועבר במזומן. לטענתו של התובע, זאב התעלם מכל פניותיו ואילו ישראל טען שחלקו בחוב מסתכם ב-5 ההמחאות המצויות בידיו של התובע, המוגבלות לסכום של 11,500 ₪ בלבד וכי אלה נפרעו, כאמור לעיל.
9. ביום 10.12.12, נפגשו התובע וזאב על מנת לשוחח על ההלוואה ופגישה זו הוקלטה (ומאוחר יותר תומללה) ע"י התובע. במסגרת הפגישה, הודה זאב במספר הזדמנויות בקיומו של החוב הנטען ואישר כי בכוונתו לפרוע אותו. בנוסף, הודה זאב בקיומו של החוב גם בשיחות טלפוניות שנערכו בינו לבין התובע ב- 12.12.12 וב-13.12.12 ושתמליליהן צורפו לתצהיר העדות הראשית מטעמו של התובע.
10. אליבא דאשריאן, לאחר קיומן של השיחות הנ"ל, לא עלה בידו עוד להשיג טלפונית את זאב או ישראל ולאחר מכן אף נודע לו כי יש לזאב חובות לנושים בסכומים המסתכמים במיליוני שקלים. או אז החל התובע לערוך בירורים מול רשם המשכונות, אשר העלו כי זאב וישראל משכנו נכסים שלהם לטובת צדדים שלישיים.
11. לאור האמור לעיל, הגיש התובע ביום 27.2.13 את התביעה דנא ובמסגרתה עתר לחייב את הנתבעים לשלם לו את מלוא סכום ההלוואה, בסך של 136,000 ₪ (שכאמור הופחת ל-124,600 ₪), ובמסגרתה תבע גם לבצע הרמת מסך כנגד זאב, ישראל ושרה, בקשר עם החברות הנתבעות בתביעה דנא.
12. הנתבעים מצדם דוחים מכל וכל את טענותיו של התובע וטוענים כי זאב הוא היחיד שלווה כספים מהתובע, כי לישראל ולשרה לא היה כל קשר עם ההלוואות האמורות ומשכך, אין לחייבם בסכום התביעה ו/או לבצע הרמת מסך ביחס אליהם. בנוסף, טוען זאב כי נטל את ההלוואות שהועברו לחשבון הבנק של ישראל בסך כולל של 74,545 ₪ בלבד וכי פרע אותן זה מכבר, ומכחיש מכל וכל כי נטל כספים במזומן מהתובע.
13. ביום 4.7.13 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה נגד זאב, ישראל, שרה, לופו-ארט בע"מ ומליבל סילבר בע"מ (להלן: "לופו-ארט", ו-"מליבל" בהתאמה). ביום 6.10.13 הוגשה בקשה דחופה במעמד צד אחד לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה, מטעמם של זאב, ישראל, שרה ומליבל בלבד, ומבלי שלופו-ארט צורפה כמבקשת. ביום 16.12.13 נערך דיון בפני כב' הרשם (כתוארו אז) אריה ביטון ובמסגרתו בוטל פסק הדין מחובת הצדק וזאת לאור היעדר המצאה כדין, כלפי כל המבקשים, מלבד לופו-ארט (שכאמור, לופו-ארט לא הייתה אחת מהם). משכך, פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה ביום 4.7.13 בעינו עומד נגד לופו-ארט וממילא אינני נדרש לדון באחריותה לחוב.

1. לגבי הנתבעת 3, חברת בווריה יו קיי בע"מ (להלן: "בווריה"), הגם שצוין על גבי כתבי הטענות שהגישו הצדדים כי ניתן נגדה פסק דין (בהיעדר הגנה), הרי שמעיון בתיק עולה כי לא ניתן פסק דין נגדה וכי בווריה כלל לא התגוננה בפני התביעה ולא הגישה כתבי טענות או כתבי בי-דין כלשהם. להבדיל מלופו-ארט, לא ניתן כנגד בווריה פסק דין בהיעדר הגנה ודומה כי הצדדים התעלמו לחלוטין מקיומה של בווריה כבעלת דין בהליך.
2. בית המשפט שמע את הצדדים וכן את העדים מטעם התובע, מר ירון שרעבי ומר יהודה לייב בייניש. הצדדים הגישו סיכומים בכתב. במאמר מוסגר אציין כי בטרם הגישו הנתבעים את סיכומיהם, הגישו אלה בקשה לדחות את מועד הגשת הסיכומים עד לאחר הגשת כתב אישום כנגד מר שרעבי, אחד מהעדים של התובע, שכנגדו נפתחה לפי טענתם חקירה פלילית ביחס לאיומים שהפנה שרעבי כלפי הנתבע 2. בהחלטתי מיום 27.12.15 דחיתי את הבקשה מהנימוקים שפורטו שם.

דיון

אחריותו של זאב (הנתבע 2)

1. אני נותן אמון בעדותו ובגרסתו של התובע. לא מצאתי סתירות מהותיות בעדותו, אשר עדיפה עלי בהרבה על עדותו ועל גרסתו של זאב, שניתן למצוא בה סתירות מהותיות לא מעטות ואשר ניתן ביחס לסבירותה להעלות תמיהות משמעותיות. במה דברים אמורים?
2. ראשית, התובע צירף לכתב תביעתו ולתצהירו תדפיסי העברות בנקאיות שביצע לטובת חשבון הבנק של ישראל בסך כולל של 74,545 ₪, וזאב אף הודה כי נטל את הסכומים האמורים: "... בעוד שאת הסכומים בטבלה שבסע' 3ד' לכתב התביעה [סכומי ההעברות הבנקאיות – י.ד.], ידע התובע לפרט היטב, מן הסתם לאור העובדה כי העברות כספים אלה אכן בוצעו..." (ס' 31 לתצהיר עדות ראשית מטעם זאב).
3. עם זאת, באותה נשימה העלה זאב טענת הודאה והדחה וטען כי השיב לתובע את מלוא הסכומים: "אכן לוויתי מהתובע סכומי כסף שונים בשנת 2012 אשר הופקדו בחשבון הבנק של בני ישראל בליז'ינסקי (להלן: "ישראל") אולם החזרתי לו את מלוא הסכום שקיבל, ולא נותרתי חייב לתובע דבר" (ההדגשה במקור – י.ד.). כמו כן, העיד זאב כי הסכומים הנ"ל נפרעו "חלקם בשיקים וחלקם בשיקים של לקוחות כמו שיהודה אמר" (פרוט' 29.6.15, עמ' 24, ש' 5).
4. ברם, למעט שיקים של ישראל בסך של 11,500 ₪ (אותם, כאמור, הפחית התובע בהגינותו מסכום התביעה במסגרת כתב התשובה), לא צירף זאב כל אסמכתא להוכחת טענתו לפיה פרע סכומים נוספים כלשהם.
5. שנית, לביסוס תביעתו צירף התובע לכתב התביעה ולתצהירו שיקים של הנתבעות 3-6 בסך של 124,600 ₪, אשר לטענתו מסר לו זאב, מעת לעת, לשם כיסוי ההלוואות שנטל ממנו. ברם, בתצהירו, הכחיש זאב כי מסר לתובע שיקים של הנתבעות 3-4, החברות בווריה ולופו-ארט, וטען כי "התובע, המחזיק לכאורה בשיקים של אנשים וגופים שונים, אשר הגיעו לידיו בדרכים שונות, ולא על ידי מי מהנתבעים, מנסה ליצור מצג שווא בעיני בית המשפט הנכבד, לפיו ישנו קשר בין כלל הנתבעים, וכי כל השיקים שבידיו מקורם בעסקה אחת, בעוד שלמעשה מערבב התובע, במודע ובחוסר תום לב בין הנתבעים. כך למשל, לי ו/או לבני ו/או לאשתי אין קשר לנתבעת 4, חברת 'לופו-ארט' ומשכך אין לתובע כל עילת תביעה בגין שיקים אלה, כלפינו" (ס' 17-18 לתצהירו של זאב).
6. ואולם, כאשר נשאל בחקירתו הנגדית האם אין לו שום קשר לחברת לופו-ארט, השיב זאב כי: "מתחילת 07' אין לי קשר אליה. לפני כן הייתה שייכת לי", וכאשר נשאל מדוע לא ציין זאת בתצהירו, השיב: "יותר משמונה שנים לא שייכת לי". גם כאשר נשאל בהמשך האם לא מצא לנכון לציין כי מניות החברה היו שלו, השיב: "לא ראיתי צורך אין קשר" (פרו' 29.6.15, עמ' 24, ש' 22-29). ברור, אם כן, שנסתרה טענתו של זאב כי אין לו קשר לחברת לופו-ארט וברור אם כן כי הדבר משליך על מהימנות גרסתו שלפיה לא הוא זה אשר מסר לתובע שיקים של החברה הנ"ל.
7. זאת ועוד, גם כשנשאל בחקירתו הנגדית לגבי קשריו עם הנתבעת 5, חברת מליבל סילבר בע"מ (להלן: "מליבל"), השיב כי "הייתה שלי. הפסיקה לפעול לפני 15-16 שנים..." (פרוט' 29.6.15, עמ' 25, ש' 3), וזאת חרף העובדה שמדו"ח רשם החברות שצורף לתצהירו של התובע עולה כי החברה עדיין קיימת, כי זאב הוא בעל מניותיה והדירקטור היחיד בחברה, וחרף העובדה כי בסעיף 33 לתצהירו הצהיר כי: "לתובע אין כאמור כל מסמך המעיד על קיומה של יתרת חוב זה, ורק אותם שיקים עלומים הקשורים לחברות שלנתבעים אין כל קשר אליהם, מהווים משענת קנה רצוץ לגיבוי קיומו של 'חוב' נטען זה". ברור גם כאן, אפוא, כי נסתרה גרסת זאב לחוסר קשר שלו לחברת מליבל והדבר גם פה משליך על מהימנותו ומביא למסקנה כי יש לקבל את גרסת התובע כי השיקים של הנתבעות 3 – 6 הועברו לידיו על ידי זאב.
8. גם עדותו של שרעבי (שהיה לו קשר נפרד עם זאב ובנו – אשר לפי טענתו נותרו חייבים לו כספים), תומכת בטענת התובע לפיה זאב פיזר המחאות של החברות שהיו ו/או עודן בניהולו ושליטתו. משנשאל בחקירתו הנגדית איזו התנהלות כספית הייתה לו עם זאב, ישראל ושרה, השיב: "התשלומים היו כאלה שכל פעם זה היה עם שיקים של חברות שהייתי מקבל אותם ומעביר אותם. מדובר בלופו, בווריה, מאליבל. לא ראיתי אותו כשנתיים וחצי" (פרוט' 29.6.15, עמ' 9, ש' 10-12). עם זאת, יודגש כי אין כל צורך בעדותו של שרעבי, כדי לחייב את זאב בסכום התביעה וזאת נוכח שאר הראיות למכביר הקיימות לצורך כך כנזכר לעיל וכפי שיפורט להלן.
9. הראיה המרכזית לחיובו של זאב בסכום התביעה עולה מדברים שהוא עצמו אמר ולמעשה מהודאתו בקיומו של החוב בשיחה שניהל עם התובע ואשר הוקלטה על ידי התובע. כך לדוגמא, בתמליל שיחה מיום 10.12.12, במסגרת פגישה בין התובע לזאב, הודה זאב בקיומו של החוב, כדלקמן:

"זאב: על מה נושא הויכוח?

יהודה: לא, אני רוצה לדעת אם 124 אתה מסכים.

זאב: (לא ברור) למה אתה שואף להגיע עכשיו?

יהודה: אני רוצה שתאשר לי את הסכום.

זאב: אז מה, זה נפל מהשמיים?

יהודה: אנחנו לא... שתהיה בריא (צוחק). בדיוק.

זאב: אתה מבין? אז זה לא נפל מהשמיים."

(תמליל מיום 10.12.12, עמ' 4, ש' 17-23).

ובהמשך-

"יהודה: לא לא, עובדה זה משהו אחר. עובדה... רגע, אתה חייב לי את הכסף הזה?

זאב: עובדה...

יהודה: רגע, תענה. אני רוצה לשמוע... אתה חייב את הכסף הזה?

זאב: בסדר.

יהודה: יפה. רגע, אתה חייב לשלם את ה-124, 140 אלף שקל הזה?

זאב: נו.

יהודה: יפה. מסכים.

זאב: נו.

יהודה: נו? כן או לא?

זאב: ברור.

יהודה: ברור שאתה חייב לי לשלם, נכון?

זאב: נו.

יהודה: אוקי. נשאר רק נושא דחייה, יהודה מצב לא טוב מצב כן טוב, חנוכה משחנוכה, כל זה נזרוק החוצה, אני יש לי כוונה לשלם ואני משלם.

זאב: איך המציאות? זה כסף מגיע. זה המודד. זה המודד.

יהודה: שניה, שניה, אין בעיה, יש לך כוונה לשלם?

זאב: זה המודד.

יהודה: תענה לי.

זאב: ברור.

יהודה: ברור, יש לך כוונה ל...

זאב: ברור."

(תמליל מיום 10.12.12, עמ' 7, ש' 1-21).

וגם-

"יהודה: אתה לא תגיע לע... חוץ מזה, אתה קיבלת ממני במשך כמה חודשים מעל 146 אלף, נכון?

זאב: כן."

(תמליל מיום 10.12.12, עמ' 8, ש' 19-21).

וכן-

"יהודה: לא, אני לא אמרתי תאריך. תקשיב, אתה מתכוון את ה-146 אלף הזה בצורה מפורטת לשלם אותו.

זאב: ודאי".

(תמליל מיום 10.12.12, עמ' 11, ש' 18-20).

1. השיחה שבין זאב לתובע הנזכרת לעיל, מדברת בעד עצמה ומוכיחה כי זאב הודה במלוא סכום החוב שבתביעה. די בכך כדי שיינתן פסק דין כנגדו.
2. חרף ההודאה הברורה, זאב מצדו טען כי השיחות אכן התקיימו אך טען כי מדובר בשיחות שנערכו ושונו והמשיך להכחיש את הסכום הנתבע: "השיחות היו, לא לפי הסדר שנאמר פה, הוצאו חלקים מהן ובנוסף, היו שיחות נוספות שאותם הוא לא מביא, בהן בפירוש אני אומר שהסכומים לא קיימים, של 142, 140, 146, 124 ובתמליל היכן שמופיעים סכומים שאני אומר מדובר פעם אחת בסכומים של 20, 28, כמו שהוא אמר, שזה מקביל לסכומי השיקים של ישראל. בשום מקום לא מופיע בתמלולים האלה שאני מאשר לו את הסכומים האלה. היכן שבתמליל כתוב המילה שאמרתי "בוודאי", יש דף שלם שמדובר בנושא אחר, הוא "דוחף" את המילה "בוודאי". (פרוט' 29.6.15, עמ' 22, ש' 16-21).
3. דא עקא, זאב לא הביא כל ראיה כדי להוכיח כי התמליל לא משקף את השיחה שבין הצדדים. טענותיו בעניין זה הנן טענות בעלמא. כמו גם הטענות שמנסות לפרש אחרת את הנאמר. בחקירתו הנגדית אף הודה זאב כי לא לקח את ההקלטות לבדיקת אותנטיות. לטענתו לא עשה כן עקב כך שעלות בדיקה שכזו היא כ-6,000 ₪. ביני לביני, תמהתי האם אדם שנתבע לדין על סכום של 124,600 ₪ ואשר מציגים הקלטות "ערוכות" שלו שבמסגרתן מודה הוא בחוב שלכאורה אין הוא חייב בו, לא ישקיע את הסכום הדרוש על מנת להוכיח כי "טומנים לו פח"? מסופקני.
4. זאת ועוד, במהלך חקירתו הנגדית, טען זאב כי הוא לא חתם על השיקים, וכאשר נשאל מפורשות על ידי בית המשפט האם החתימה על השיקים איננה חתימתו שלו, השיב: "ממש לא! בכתב התביעה וגם בתמלול הוא מדבר על שהשיקים לא חתומים. בתמלול מדובר בחתימות על השיקים, בתמלול כשכתוב 'מה זה נפל מהשמיים?' התכוונתי לנושא החתימות" (פרו' 29.6.15, עמ' 23, ש' 29-31).
5. ואולם, בתמליל ההקלטה מיום 10.12.12, הודה זאב כי חתם על השיקים:

"יהודה: איך לקחת אחריות על... רגע, רגע, אתה לא חתום על כל הצ'קים האלו?

זאב: אני צריך לבחון את זה.

יהודה: רגע, אתה לא חתום על כל הצ'קים האלו? אלא אם כן, חתימה שלך היה מזויפת על הצ'קים. לא נראה לי. היה מזויף? באמת שלא? זה היה החתימה שלך, נכון?

זאב: נו.

יהודה: מה נו? נו כן או לא?

זאב: כן. נו, יש לך חתימה על זה, לא?

יהודה: יפה. אז זאת אומרת כן היה לך אחריות על הצ'קים, אתה אחראי על הצ'קים האלו, נכון או לא?

זאב: במידה כזאתי או אחרת, כן." (תמליל מיום 10.12.12, עמ' 22, ש' 7-16).

1. הנה כי כן, הנני מוצא את גרסתו של זאב לגבי האירועים נשוא התביעה דנא כבלתי מהימנה לחלוטין ומלאה בסתירות, ומלבד טענות בעלמא שנזרקו לחלל האוויר בדבר החזר סכום ההלוואה במלואו, לא עלה בידי זאב להוכיח כי השיב לתובע את סכומי הכסף בסך 74,545 ₪ אותם הודה מפורשות כי נטל מהתובע.
2. כמו כן, גרסתו של התובע לפיה הלווה לזאב את מלוא סכום התביעה, לרבות כספים במזומן, מקובלת עלי וזאת לאור העובדה שלא עלה בידו של זאב להסביר מדוע נתן לתובע שיקים בסכום של 136,100 ₪, סכום העולה פי 2 על הסכום שלטענתו לווה מהתובע (74,545 ₪) וכן לא ניתן הסבר המניח את הדעת לשלל הודאותיו המוקלטות בדבר החוב, מלבד טענות סתמיות בדבר שיבוש ועריכת ההקלטות.
3. גם היאחזותו של זאב בשיקים של ישראל שנפרעו (ושהופחתו מסכום התביעה ע"י התובע בתחילת ההליך) כ"הוכחה ניצחת" לפירעון ההלוואה במלואה, מעידה כי למעט השיקים של ישראל, אין לזאב כל הוכחה כי השיב לתובע את הסכומים שהועברו לחשבון הבנק של ישראל וגם אין לו הסבר המניח את הדעת כיצד הגיעו השיקים האחרים, השייכים לחברות שהיו (וחלק מהן עודן) בבעלותו ובשליטתו, לידי התובע.
4. הטענה לפיה בעבר נגנבו שיקים של החברות היא טענה סתמית שלא גובתה באף אסמכתא ועם כל הכבוד, לא מתקבל על הדעת כי 44 המחאות (!) השייכות ל-4 חברות שונות הקשורות בדרך זו או אחרת לזאב, התגלגלו באורח פלא לידיו של התובע. זאת, יחד עם שלל הודאותיו המוקלטות של זאב בדבר החוב וחתימתו על השיקים, לא מותיר כל ספק כי זאב חתם על ההמחאות ומסרן לידי התובע לשם החזר ההלוואה. ודוק: ניסיונותיו של זאב להיאחז בפסק הדין שניתן כנגד הנתבעים בהיעדר הגנה, כמעין הוכחה לחוסר תום לבו של התובע מעידה על קלישות טענותיו. המדובר בזכות דיונית המוקנית לכל תובע כאשר אין משיב הנתבע לכתב התביעה שהוגש כנגדו.
5. לסיכום עד כאן – יש לחייב את זאב במלוא סכום התביעה.

אחריות של מליבל (נתבעת 5) והרמת מסך ההתאגדות שלה לצורך חיובו של לזאב בחובותיה כלפי התובע

1. לתובע נמסרו המחאות של חברת מליבל בסך של 27,150 ₪. לאחר עיון בטענות הצדדים, אני מוצא לנכון לחייב את חברת מליבל לשלם לתובע את סכומי ההמחאות וכן להרים את מסך ההתאגדות של מליבל ולחייב את זאב באופן אישי בסכומי ההמחאות הנ"ל.
2. מליבל לא הוכיחה כי פרעה את ההמחאות וגם לא הוכחה טענת הגנה אחרת. הטענה שלפיה ההמחאות נגנבו כביכול הועלתה באופן סתמי לחלוטין וללא ראיה, כפי שכבר פורט לעיל.
3. עיקרון יסוד של דיני התאגידים הוא עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, עקרון הנחוץ לשם עידוד פעולתן של חברות, תוך נטילת סיכונים עסקיים שהפרט אינו נכון לנטלם לו יימצא אחראי אישית לכל כישלון עסקי. תכלית מרכזית של הרמת מסך ההתאגדות היא ההתעלמות מאותה הפרדה, באופן היוצר יריבות ישירה בין נושי החברה לבין בעלי מניותיה באופן המאפשר, במקרים המתאימים של פעולות שלא כדין תחת הכסות התאגידית, הטלת אחריות אישית של בעלי המניות לחובותיה של החברה (להרחבה ראה: ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (פורסם בנבו, 16.10.05); ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי (פורסם בנבו, 1.8.10); ועיין: אירית חביב סגל "דיני חברות" א' (2007), פרק ו').
4. עקרון הרמת המסך זכה לעיגון חקיקתי סדור בהוראת סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999. סעיף זה, בנוסחו הקודם, יצר בסיס רחב להטלת אחריות אישית על בעלי המניות, כאשר בית המשפט מצא כי "צודק ונכון" לעשות כן. הסדר זה זכה לביקורות ממגוון גורמים אשר הובילו לתיקונו של סעיף 6 לחוק החברות בגדרי תיקון 3 לאותו חוק, שהביא לצמצום משמעותי של התנאים שבהם ירים בית המשפט את מסך ההתאגדות:

"6(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,

ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד".

1. הנה כי כן, דרכו של נושה לבסס קיומה של חבות אישית של בעל המניות של החברה החייבת כלפיו ארוכה היא ורק "במקרים החריגים" יימצא כי הובילה ליעד המיוחל. משמעות נוסחו הצר של הסעיף כיום היא, שטענה סתמית שלפיה אם חברה נותרה חייבת כספים, ודאי היה זאת כיוון שבעל המניות שלה פעל על מנת לקפח את הנושה או תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים, היא טענה שתידחה בהיעדר עיגון.
2. ברם, בנסיבות המקרה דנן, נחה דעתי כי התובע הוכיח את עילת הרמת המסך בין החברה לבעל מניותיה – זאב, ביחס למליבל. במה דברים אמורים?
3. התובע צירף לכתב התביעה ולתצהירו המחאות של חברת מליבל בסך של 27,150 ₪ אשר לטענתו נמסרו לו על ידי זאב לשם כיסוי ההלוואה שהעניק לו. כמו כן, צירף התובע דו"ח של רשם החברות (נספח י"ג לתצהיר העדות הראשית מטעמו), ממנו עולה כי זאב הוא בעל המניות הבלעדי (והדירקטור היחיד) במליבל.
4. אף על פי כן, בחקירתו הנגדית, משנשאל זאב מה הקשר שלו לחברת מליבל, השיב: "היתה שלי. הפסיקה לפעול לפני 15-16 שנים. השיקים של החברה הזו נגנבו מאוד ומסתובבים בחוץ כמה שיקים ואנשים הודו שהשיקים הגיעו אליהם בנסיבות" (פרוט' 29.6.15, עמ' 25, ש' 3-4). כאשר נשאל זאב על ידי בית המשפט ממי קיבל התובע את השיקים של חברת מליבל, השיב: "לא ממני. הוא לבד מציין את מר אלטר בתצהירו שהוא זה שהמשטרה תפסה אותו..." (פרוט' 29.6.15, עמ' 25, ש' 5-6).
5. גרסה זו כבר דחיתי לעיל וקבעתי כי יש לקבל את גרסת התובע, שלפיה זאב מסר לו את ההמחאות של החברות השונות ולרבות של מליבל. במצב דברים שכזה, יש לחייב את זאב באופן אישי בסכומי ההמחאות בין אם במועד מסירת ההמחאות היה קשור לחברת מליבל (זאת משהוכח כי כבר לא הייתה פעילה ועל כן לא היה סיכוי לפירעון המחאותיה מלכתחילה) וודאי אם לא היה קשור לה.
6. אמנם נכון הדבר כי רישום בעלי מניות ודירקטורים במרשמי רשם החברות איננו רישום קונסטיטוטיבי, כי אם רישום דקלרטיבי, אולם משצורף המרשם עבר נטל הבאת הראיות לכתפו של זאב. דא עקא, זאב לא הביא כל ראיה כדי לסתור את תוכנו של המרשם וכדי להוכיח שהוא כבר לא בעל מניות או דירקטור במליבל.
7. זאת ועוד - כתב הגנתו של זאב הוגש במשותף עם ישראל, שרה, ברדישטוב ומליבל. גם תצהיר העדות הראשית מטעמו של זאב הוגש למעשה גם בשם מליבל. האמנם ינהל זאב את הגנתו במשותף עם ויגיש תצהיר עדות ראשית בשם חברה שאין לו כיום כל קשר אליה? שוב, מסופקני.
8. יתר על כן, זאב לא הציג כל אסמכתא בדבר גניבת השיקים של החברה, כדוגמת תלונה למשטרה, והסתפק בהעלאת טענות בעלמא, ללא הבאת כל בסיס לתימוכן. התובע העיד כי קיבל את ההמחאות מזאב וישראל (ראה פרוט' 29.6.15, עמ' 19, ש' 26). עדותו אמינה עליי והנסיבות ושאר הראיות הנזכרות לעיל תומכות בכך.
9. הנה כי כן, בית המשפט ירים את מסך ההתאגדות אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן ובמקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.
10. במקרה דנן, זאב מסר לתובע שיקים של חברה שלדבריו "הפסיקה לפעול לפני 15-16 שנים" (פרוט' 29.6.15, עמ' 25, ש' 3), באופן שיש בו כדי להונות את התובע ותוך ידיעה ברורה כי אין ביכולתה של החברה לפרוע את השיקים.
11. אשר על כן, הנני קובע כי זאב עשה שימוש בשיקים של מליבל שהייתה ועודנה בשליטתו על מנת להונות את התובע ולגרום לו להאמין שהוא ישיב לו את כספי ההלוואה שהלווה לו התובע. בנסיבות אלה, הדבר מצדיק את הרמת מסך ההתאגדות של מליבל באופן שבו יחויב זאב באופן אישי בסכום השיקים של מליבל שנמסרו לתובע בסך של 27,150 ₪ (חיובו זה הנו סולידרי עם חיובו של זאב במלוא סכום התביעה מכוח אחריותו האישית).
12. לאור כל המקובץ לעיל, נחה דעתי כי דין התביעה נגד זאב וכן נגד מליבל להתקבל במלואה, כמפורט לעיל.

אחריותו של ישראל (הנתבע 1)

1. אעבור עתה לבחון את שאלת מעורבותו ואחריותו של ישראל באירועים נשוא התביעה דנן. התובע טוען כי המוטב האמיתי של כספי ההלוואה היה ישראל, כי ישראל פעל במשותף עם זאב כדי להונות את התובע וכי חלק משמעותי מכספי ההלוואה הועברו לחשבון הבנק של ישראל לשם החזר הלוואה אחרת שהובטחה במשכנתא לרכישת דירת מגורים עבור ישראל ורעייתו, בהתאם להתקדמות העסקה והמשכנתא (ס' 4ג' לתצהיר התובע, פרוט' 29.6.15, עמ' 15, ש' 24).
2. עדותו של התובע בעניין זה הייתה מהימנה והנני נותן אמון בגרסתו. התובע הציג מידע מפורט בדבר העברות בנקאיות שנעשו לחשבון הבנק של ישראל בשנת 2012, בסמיכות למועד רכישת דירת המגורים של ישראל ורעייתו. כמו כן, ניכר כי התובע העביר לחשבון הבנק של ישראל סכומי כסף בשיעורים בלתי מבוטלים, עובדה אשר יש בה כדי לחזק את המסקנה לפיה הכספים הועברו לישראל לשם מימון רכישת הדירה.
3. אמנם, בחקירתו הנגדית, הכחיש זאב כי נטל את ההלוואה במטרה לסייע לישראל לרכוש בית וציין כי: "...מדובר בעשן ללא אש. לא היה כלום. הבן שלי לא קיבל ממנו שקל לדירה ולא ביקשתי ממנו שקל לדירה. גם ממני לא קיבל בני שקל לדירה. הדירה היתה מאוד בזול", וכשנשאל לשם מה קיבל את ההלוואה, השיב: "הכל לפריטת שיקים נטו ולא מעבר לכך" (פרוט' 29.6.15, עמ' 23, ש' 17-20). גם שרה טענה כי: "התובע מציג עצמו כאיש תמים ו'מסכן' אשר עשה לנו טובה והלווה לבני כסף לרכוש את דירתו בעוד שלמעשה, מימן בני את דירתו בכספים שלווה מבנק וקיבל מאביה של רעייתו" (ס' 8 לתצהירה של שרה), ואף ישראל הכחיש כי כספי ההלוואה נועדו למימון רכישת דירה עבורו ועבור רעייתו וטען כי: "בניגוד מוחלט לטענותיו השקריות של התובע את הבית בו אני מתגורר כיום רכשתי באמצעות כספים שקיבלתי מחמי וכן מהלוואות מהבנק... לא קיבלתי מהתובע אף לא אגורה אחת – לא לרכישת ביתי ולא, כטענתו המופרכת לחלוטין של התובע בסעיף 18 לתצהירו לשם 'עריכת ברית לבני'" (ס' 8-9 לתצהירו).
4. ברם, ישראל נמנע מלהציג מסמכים המעידים על נטילת הלוואות מהבנק. גם כאשר נשאל מדוע לא הביא את חמו (אשר לטענתו סייע לו ברכישת הדירה) לעדות, השיב: "לא ביקשו" (פרוט' 29.6.15, עמ' 27, ש' 8-9). נראה כי ישראל נקט לאורך כל ההליך בעמדה מיתממת ומתחמקת וניסה לנתק עצמו לחלוטין מהאירועים נשוא התביעה. ברי כי ישראל יכול היה להדוף את טענותיו של התובע לפיהן ישראל הוא המוטב האמיתי של ההלוואה, אך בחר לנקוט בפאסיביות ולא לעשות כן.
5. זאת ועוד, ישראל טען כי חשבון הבנק אליו הועברו כספי ההלוואה הוא חשבון רשמי בלבד (פרוט' 29.6.15, עמ' 26, ש' 26) וכי: "הוא (זאב – י.ד.) מנהל אותו. ברמה פורמלית מול הבנק החשבון רשום על שמי וזכות החתימה רק שלי" (פרוט' 29.6.15, עמ' 26, ש' 20), וכי "אני לא טיפלתי בכסף שנכנס לחשבון. אני לא יודע מה נכנס ויצא" (פרוט' 29.6.15, עמ' 27, ש' 2), וכן "מסיבות כאלה ואחרות אבי לא יכול לפתוח חשבונות בנק ועשיתי לו טובה, פתחתי לו חשבון שיוכל לנהל אותו" (פרוט' 29.6.15, עמ' 27, ש' 19-20), וגם "...אני לא ניהלתי את החשבון. אם הוא מנהל את החשבון, הכסף שלו" (פרוט' 29.6.15, עמ' 29, ש' 3-4), וזאת משעה שלזאב אין חשבון בנק מזה שנים רבות (פרוט' 29.6.15, עמ' 25, ש' 28-29). עם זאת, לחשבון הבנק הועברו סכומי כסף בשיעור של עשרות אלפי שקלים, וזאת בסמוך למועד פירעון המשכנתא על דירת המגורים שרכש ישראל, עובדה אשר לכאורה אומרת דרשני.
6. זה המקום לציין כי משנשאל ישראל בחקירתו הנגדית כיצד יעמוד בהתחייבויות שנטל אביו בשמו, השיב כי "זה עסק שלי עם אבא שלי" (פרוט' 29.6.15, עמ' 29, ש' 14-19). עם כל הכבוד, הדבר אינו מתקבל על הדעת. אף אם זאב וישראל הגיעו לסיכום ביניהם בדבר פירעון התחייבויות שנטל זאב בשמו של ישראל, סיכום כזה לא יכול לעמוד משעה שאין לו תוקף כלפי צדדים שלישיים.
7. במילים אחרות, צדדים שלישיים אשר אינם מודעים לעובדות לאשורן, ובין היתר לכך שמדובר בחשבון בנק פיקטיבי המשמש ככסות למצבו הכלכלי האמיתי של זאב, עשויים להסתמך על מצג השווא שהציגו בפניהם זאב וישראל וליתן הלוואות שהם לא היו נותנים אלמלא אותו מצג שווא.
8. המדובר בעיקרון הדומה לזה אשר הובא ת.א (ת"א) 16223-05-12 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' בנימין כהן (פורסם בנבו, 07.07.2015) (להלן: "עניין תנובה") (ר' פירוט בהרחבה להלן), אשר במסגרתו בוצעה הרמת מסך כנגד חברה שהוקמה ככסות לניהול עסקים בידי אדם המצוי בבעיות כלכליות חריפות וניתן להקיש ממנו אף כלפי ישראל. כך, אם ישראל הציג מצג כלפי התובע כי הוא מקבל לחשבונו את כספי ההלוואה, כפי שאכן הציג, היה זכאי התובע מנגד, לפתח ציפייה סבירה שישראל גם יהא, בנוסף לאביו, אחראי להשיב את ההלוואה.
9. יתר על כן, מעורבותו של ישראל מתבטאת לא רק בפתיחת חשבון ייעודי ופיקטיבי לטובת זאב אשר אליו הועברו סכומי כסף בסך כולל של עשרות אלפי שקלים, אלא גם במתן שיקים אישיים לתובע לשם פירעון ההלוואה. אמנם השיקים הללו כובדו (בניגוד ליתר השיקים שנמסרו לתובע), אך הדבר מעיד באופן ברור על מעורבותו של ישראל בנטילה ובהשבה (ולו חלקית) של כספי ההלוואה.
10. ודוק: דומה כי אין זו הפעם הראשונה שישראל נותן שיקים אישיים שלו לאי אילו נושים של אביו. כך לדוגמא, בעדותו של בייניש, משנשאל העד (אשר הלווה אף הוא כספים לזאב) אילו שיקים קיבל, השיב: "שיקים של הבן" (פרוט' 29.6.15, עמ' 12, ש' 28-29). בכך יש כדי לחזק את המסקנה לפיה ישראל שיתף פעולה עם אביו בנטילת הלוואות וכך גם ביחס להלוואה נשוא התביעה דנא.
11. משקלן המצטבר של הראיות מצביע על מעורבותו הברורה של ישראל באירועים נשוא התביעה דנא וזאת ביחס לסכומי ההלוואה שהועברו לחשבון הבנק של ישראל ושגובו בשיקים של ישראל באופן שמחזק את עדותו של התובע וגרסתו שלפיה ישראל ואביו יחד יש לראותם כמקשה אחת ושניהם יחד היו יריביו החוזיים ביחס לקבלת ההלוואה וביחס להתחייבות להשיבה וזאת ביחס לכספים שהתקבלו בחשבונו של ישראל.
12. מנגד, הנני מוצא לנכון לדחות את תביעת התובע נגד ישראל ביחס לרכיב ההלוואה אשר הועבר במזומן, היינו 61,555 ₪. במה דברים אמורים?
13. לטענת התובע, הלה הלווה לישראל כספים על דרך של העברה בנקאית (כפי שפורט בהרחבה לעיל) וכן כספים במזומן (פרוט' 29.6.15, עמ' 19, ש' 28-29). ברם, התובע לא צירף כל אסמכתא או ראייה לכך שכספי מזומן אלה הגיעו לידיו של ישראל (בניגוד לראיות הרבות שצירף כנגד זאב, לרבות הודאות מוקלטות ושיקים בגובה סכום החוב).
14. משכך, אינני רואה לנכון לחייב את ישראל בגובה סכום ההלוואה שניתן במזומן, כי אם רק בגובה סכום ההלוואה שהועבר ישירות לחשבון הבנק שלו בסך כולל של 74,545 ₪ ואשר אף סביר להניח כי שימש אותו לפירעון ההלוואה לרכישת ביתו (וגם אם לא – יש לחייבו בסכום זה מכוח המצג שהוצג לתובע והעובדה שישראל שימש, שלא כדין, כבעל חשבון בנק שהלכה למעשה פתח אותו עבור אביו שלא היה רשאי לפתוח חשבון כאמור).
15. כמו כן, בשולי הדברים יצוין כי עתירתו של התובע לבצע הרמת מסך נגד ישראל בקשר עם מי מהחברות הנתבעות, דינה להידחות שכן התובע כלל לא הוכיח כי ישראל קשור בדרך כלשהי למי מהחברות הנתבעות, לא כל שכן שהוא בעל מניות במי מהן.
16. אשר על כן, התביעה כנגד ישראל מתקבלת ביחס לרכיב ההלוואות שהועברו לחשבון הבנק שלו במזומן, היינו בסך כולל של 74,545 ₪.

אחריותן של חברת ברדישטוב ושרה (הנתבעות 6 – 7)

1. אעבור עתה לדון באחריותן של שרה וחברת ברדישטוב, שבה שרה היא בעלת המניות הבלעדית. בכתב תביעתו, עותר התובע לחייב את שרה ואת חברת ברדישטוב לשלם לו את סכום ההלוואה. כמו כן, עותר התובע לבצע הרמת מסך, כך ששרה תחויב באופן אישי בחיובי ברדישטוב. הטעם לכך, לטענת התובע, נעוץ בכך ששרה עשתה יד אחת עם בעלה, זאב, ומסרה לו שיקים של החברה, הגם שידעה כי אין כיסוי לשיקים, ולמצער עצמה עיניה למתרחש בחברה שבבעלותה.

1. ראשית, יובהר כי גדר החיוב כלפי ברדישטוב הוא בגובה השיקים של ברדישטוב שנמסרו לתובע לשם פירעון ההלוואה, היינו סך של 36,750 ₪. חברה זו לא העלתה כל טענת הגנה כנגד ההמחאות שמסרה שנפרד מטענות זאב שכבר נדחו לעיל.
2. בתצהיר העדות הראשית המשותף של שרה וחברת ברדישטוב, הצהירה שרה כי מעולם לא חתמה על שיקים של החברה וכי אין לה מושג מי חתם על השיקים: "אני בעלת המניות בברדיצ'ב אולם אין אני מעורבת כלל בענייניה. מעולם לא חתמתי על אף שיק של חב' ברדיצ'ב, ובוודאי שלא מסרתי שיק כלשהו, חתום או לא חתום, לתובע. החתימות על השיקים של החברה אינן שלי והן אף לא דומות לחתימתי ולא ידוע לי מי חתם עליהם" (ס' 5-6 לתצהירה של שרה).
3. גם כשנשאלה שרה האם היא מזהה את הכתב על המחאות החברה והאם מדובר בכתב ידו של זאב, השיבה בשלילה (פרוט' 29.6.15, עמ' 30, ש' 24-27) ואף ציינה כי "אם הגיעו שיקים (של החברה – י.ד.) הם נותרו על השולחן. לא טיפלתי בזה. לא טיפלתי בכלום" (פרוט' 29.6.15, עמ' 31, ש' 6).
4. זאת ועוד, כאשר נשאלה שרה היכן היו השיקים של החברה, השיבה כי: "אין לי מושג כי לא התעסקתי איתם בכלל. בעלי בלבד התעסק בכך. סוג של אמון כזה", וכי "...מבחינת החברה הדבר היחיד שעשיתי זה לפתוח אותה ואם היה צורך שאחתום לצורך פתיחת חשבון בנק אז אולי גם את זה" (פרוט' 29.6.15, עמ' 31, ש' 1-4), וגם "בזמנו חתמתי כבעלת מניות. אין לי שום מושג. בעלי ניהל את החברה והתעסק בהכל. אני לא יודעת במה עוסקת ואת ענייני הכספים שלה. לא תחום האחריות שלי בכלל" (פרוט' 29.6.15, עמ' 30, ש' 15-16), וכן "פתחתי חברה עם מניות כדי שהוא יוכל להביא פרנסה הביתה. הוא אמר שצריך וכך עשיתי" (פרוט' 29.6.15, עמ' 31, ש' 20). עוד העידה שרה כי "פתחתי לפעמים חברות בשביל בעלי. אני לא יודעת אם התעסק, ולא הייתי אחראית על הפעילות שלו בהן" (פרוט' 29.6.15, עמ' 32, ש' 1-2), וכי "השיקים אצל בעלי ומבחינתי הוא אמור לטפל בהם..." (פרוט' 29.6.15, עמ' 32, ש' 11).
5. גם לשאלת בית המשפט האם נכון הדבר כי היא רשומה אך באופן פורמאלי כבעלת מניות, השיבה: "יכול להיות" (פרוט' 29.6.15, עמ' 30, ש' 19-20), ובהמשך חקירתה אף הצהירה לגבי החברה כי: "...אף פעם לא הפעלתי אותה, חוץ מלחתום על העברת מניות לא התעסקתי בכלל בענייני החברה" (פרוט' 29.6.15, עמ' 30, ש' 22-23).
6. למעשה, מכל המקובץ לעיל עולה תמונה ברורה לפיה שרה שימשה כ"אשת קש" עבור בעלה בכך שהקימה עבורו חברות משעה שלא היה באפשרותו לעשות כן, אפשרה לו שליטה מלאה על ניהול ענייני החברה (לרבות גישה לשיקים של החברה) ועצמה עיניה למתרחש בחברה, כאילו לא הייתה בעלי החברה, מנהלת ומייסדת החברה. בשל כך, עותר התובע לחייב את שרה באופן אישי בחיוביה של ברדישטוב על ידי הרמת מסך ההתאגדות של החברה.
7. הנה כי כן, שרה מודה בפה מלא כי הקימה את החברה לשימושו של בעלה, זאב, וכי לא הייתה מעורבת כלל בענייני החברה ובניהולה. במילים אחרות, הקמת חברת ברדישטוב לא הייתה אלא כסות לניהול עסקיו של זאב אשר היה נתון היה בבעיות כלכליות חריפות מכדי שיוכל לנהל עסקים.
8. לעניין זה, יפים דבריו של כב' הש' צימרמן בעניין תנובה, אשר במסגרתו נדונה אחריותו של בעל מניות בחברה אשר הוקמה על ידיו עבור אחיו שהיה נתון בקשיים כלכליים ואשר ניהל ושלט, דה פקטו, בחברה: "הוא שיצר חזות כאילו המדובר בחברה בניהולו, שעה שלמעשה לא הייתה היא אלא כסות לניהול עסקים בידי מי שמסתבר כי נתון היה בבעיות חריפות מכדי שיוכל לנהל עסקים. לאחר הקמת החברה – שוב, אם נאמץ את טענות הנתבע עצמו – הרי שהוא איבד כמעט כל עניין בחברה. מן התשובות לשאלון, מן התצהיר, ומן החקירה הנגדית עולה כי לנתבע לא היה מושג, לדבריו שלו, מה נעשה בחברה. העסק היה של חגי "לחלוטין" (עמ' 23, ש' 19). מי היו הספקים, מה היו הבטחונות, מה היה היקף פעילותה של החברה – כל אלה לא ידע הנתבע עד למועד קריסת החברה, וחלק – עד עצם היום הזה. ...ככלל, הפסיקה נכונה להתייחס ביתר חשדנות לחברות משפחתיות קטנות, המנוהלות כעסק פרטי הדומה לשותפות, וביתר קלות – באופן יחסי כמובן – נכונה היא להרים את מסך ההתאגדות במקרים של חברות ממין זה (ראו: ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353 (1992)). המקרה דנן הוא קיצוני. דרך התנהלות יוצאת דופן זו של הנתבע, יש לקבוע, היא מן המקרים החריגים שיש לומר שמסך ההתאגדות נועד לקיפוח נושים (סעיף 6(א)(1)(א) לחוק החברות). דרך התנהלות יוצאת דופן זו, יש לקבוע, היא מן המקרים החריגים שיש לומר כי מסך ההתאגדות נוצר באופן שיש בו כדי לפגוע בתכלית החברה, ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה (סעיף 6(א)(1)(ב) לחוק החברות). וכל זאת נעשה בידיעה, ולמצער – עצימת עיניים של הנתבע, מי שהוא בעל המניות היחיד והמנהל היחיד של החברה (סעיף 6(א)(1) סיפה וסעיפים 193-192 לחוק). דרך התנהלות יוצאת דופן זו, של יצירת חזות של חברה בבעלות הנתבע, שאינה אלא כסות לפעילותו של מי שנושים סביר שלא יהיו מוכנים להיות נושיו, היא כזו שכאשר היא מובילה בסופה להותרת נושים רבים וידיהם על ראשם, מצדיקה את הרמת מסך ההתאגדות."
9. הדברים הללו כאילו נכתבו לענייננו. היותה של שרה בעלת המניות בחברת ברדישטוב איננה אלא "מסך עשן" ו"כסות" אשר נועדו לאפשר לזאב להתחבא מאחורי מסך ההתאגדות של החברה ולפזר שיקים ללא כיסוי. שרה מודה כי היא מעולם לא הייתה מעורבת בפעילותה של החברה וכי הקימה אותה לטובת פעילותו (מסתבר המפוקפקת) של בעלה. בכך יש כדי לפגוע בתכלית החברה וכל זאת נעשה בידיעה, ולכל הפחות בעצימת עיניים של שרה – בעלת המניות והמנהלת היחידה של החברה, בפני המתרחש בחברה באופן המצדיק את הרמת מסך ההתאגדות של החברה לפי סעיף 6(א)(2) לחוק החברות.
10. אשר על כן, התביעה להרמת מסך ההתאגדות של חברת ברדישטוב וחיובה של שרה באופן אישי בחובותיה של ברדישטוב, היינו השיקים של החברה שנמסרו לתובע בסך כולל של 36,750 ₪, מתקבלת, אפוא, ושרה וברדישטוב חבות בסכום האמור ביחד ולחוד.
11. באשר לחיובה של שרה במלוא סכום החוב הנתבע בשל טענתו של התובע כי שרה פעלה במשותף עם בעלה ובנה, כאן מצאתי כי תביעת התובע לא הוכחה דיה. הנה כי כן, בכתב תביעתו, עותר התובע לחייב את שרה במלוא סכום התביעה, שכן לטענתו שרה פנתה אליו במשותף עם זאב וישראל, בעקבות ההפניה של שרעבי, לשם מתן ההלוואה לישראל לרכישת הדירה והתחייבה עמם לפרוע את ההלוואה (ס' 2 לכתב התביעה). ואולם, התובע לא הביא כל ראייה אשר יש בה להוכיח כי שרה הייתה מעורבת באופן ישיר בנטילת ההלוואה ודומה כי התובע אף זנח טענה זו במסגרת סיכומיו משעה שהתמקד במעורבותה של שרה באירועים במסגרת פועלה כבעלת מניות של ברדישטוב בלבד.
12. אשר על כן, התביעה כנגד ברדישטוב מתקבל בגין סכומי ההמחאות שלא נפרעו והתביעה כנגד שרה מתקבלת ביחס לסכום ההמחאות של חברת ברדישטוב שנמסרו לתובע, מכח הרמת מסך, כפי שפורט בהרחבה לעיל.

חברת בווריה

1. כפי שכבר פורט בפרק הרקע של פסק הדין, בנסיבות שבהן נוהל ההליך במלואו וזאת מבלי שמי מהצדדים ביקש למחוק את בווריה או לחלופין לחייב אותה במלוא סכום התביעה בהיעדר הגנה, הנני מורה על מחיקת התביעה כנגד בווריה.

סוף דבר

1. סיכומו של דבר, אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובע 74,545 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כן ישלם הנתבע 1 לתובע 60% מאגרות המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין וכן מלוא הוצאות העדים שהיו לתובע ככל שהיו וכל הוצאה אחרת כדין שהייתה ככל שהייתה ותאושר על ידי בית המשפט ושמן הדין לחייב בה את הנתבע 1. כן ישלם הנתבע 1 לתובע שכר טרחת עו"ד בסך של 13,000 ₪.
2. אני מחייב את הנתבע 2 לשלם לתובע 124,600 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כן ישלם הנתבע 2 לתובע את אגרות המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין וכן את הוצאות עדים וכל הוצאה אחרת כדין שהייתה ככל שהייתה ותאושר על ידי בית המשפט. כן ישלם הנתבע 2 לתובע שכר טרחת עו"ד בסך של 23,000 ₪.
3. התביעה כנגד הנתבעת 3 נמחקת ללא צו להוצאות.
4. הנתבעת 5 תשלם לתובע 27,150 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כן תשלם הנתבעת 5 לתובע 21% מאגרות המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין וכן מלוא הוצאות העדים שהיו לתובע ככל שהיו וכל הוצאה אחרת כדין שהייתה ככל שהייתה ותאושר על ידי בית המשפט ושמן הדין לחייב את הנתבעת 5 בה. כן תשלם הנתבעת 5 לתובע שכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪.
5. הנתבעות 6 ו-7 תשלמנה לתובע ביחד ולחוד 36,750 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כן תשלמנה הנתבעות 6 ו-7 לתובע ביחד ולחוד 30% מאגרות המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין וכן מלוא הוצאות העדים שהיו לתובע ככל שהיו וכל הוצאה אחרת כדין שהייתה ככל שהייתה ותאושר על ידי בית המשפט ושמן הדין לחייב בה את הנתבעות הנ"ל. כן תשלמנה הנתבעות 6 ו-7 לתובע ביחד ולחוד שכר טרחת עו"ד בסך של 7,000 ₪.
6. חיובי הנתבעים השונים הנם סולידריים, כך שהתובע לא יוכל לגבות מכל הנתבעים יחד, סכום העולה על הסכום המגיע לו מאת הנתבע 2.
7. כל הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לידי הנתבעים ו/או בא כוחם.

ניתן היום, ג' ניסן תשע"ו, 11 אפריל 2016, בלשכתי.