בגדרו של סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 עותר המבקש לעיין בחומר, שלטעמו הינו "חומר חקירה" כמשמעו בסעיף זה. במהלך הדיון בבקשה חזר בו הסניגור, בהמלצת בית המשפט, מחלקים מן הבקשה, ונותר עם שניים: מסמך שהפנתה הפרקליטות לחוקרים כיצד ישלימו את החקירה; ומסמך סודי שניתן לעיונו של שופט המעצרים בשעתו. המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת, כי אין מדובר ב"חומר חקירה" כמשמעו בסעיף 74 לחוק.

לאחר שמיעת בעלי הדין על-פה ועיון בחומר שהונח לפניי באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות. אלה טעמיי:

ההלכה הנוגעת לשני סוגי המסמכים בהם עסקינן נסקרה בבש"פ 2270/06 אל עילאוי נ' מדינת ישראל, פ"ד ס"א3), 74 (2006). שני כללים רלוונטיים לענייננו, ואלה הם:

"הכלל האחד הוא כי תרשומות פנימיות של הרשות החוקרת ושל הרשות המאשימה אינן חלק מחומר החקירה; הכלל האחר הוא כי הגשת חומר לשופט הדן בהארכת מעצר (או לשופט הדן בבקשה לצו חיפוש) אינה הופכת חומר זה, מעצמה, לחלק מחומר החקירה..."

[ראו עוד: בש"פ 6552/02 אליהו נ' מדינת ישראל (2002); בג"צ 1885/91 צוברי נ' פרקליטות מחוז ת"א פ"ד מ"ה(2) 630 (1991)].

החריגים לשני כללים אלה מתמצים, בעיקרו של דבר, בתוצרים של פעולות החקירה הנזכרות בתרשומת הפנימית או בדו"ח הסודי לשופט המעצרים. אם מסמכים אלה כוללים דבר מה העשוי להיראות תוצר של פעולה, כגון מזכר של שוטר אודות פעולה שעשה, הרי הם "חומר חקירה". אם אין במסמכים כי אם ריכוז פעולות החקירה שנעשו או שתיעשינה, הסבר על החומר שנאסף, ועוד כיו"ב, אין בכך משום חומר חקירה.

במקרה שלפנינו הצהירה ב"כ המשיבה, כי כל תוצריהן של פעולות החקירה, עד לאחרון שבהם, נמסר לעיון ההגנה, ובכך די. מעבר לכך אין המסמכים בהם עסקינן (הנחיות להשלמת חקירה, וחומר לעיון שופט המעצרים) כוללים כל חומר, שניתן לומר עליו כי הוא "הדבר עצמו". מכאן שאין עניין לנו ב"חומר חקירה" שההגנה זכאית לעיין בו.

משום הטעמים הללו הנני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום, י' סיון תשע"ג, 19 מאי 2013, בהעדר הצדדים.