1. תביעה לפינוי וסילוק יד, שהגישה המדינה באמצעות מנהל מקרקעי ישראל (להלן – "ממ"י"), נגד שמונה נתבעים בני משפחת סריחאן. התביעה הוגשה, כמקובל, בסדר דין מקוצר.

2. על פי הנטען בתביעה, הנתבעים נכנסו למקרקעין השייכים למדינה שלא כדין, תוך השגת גבול ושלילת זכותה של המדינה במקרקעין, והקימו בהם מבנים ואוהלים ואף גידרו שטח על המקרקעין המשמש להם כמכלאה של כבשים.

3. המקרקעין בהם מדובר הם גוש 10021601 חלקה 1. על פי הנטען, הם בבעלות המדינה. לתביעה צורף נסח רישום המהווה ראיה לכך.

4. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן באמצעות עו"ד גדעונין. עיקר הגנתם הוא בטענה שהקרקע שבטיעון ניתנה להם כתחליף לקרקע אחרת שהיתה בבעלותם.

הטענה ביתר פירוט היא, שלאביו של הנתבע 1 (להלן: "עיד") – היתה קרקע אחרת בסמוך לעיר אופקים, והיא היתה בבעלותו במשך 50 שנה, עוד קודם להקמת המדינה (סעיף 4 לתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן).

על פי הנטען (בסעיף 5 לתצהיר) ממ"י פנה למשפחתו של המצהיר, וביקש שיתפנו מאותה קרקע ליד אופקים.

בתמורה, המשפחה קיבלה 200 דונם חלופיים ליד הישוב עומר. זה היה המצב במשך כ-40 שנה, עד שממ"י שב ופנה למשפחת הנתבעים, ושוב ביקש שיתפנו מהקרקע. הפעם – מכיוון שהבעלים המקוריים (משפחת אנאברי) דרשו לממש את זכותם על הקרקע. על פי הנטען , משפחת הנתבעים הסכימה גם הפעם, וקיבלה בתמורה קרקע חלופית ליד צומת להבים. על פי הנטען, חלפו שלוש שנים והתרחיש חזר על עצמו. הפעם המשפחה עקרה לקרקע ליד הישוב טראבין א-סנע. על פי הנטען, בעקבות הרחבת הישוב טראבין א-סנע – התבקש אבי המבקש להתפנות גם מקרקע זו – הפעם למקרקעין שבטיעון, צפונית מערבית לאזור התעשייה עומר, בצמוד למקרקעין אחרים שניתנו לאבי המשפחה בשנת 1989.

הטענה בתמצית היא, שמקור זכותה של המשפחה להחזיק בקרקע שבטיעון הוא בהסכמים עם ממ"י, ושממ"י עצמו "מסר" את המקרקעין האלה לאבי המשפחה, תמורת שטחים אחרים שהיו בבעלותו על פי התיאור שלעיל.

5. בדיון מקדמי שהתקיים ב-14.7.2013, נקבעו סדרי ומועדי הבאת הראיות, ונקבע גם, כי מוסכם על הצדדים, שנטל הבאת הראיות הינו על המבקשים (הנתבעים).

6. ממ"י הגישה את תצהירו של מר אייל דרעי, ששימש כפקח ב"סיירת הירוקה", ואח"כ כפקח מטעם ממ"י. כמו כן, ממ"י הגיש גם תעודת עובדת ציבור (הגב' רונית וקנין), שעובדת באגף עסקאות במגזר הבדואי ברשות מקרקעי ישראל בתפקיד של ראש צוות עסקאות.

7. על פי האמור בתצהירו של מר דרעי, במהלך שנת 2011 הוחלט על מבצע אכיפה בקשר עם "פלישות ותיקות", ומכאן עיסוקו בעניין דנא. הוא צילם את הפלישה הנטענת וגם נעזר בתצלום אווירי. לדבריו הוא נפגש עם עיד מספר פעמים (במקרקעין שבטיעון) "ולא זכור לי כי הוא העלה באוזני דבר מכל הנטען בתצהיר". כלומר, טענתו של מר דרעי היא, שעיד היה מודע לביקוריו (של דרעי) במקרקעין, וידע מה תכליתם, ובכל זאת הוא לא העלה טענות מהסוג שטען בהליך זה.

מתעודת עובד הציבור עולה, כי לנתבע 1 וגם לנתבע 2 יש זכויות במגרשים מסוימים בתל שבע.

8. הנתבעים לא הגישו ראיות כלשהן.

9. בפתח ישיבת ההוכחות שהתקיימה כמתוכנן ב-12.12.13 – הודיע עו"ד גדעונין כי "נוכח חילוקי דעות ביני לבין הנתבע 1 – אני מבקש להתפטר מייצוג".

הנתבע 2 עצמו ביקש שתינתן לו האפשרות להביא את עדיו. לדבריו "העדים שלי זקנים ואי אפשר להביאם היום בשל מזג האוויר הקשה".

בנסיבות העניין לא התרתי את התפטרותו של עו"ד גדעונין. (עמ' 4).

10. (א) מחקירתו של מר דרעי התברר, שההליך דנא הוא ההליך הראשון שננקט נגד הנתבעים וכי בהיות הפלישה הנטענת פלישה שאינה טריה, לא היה בסמכותו של דרעי לדאוג לפינוי.

(ב) נוכח טענתם של הנתבעים ששהייתם במקרקעין שבטיעון היא מכוחה של הסכמת ממ"י – דרעי נדרש לעניין תיעוד, שאולי יש בכוחו לאשש את טענת הנתבעים. תשובתו היתה, שלגבי הימצאותו של תיעוד בממ"י עצמו – "אני לא מכיר דבר כזה (אבל) – יש מקום אחר שאפשר לחפש שם, אני... משיב במנהלת הבדואים, שזו זרוע של המנהל". (עמ' 5).

על פי הגיונו של דרעי, "אני יכול לשלול שמישהו הבטיח את המקרקעין שבטיעון, מעצם העובדה שלא ראיתי מסמך כתוב".

11. אין זה מיותר לציין, שדרעי העלה את האפשרות שהנתבעים ישכרו שטח לצרכיהם. (אבל לא את השטח שבטיעון) – עלות השכירות היא נמוכה מאוד כ- 2 ₪ לדונם.

12. דיון והכרעה:

א. עיקר הגנתם של עיד ושל שאר הנתבעים היא, בדברים שנמסרו להם בידי אבי המשפחה. מבחינה זו מדובר בעדות מפי השמועה. על פי מה שנמסר (בישיבה מיום 14.7.13), אבי המשפחה מצוי במצב בריאותי קשה ו"אינו מתקשר".

אפילו לא אקפיד עם הנתבעים בקשר לכלל הראייתי האמור, בסופו של דבר, הגנתם בנויה, כאמור, על טענה של הסכמה. ניסיון החיים, השכל הישר וההיגיון מחייבים, שהסכמה כזו תהא מתועדת בכתב. לעניין זה "תיעוד" – אפילו תיעוד עקיף ושיש בו אזכור כלשהו של ההסכמה הנטענת. אין זה מיותר לציין, שעל פי הנטען, מדובר בשרשרת של "החלפות" קרקע, ושהקרקע שבטיעון היתה החוליה האחרונה בשרשרת זו. ככל שאבי המשפחה היה אדם תמים – וזו אפשרות שיש לקחת בחשבון – תמימותו היתה יכולה להביאו להסכמות בעל פה ככל שמדובר בחוליות הראשונות. נוכח ריבויין היחסי של החוליות, ונוכח הריטואל שחזר על עצמו של הבטחה והפרתה, אין זה סביר בעיני, שאפילו אבי המשפחה הוא אדם תמים – הוא לא ביקש ולא קיבל אסמכתא כתובה כלשהי, לפחות לגבי החוליה האחרונה הנדונה.

יוצא איפוא, שהגנת הנתבעים כולה, תלויה רק על סיפור שעיד שמע מאביו, בלי שלסיפור זה יש תמיכה ועיגון אובייקטיביים כלשהם.

ב. במהלך שמיעת הראיות, עלה שמו של פקיד כלשהו בשם "יהושע", שעבד בממ"י, שהנתבע 2 קיווה שתינתן לו האפשרות לאתרו ולהביאו לדיון. אבל, בבירור שנערך בהפסקה שהיתה בדיון, עלה כי אותו "יהושע" נפטר לבית עולמו לפני כ-12 שנים (עמ' 7).

ג. הנתבעים לא העלו טענה שהיה בידם הסכם כתוב כלשהו, אבל, הם לא הצליחו לאתרו. אילו טענו טענה זו – היה מקום לחייב את ממ"י לעשות מאמץ עליון ולאתרו. לא מצאתי טעם להורות לממ"י לחפש אחר מסמך שיתכן שכלל אינו בנמצא. גם לא מצאתי טעם לדחות את הדיון, כדי לאפשר לנתבעים לאתר מסמך שהם כלל לא טענו לקיומו.

גם לא ראיתי טעם לאפשר לנתבע 2 להביא עדים. כאמור לעיל, התברר שכוונתו היתה לאותו "יהושע" שבינתיים נפטר, או לעדים אחרים, שהתועלת הצפויה מעדותם מפוקפקת למדי.

ד. העולה מן המורם הוא, שמול טענת המדינה הנתמכת ברישום המאשש את טענת הבעלות שלה בקרקע, הנתבעים לא הציגו אפילו "בדל" ראיה, המצדיקה "עיון" נוסף.

לכן, כשאלה הם פני הדברים, לא ראיתי מנוס מקבלת התביעה. אני מורה לנתבעים כולם, לפנות את המקרקעין שבטיעון, מכל אדם, חיה וחפץ וזאת תוך 30 יום מהיום.

פסק הדין ימסר גם לעו"ד גדעונין שיעביר אותו ללא דיחוי לנתבעים.

לא ראיתי מקום לפסוק הוצאות.

ניתן היום, י"ב סיוון תשע"ד, 10 יוני 2014, בהעדר הצדדים.