1. לפניי ערר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (להלן: "בית משפט קמא") אשר ניתנה ביום 05/03/13, על ידי השופט שמואל יציב, בתיק בפ"מ 100-03-13.

2. הערר מופנה כנגד החלטת בית משפט קמא אשר דחה את בקשת העוררים לבטל את הפסילה המנהלית וצו איסור השימוש ברכב.

3. ביום 02/03/13, נהג העורר ברחוב בעלי המלאכה שבחיפה ברכב. הוא עוכב, על ידי שוטר עקב חשד לנהיגה בשכרות. בעקבות זאת נבדקה רמת ריכוז אלכוהול בגופו. הבדיקה הראתה כי ריכוז האלכוהול בגופו של העורר הוא 300 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף.

4. על יסוד העובדות דנן ייחסה לו המשיבה עבירה לפי סעיפים: 62 (3), 64ב' (א)(3) וסעיף 39א' - הכול לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א -1961 (להלן: "הפקודה"), ביחד עם תקנה 169א' לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "התקנות"). העורר זומן לדיון ליום 09/07/13 וכן לשימוע בפני קצין המשטרה, אשר החליט לפסול אותו מנהלית ולאסור את השימוש ברכב למשך 30 יום.

5. כאמור, בקשת העורר לביטול הצווים המנהליים דנן, נדחתה על ידי בית משפט קמא ומכאן הערר שבפניי.

6. לטענת העורר, בית משפט קמא לא נימק את החלטתו, התבסס על כך שקיימות ראיות לכאורה מבלי שבחן את שאלת מסוכנות העורר.

7. המשיבה ביקשה לדחות את הערר, הואיל וקיימות ראיות לכאורה נגד העוררים וכי קיימת מסוכנות מעצם העובדה שמי שנהג ברכב נהג בשכרות. באת כוח המשיבה הפנתה בעניין זה לרע"פ 1286-11, יעקב אמברם נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 16/10/12) (להלן: "פסק דין אמברם").

8. לאחר שעיינתי בהחלטת בית משפט קמא, בחומר החקירה, בהודעת הערר, בבקשה לביטול הפסילה המנהלית, בצווים שניתנו בעניין הפסילה המנהלית ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערר.

9. אין מחלוקת ולא יכולה להיות שהעורר נהג ברכב בעת שבגופו היה ריכוז אלכוהול שיש בו כדי לבסס את העבירה המיוחסת לו. העורר התייחס לחשש שיוחס לו באמירה: "אני מצטער, אתם בסדר גמור, סליחה". יש בדברים אלו יותר מאשר ראשית הודיה.

10. עוד ניתן להפנות לדו"ח פעולה ואכיפת איסור נהיגה בשכרות, תוצאות בדיקת הינשוף, דין וחשבון על בדיקת שכרות באמצעות הינשוף ממנה עולה כי העורר שתה עם חבריו שתי כוסות וודקה במועדון, גם בדו"ח זה מגיב העורר באמירה: "מצטער", דו"ח עיכוב, מסמכי השימוע והודעת איסור שימוש ברכב. בכל הראיות האלה קיימת תשתית מספקת שיש בה כדי לבסס את הדרישה לקיומן של ראיות לכאורה.

11. זאת ועוד, ניתן לומר כי נהיגה בשכרות, מטיבה ומטבעה, יוצרת סיכון לגבי מי שנוהג בהיותו שיכור וגם למשתמשים בכביש. לעניין זה ראו פסק דין אמברם וכן רע"פ 8135-07, אהוד גורן נ' מדינת ישראל, (ניתנה ביום 11/02/09) (להלן: "פס"ד גורן").

בפסק דין אמברם כתב השופט סולברג כי:

"בשלב שבו אדם נוהג בשכרות, כמעט ולא ניתן לעשות דבר על מנת למנוע את הסכנה הנשקפת מכך. לא בכדי מטיל החוק אחריות על אדם שמבצע עבירה בשכרות, הגם שאין לו מודעות באותו שלב, הואיל ובשלב מוקדם יותר בחר במודע להכניס את עצמו למצב מסוכן שבו הוא עלול לאבד שליטה... ".

עובר לפסק דין אמברם, כתב השופט רובינשטיין בפס"ד גורן כי:

"לא יתכן חולק כי השכרות היא אחת מאמות כל חטאת בתחום התעבורה. הנוהג שיכור מסכן לא רק את עצמו, אלא את כל סביבתו בכביש ואף הולכי רגל, ואין צורך להכביר מילים על כך. תופס הגה והוא שיכור – הוא כמכונת מוות נעה...".

ראו גם כן החלטתו של השופט ג'ובראן ברע"פ 6439-06, קריטי נ' מדינת ישראל, (ניתנה ביום 19/10/06).

12. הגם שבית משפט קמא כתב את החלטתו בתמצות ובקצירת האומר, אין לומר כי בפנינו החלטה לא מנומקת. בית משפט קמא ציין כי בדיקת הינשוף הראתה כי בגופו של הנהג ריכוז אלכוהול המבסס עבירה של נהיגה בשכרות, עיין בחומר החקירה והתרשם כי קיימות ראיות לכאורה וכי גם אם לא כתב כי יש בהתנהלות העורר מסוכנות הנובעת מאופייה של הנהיגה בשכרות, והגם שהיה מקום שעניין זה יקבל התייחסות, הרי שהמסוכנות היא פועל יוצא של הנהיגה בשכרות.

13. ראוי שבעבירות מסוג זה ובנסיבות המתאימות, יורחק הנהג מההגה לפרק זמן מסוים לצורכי צינון וכדי להמחיש לו את המסוכנות שבנהיגה בשכרות ועל כן, צדק קצין המשטרה כאשר החליט בנסיבות העניין לפסול מנהלית את העורר מלנהוג ולאסור את השימוש ברכב כדי להדגיש עוד יותר את המסוכנות שבנהיגה רכב בשכרות וחשיבותה של הסנקציה המידית שבאיסור השימוש והאפקטיביות שבה; מכאן ברי כי גם בית משפט קמא צדק משדחה את הבקשה לביטול הצווים המנהליים.

14. אשר על כן, אני דוחה את הערר.

המזכירות תשלח העתק מהחלטה זו לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתנה היום, א' בניסן תשע"ג, 12 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.