לפני:

כב' השופט אברהם טל, סג"נ – אב"ד
כב' השופט אהרון מקובר
כב' השופטת זהבה בוסתן

ב"כ המערערת עו"ד רועי לוס

המשיב ובא כוחו עו"ד שי גלעד

עו"ד ברונשפק – מתרגמת את הדיון לשפה הרוסית

פרוטוקול

ב"כ המערערת: חוזר על הודעת הערעור.

למען הסר ספק, אנו סבורים שהתמונה שהניחה ההגנה בפני בית המשפט קמא היא גם מחייבת את הנאשם בפלילים, גם התמונה שציירה ההגנה לפיה הוא סטה, אנו סבורים שהיא מחייבת את כתב האישום.

אדגיש שהנאשם למעשה אין מחלוקת לגבי מרבית העובדות, התנאים שבהם נהג הנאשם כלומר כשהרכב עמוס ב – 500-600 קילו סחורה כשהוא נוסע במהירות של 110 קמ"ש – 100 קמ"ש, כשהוא נוסע כברת דרך משמעותית, כל אלו גם אם הייתה תקלה ברכב, הנאשם עצמו בפרשת ההגנה לשאלותיי אמר שקשה היה לו לשלוט ברכב במצב הזה.

כתב אישום מייחס רשלנות מסוימת שנשענת על גרסת הנאשם במשטרה. הנאשם פיתח את הגרסה הזו בשלב הבאת הראיות וטען שההגה בעצם לא הגיב לו אחרי שסובב הלוך חזור שלוש פעמים, אז אנו בתוך פרשת ההגנה כשגרסאותיו התפתחו למצב הסופי התמודדנו איתן וכשהנאשם טען שהרכב היה במצב כזה, השאלה המיידית והמתבקשת הייתה האם הרכב היה במצב שאפשר לשלוט בו והנאשם טען שלא יכול לשלוט בו כרגיל, מכאן המסקנה שהייתה צריכה להיות זהירות שהוא לא נקט בה.

אנו צריכים לבחון את הסברו של הנאשם לקרות התאונה, וההסבר שנתן התקופה הובילה אותנו לבחון את הסבירות של ההתנהגות שלו, על כך ההתנהגות לא סבירה ולא יכולה להיקבע כסבירה. כמו שרכב רגיל בעומסים, ברור שאם יש בו בעיה והנאשם טוען כאותו הסבר שעוטף את האירוע שהרגיש בתקלה יומיים קודם, אנו מצפים שתהיה זהירות אז כשיש תקלה אנו מצפים לאמת זהירות מסוימת, שלא ננקטה, ואני סבור גם שהנאשם לא היסס לצאת לנסיעה כזו בתנאים כאלו ולדבר הזה יש השלכה.

בית משפט קמא עושה שימוש בפסק דין שהעלה חברי - ערעור 8529, עיינתי בפסיקה זו ומדובר במקרה שונה לחלוטין. ראשית במקרה שלנו אין כל מחלוקת על העובדות למעשה.

שאלת מחדלי החקירה אין לה משמעות לעניין הגנת הנאשם.

ב"כ המשיב: אפנה את תשומת הלב לכך שכתב האישום מתאר מצב בו הנאשם נוסע בנתיב המשאיות בגרסה זו דבקה המאשימה לכל אורך הדרך, אפילו בנאמר בסעיף 5 לכתב האישום ובמפורט בסעיף 8 לכתב האישום, גם כשהסתיימו הראיות טענה המערערת בסיכומים כי סלע המחלוקת אם המשיב נהג בנתיב הזחילה או שמא סטה עם רכבו לעבר נתיב זה כשנהג בנתיב הימיני מבין שני הנתיבים. זו הייתה גרסתו מלכתחילה.

גרסתו של המשיב הייתה ברורה מלכתחילה, יתרה מכך הבוחן המשטרתי ביקש לעמת או להתמודד אל מול הטענה הזו לשלוח את הרכב לבדיקה כדי לבדוק אם הכשל גרם לסטיית הרכב, הממונים אמרו שאין צורך, כנראה מטעמים כלכליים.

אני מניח שאם הבוחן המשטרתי חשב שמן הראוי לשלוח את הרכב הזה לבדיקה, חזקה עליו שהוא חשב שגורם קיצוני אולי מקצועי יותר יוכל להוביל למסקנה, אגב גם הבוחן מטעמו של המשיב אמר שניתן לבדוק ולהגיע למסקנות.

אמר דווקא ד"ר רז שמבחינתו הסטייה לא הייתה קריטית והנאשם אמר שמודע לסטייה שכשהוא עוזב את ההגה יש משיכה ימינה אך ידע שהרכב למחרת נכנס לטיפול. אבהיר כי אין לנו שום קביעה שאומרת שאותה סטייה בהגה היא זו שהביאה אותו למשיכה של ה - 20 מ', הוא לא אומר שזה הכשל שהביא אותו לשם.

האיש אומר שהוא הרגיש משיכה קלה ימינה, הוא אומר 20 מ' לפני הפגיעה הרגיש שההגה לא נענה לו, זו לא אותה משיכה שהייתה לו. כיצד נוכל לדעת אם הסטייה ימינה הייתה מאותו כשל שהיה קודם לכן רק כשהוא התגבר, או שהיה כשל אחר? הנטל עלינו להסביר מדוע סטינו.

הוא אומר שהיה כשל מכני שמשך את ההגה ימינה בצורה שלא יכול היה לשלוט על הרכב.

אציע לבית המשפט פרזונקציה , אני סבור שנניח שלכל אורך היום שנסע הייתה לו משיכת הגה בגלל פגם בגלגל, וזה אותו פגם שמשך את ההגה מעט ימינה כשעזב אותו, 20 מ' לפני הפגיעה השתחרר בורג, אי אפשר להטיל עליו נטל שלא נקבע בפסיקה, הפגם העיקרי כאן הוא שקודם כל הוא מציג גרסה שמסתבר כאמיתית, גם אותו נהג שחנה שם בצד ראה את הרכב סוטה והוא אמר כך.

אם היה מוכח שבאמת אותו כשל הוא כשל שגבר, התביעה בכלל לא רצתה לשמוע על הכיוון הזה, הם בחנו ובדקו ולכן לא מעניין אותם בכלל.

הבוחן אומר אחרי שבדק את הנושא הוא דבק בקביעתו שנסע בנתיב הזחילה לכל אורך הדרך, אז מה נפקא מינא אם הייתה סטייה או לא ואם היה כשל או לא?

כיצד היה יכול להתגונן כדי להוכיח אותה? ברגע שהעלה נטל לפחות במאזן האזרחי מעבר למאזן ההסתברות, היה חובה על התביעה לקחת את הרכב ולהדוף את הטענה הזו, לא עשתה זאת ככל הנראה מטעמים כלכליים, וכשלא עשתה את זה נניח שזה היה אותו כשל שגבר, קמה לו אותה הגנה על מחדלי חקירה. יתרה מכך, הבוחן אומר שהלך והוציא את הסרטון של כביש 6, איפה הסרטון?

הוא יכול היה להראות את אופן הסטייה. הסרטון מדבר על אופן הסטייה, היינו רואים כיצד ארעה התאונה. סימני החריצים גם על הכביש יש סימנים ישרים ויש אחרים, אמר את זה הבוחן מטעמנו שבית המשפט קמא אימץ את הגרסה הזו.

בסופו של דבר, בית המשפט קמא קובע ממצאים עובדתיים ומגיע למסקנות מתוכם.

ב"כ המערערת: הטענה שמדובר בשני כשלים נפרדים, האפשרות הזו עולה היום לראשונה.

גם בסיכומי ההגנה חברי כותב (מצטט) גם בהודעת הערעור, הטענה של כשל שהתחזק ההתחזקות הזו זו טענה שאין לה שום ראייה, ההיפך הוא הנכון, הראיתי באמצעות הנאשם ומומחה הגנה אומר שהכשל שהרגיש לא הייתה החלפה לגביו וגם נאמר שזה כשל כתוצאה מחוסר לחץ בצמיג והוא כשל מתמשך, ההחלפה הזו אין לה בדל ראייה שתומכת בה.

אנו עומדים מאחורי העובדה שיש ממצא של חריצים בכביש שמוכיחים שהמסקנה הנלמדת היא פגיעה בחזית החור, על כן אנו טוענים שהנאשם בעת הפגיעה נסע בנתיב לא שלו. אכן לאור העד האובייקטיבי, כנראה מה שקרה שעובר לנסיעה הנאשם סטה ואז שוב גם הנושא הזה מחייב את הנאשם. נשאלתי על מה אני מבסס את העובדה שמדובר בעומס, השורה התחתונה של מומחה ההגנה היה שאני ובעקבותיי בית המשפט קמא שאל את מומחה ההגנה האם הנסיעה בתנאים שפירטתי קודם לכן האם היא סבירה? מומחה ההגנה משיב ש"השאלה מורכבת בהתחלה ואם נהג מודע ויודע לתקן..." (מצטט), לא רואים את זה בפרוטוקול אבל זה אחרי שבית המשפט קמא שואל אם זה סביר או לא, מומחה ההגנה אומר שבמצב המדובר הוא לא היה נוהג והנהיגה הזו לא סבירה, זה מומחה ההגנה אומר.

ב"כ המשיב: אני מציע לחזור ולעיין בע"פ 71019/05.

לגבי נושא של נהיגה בזמן פסילה, אני גם מפנה את בית המשפט לפסק הדין שניתן לפני זמן מה בעניין אזרחי שממנו למדנו גם את החיוב להודיע על הודעת הפסילה בפועל ואותו פסק דין ע"א 7602/06 - בית המשפט העליון כב' השופט מלצר. בית משפט זה, כב' השופטת אהד בערעור נוסף שהייתי צד בו קיבלה ערעור על בית משפט לתעבורה בפ"ת עפ"ת 54081-02-12 שם מצב דומה, נהג יליד ישראל ומדבר עברית באופן שוטף, מוזמן לשימוע באגף התנועה בבית דגן, לא מתייצב, קצין מחליט לפסול אותו בהעדרו ונתפס לאחר מכן נוהג בזמן הפסילה, כשאין לו רישיון ביד.

כב' השופטת אהד אמרה גם אם ידע והוזמן אך לא הובא בפניו לידיעתו בפועל לגבי הפסילה, אחת על כמה וכמה במצב זה שהוא לא דובר את השפה וגם שם וגם כאן תורגם לו העניין.

ב"כ המערערת: כל הנושא של הנהיגה בפסילה נשען על הנחות, אבל בית משפט קמא לא קבע כל כרסום בראיות התביעה שאומרות שהנאשם קיבל וידע והבין.

<#2#>

פסק דין

1. נגד המשיב הוגש כתב אישום בתיק גמ"ר 10048-02-12 (בית משפט השלום לתעבורה מחוז מרכז) שבו הואשם בגרימת מוות ברשלנות של נוסע שישב לידו ברכב מסחרי בו נהג בכביש 6 ביום 28.11.10 בסביבות השעה 15:20, לאחר שהתנגש ברכב משא אליו היה מחובר נגרר שנסע בנתיב זחילת המשאיות.

כמו כן, הואשם המשיב בנהיגה בזמן פסילה, שכן הוא הוזמן להתייצב בפני קצין משטרה לדיון בפסילת רישיון הנהיגה שלו, שלא היה בתוקף מזה 5 ימים, לא התייצב לשימוע ומשכך נפסל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה, פסילה שהייתה בתוקף בזמן התאונה נושא כתב האישום.

2. בית משפט קמא זיכה את המשיב מהעבירה של גרם מוות ברשלנות לאחר שקבע כי המערערת לא הוכיחה מעבר לספק סביר שהמשיב גרם ברשלנותו לתאונה הקטלנית או שמא התאונה נגרמה בשל אירוע שלא היה בשליטתו שכן רכבו לא נבדק על ידי המערערת לצורך בדיקת ליקויים שהועלו על ידי המשיב בהודעתו במשטרה.

בית משפט קמא קבע כי המשיב הרים את הנטל המוטל עליו והראה שקיימת אפשרות שהתאונה נגרמה עקב כשל ברכב שהחמיר באופן קיצוני בזמן התאונה וגרם לסטיית הרכב ימינה. על פי קביעת בית משפט קמא, המשיב לא יכול היה לצפות את התרחשותה של ההחמרה הפתאומית במצב רכבו ומשכך, זיכה אותו מגרימת התאונה הקטלנית.

3. באשר לעבירה של נהיגה בזמן פסילה, קבע בית המשפט קמא כי המערערת לא הוכיחה מעל לספק סביר כי הודע למשיב או כי המשיב ידע את דבר פסילת רישיונו על ידי הקצין לאחר שימוע שנערך בהעדרו ומשכך עומדת לו ההגנה של "טעות במצב דברים" כפי שנקבע בסעיף 34(יח) לחוק העונשין.

הכרעת דין זו היא נושא הערעור שבפנינו.

4. על פי הנטען בכתב האישום, מדובר היה בפגיעה של חזית רכב המשיב בחלק האחורי של רכב המסע של הנגרר, אך בהודעת הערעור לא תומכת המערערת בפה מלא בטענה זו אלא מוכנה לקבל את דברי המשיב, כפי שנאמרו לראשונה בהודעתו במשטרה, וכפי שנאמרו בעדותו כפי שצוטטה בעמודים 50 – 51 להכרעת הדין של בית המשפט קמא.

5. באשר לזיכוי המערער מגרימת התאונה נושא כתב האישום, טוענת המערערת כי הן בתרחיש שהוצג בכתב האישום לפיו המשיב נסע מאחורי המשאית והנגרר בנתיב זחילת המשאיות והן בתרחיש שהמשיב סטה עם רכבו לנתיב הימני ואז פגע עם חזית רכבו באחורי הנגרר קמה אחריות למשיב לקרות התאונה הקטלנית, שכן הוא לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הסטייה נגרמה מנימוק שאיננו תלוי בו ("כלל הדרך").

6. ב"כ המערערת מסתמך על דבריו של המשיב בהודעתו במשטרה ת/1 ובעדותו בבית המשפט כפי שהובאה בעמודים 50 – 51 להכרעת הדין של בית המשפט קמא.

ב"כ המערערת תומך טענתו גם בעדותו של ד"ר עוזי רז, הבוחן מטעם ההגנה, שהגיש את חוות הדעת נ/6, לפיה במצב המתואר על ידי המשיב בדבר תקלה ברכב הוא לא היה נוהג ולא היה ממליץ לאחרים לנהוג (ראה עדותו בעמוד 43 לפרוטוקול).

7. ב"כ המשיב טוען כי גם אם המשיב גילה תקלה בכל הקשור לתגובת ההגה של הרכב בו נהג בזמן התאונה יום או יומיים לפני קרותה, אין ראייה לכך שתקלה זו היא שגרמה לתאונה הקטלנית שכן הרכב שבו נהג המשיב לא נבדק על ידי המערערת מנימוקים כלכליים או אחרים למרות דרישת הבוחן מטעם המערערת מהממונים עליו לבדוק אותו.

8. באשר לטענה זו, טוען ב"כ המערערת כי לא מדובר במחדל חקירה שפגע בהגנתו של המשיב שכן בדוח הבוחן מטעם המערערת ת/4א שהוגש בהסכמה נכתב כי לרכב של המשיב נגרם נזק הרסני מלפנים לאחור ומשמאל לימין ועקב הנזק לא ניתן להיכנס לתא הנהג וכן נגרם נזק קשה לדוושת הבלם ולמערכת ההיגוי כפי שנראה גם בתצלומים ת/5.

כך במיוחד כאשר התקבלה טענת המשיב באשר לכשל שהיה ברכבו עובר לתאונה ובזמן קרותה.

9. עיון בעדותו של המשיב בבית המשפט מעלה כי הוא תולה את הסיבה לסטייה מהנתיב הימני שבו נסע לנתיב זחילת המשאיות ולחוסר האפשרות שלו לבלום מבעוד מועד בכשל שהתגלה ברכב בכל הקשור לסטיית ההגה ימינה. כשל זה התגלה על ידו יום או יומיים לפני התאונה והוא התכוון לבדוק אותו כאשר יביא את הרכב למוסך למחרת התאונה.

10. טענה זו נטענה גם על ידי ב"כ המשיב בסיכומיו בפני בית המשפט קמא כנימוק לקרות התאונה כאשר טען בסעיף 60 לסיכומיו כי המאשימה לא הוכיחה שהכשל ברכבו של הנאשם אינו הגורם לתאונה אלא ההיפך הוא הנכון, מראיות התביעה ניתן ללמוד שקיים סיכוי סביר שהכשל הוא הגורם לסטיית רכב הנאשם ימינה וכפועל יוצא מכך מקרות התאונה.

11. זה ההסבר שניתן על ידי המשיב בהודעתו במשטרה ת/2, בהעדר הסבר כזה לא היה לו הסבר אחר לסטייה ולחוסר האפשרות לבלום מבעוד מועד ומשכך לא היה עומד בנטל המוטל עליו לסתור את "כלל הדרך".

12. אין בהסבר שמסר המשיב בעדותו בבית משפט קמא, גם אם נמצא מהימן, כדי להרים את הנטל המוטל עליו, שכן מדובר היה בכשל שהיה ידוע לו עובר לתאונה וכאשר החליט להמשיך ולנהוג ברכב גם במצב דברים זה הרי התרשל וברשלנותו גרם לתאונה הקטלנית.

כך גם העיד הבוחן ד"ר עוזי רז מטעמו של המשיב, בסיפא עדותו בעמ' 42 למטה ובעמ' 43 למעלה לפרוטוקול כי במצב הדברים אליו התייחס בחוות דעתו, שבה תמך בגרסתו של המשיב באשר להתנהגות הרכב עובר לתאונה, הוא לא היה נוהג ברכב באותו מצב ולא היה ממליץ לאחרים לנהוג, אלא אם מדובר בנסיעה קצרה לצורך הכנסת הרכב למוסך על מנת לבדוק את התקלה ולתקן אותה.

13. לאור כל האמור לעיל, החלטת בית משפט קמא כי המשיב הרים את הנטל המוטל עליו לסטייה מנתיב נסיעתו ולחוסר האפשרות לבלום מבעוד מועד, היא החלטה שגויה ודין הערעור בעניין זה להתקבל.

14. באשר לזיכוי המערער מעבירה של נהיגה בזמן פסילה - בית משפט קמא קיבל את טענת ב"כ המשיב בסיכומיו לפיה כאשר המערער נהג בפסילה הוא היה במצב של "טעות במצב דברים" מאחר שלא הודע לו בשפתו דבר הפסילה, ומאחר ולא נשלחה לו הודעת הפסילה לאחר השימוע שהתקיים בהעדרו, מאחר ולא התייצב אליו, למרות שמועדו היה ידוע לו. כן קבע בית משפט קמא כי לא הוכח מעבר לספק סביר כי הודע למשיב או כי הוא ידע בדבר פסילת רישיונו על ידי הקצין.

15. אמנם בית משפט קמא לא התייחס בהכרעת דינו המזכה בעניין זה להוראות תקנה 47(ו) לפקודת התעבורה אך הוא קיבל כמהימנה את דברי המשיב בעניין זה לפיהם כי כאשר קיבל את ההזמנה לשימוע בפני קצין המשטרה מהבוחן הוא סבר כי מדובר בהפניה לתשלום עבור חידוש רישיון הנהיגה שלו, שתוקפו פג מספר ימים קודם לכן.

16. לאור קביעה זו, שעניינה קביעת מהימנות על ידי בית משפט קמא על סמך אמון שנתן בדברי המשיב, אין מקום להתערב בזיכוי המשיב מהעבירה של נהיגה בזמן פסילה אף מבלי צורך להתייחס לפסיקה שהוצגה בפנינו, ובפני בית משפט קמא, על ידי ב"כ המשיב.

סיכום:

לאור האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור בכל הנוגע לזיכוי המשיב מהעבירה של גרם מוות ברשלנות ודוחים את הערעור בכל הנוגע לזיכוי המשיב מהעבירה של נהיגה בזמן פסילה.

המזכירות תחזיר התיק לבית המשפט לתעבורה מחוז המרכז על מנת שישמע טיעונים לעונש ויגזור את דינו של המשיב בכל הנוגע לעבירה של גרם מוות ברשלנות.

<#4#>

ניתן והודע היום י"ח אייר תשע"ג, 28.4.2013 במעמד ב"כ הצדדים והמשיב.