בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' הרשמת הבכירה מ' אב-גנים ויינשטיין), מיום 7.2.13.

עניינה של התביעה שהתבררה בבית המשפט קמא הוא בסכום של 6,500 ₪ אותו גבתה המבקשת, חברה להשכרת כלי רכב, מן המשיב, באמצעות כרטיס האשראי של המשיב שפרטיו נמסרו לה במסגרת הסכם לשכירת רכב שנערך בין הצדדים. את הסכום האמור גבתה המשיבה בטענה כי המשיב גרם נזק לרכב במהלך תקופת השכירות. המשיב הגיש את התביעה בטענה כי הכספים נגבו ממנו שלא כדין, שכן הרכב הוחזר על ידו למבקשת ללא כל תקלה, וכי לאחר שהוחזר שימש עוד שני לקוחות נוספים ומכאן שהנזק לא נגרם על ידו.

בית המשפט מצא, כי הגם שהמבקשת ייחסה למשיב נזקים ברכב ששכר, לא הביאה עימה כל ראיה לכך שהנזקים אכן נגרמו על ידו או על ידי אחר שהחזיק בו מטעמו בעת תקופת ההשכרה. כך, למשל, נמנעה המבקשת מלהביא את נתוני מד הנסועה בעת שהוחזר הרכב על ידי המשיב על מנת ללמוד מה המרחק שנסע הרכב ממועד החזרתו ועד שנבדק על ידי שמאי לאחר שהתגלו בו הנזקים שגרמו להשבתתו. כך גם לא הובאה לעדות שוכרת הרכב אשר לטענת המבקשת שכרה אותו מיד לאחר החזרתו על ידי המשיב, על מנת לבסס את הטענה שהרכב אכן "נתקע" כעבור נסיעה קצרה מן המקום בו הועבר לחזקתה. בית המשפט דחה את טענת המבקשת לפיה החזיר המשיב את הרכב, בכוונת מכוון, למוסך שיש לו קשרים עסקיים עמה, על מנת למנוע את בדיקתו על ידה בעת החזרתו. בהקשר זה קבע בית המשפט כי לו סברה המבקשת כי אין בהחזרת הרכב למוסך משום השבת הרכב, היה עליה להורות לנציג המוסך שהתקשר למשרדה על מנת לדווח על ההשבה שלא לקבל את הרכב ולהודיע למשיב כי עליו להביאו למשרדיה. ועוד הוסיף וקבע בית המשפט כי כלל אין זה סביר שהמשיב החזיר את הרכב למוסך על מנת להימנע מבדיקה, שהרי דווקא מוסך הוא מקום בו ניתן לאתר תקלות, ככל שיש כאלה, ואין לייחס למשיב ידיעה שבדיקה מקיפה של הרכב מתבצעת במשרדי המבקשת ולא במוסך. לנוכח כל אלה ונימוקים נוספים אחרים, קיבל בית המשפט את התביעה והורה למבקשת להחזיר למשיב את סכום התביעה בצירוף הוצאות בסכום של 600 ש"ח, תוך שהוא מוסיף ומזכיר את דברי נציגתה בעת הדיון, לפיהם אין היא יודעת כיצד נגרם הנזק ומי הגורם שיש לייחס לו את האשם.

יצוין, כי בכתב ההגנה טענה המבקשת כי לאחר שהתגלתה התקלה ברכב התנהל מו"מ בינה לבין המשיב, ובסופו הכיר המשיב בחבותו והסכים לשלם סכום של 5,340 ₪. בית המשפט העיר כי המבקשת לא חזרה על טענה זו במהלך הדיון ונראה כי הטענה נזנחה. מכל מקום, מכתב ההגנה שהוגש לבית המשפט ומפרוטוקול הדיון עולה כי המבקשת לא הציגה כל אסמכתא לטענה זו.

בבקשה שלפניי חוזרת המבקשת על טיעוניה בכתב ההגנה, וטוענת כי לא ניתן לנציגתה לחקור את המשיב ואת עדיו למרות בקשתה המפורשת. עוד נטען, כי נציגת המבקשת הסבירה בבית המשפט כי כלל לא ידעה שהדיון נקבע להוכחות ולכן לא הביאה עדים מטעמה. למרות זאת סרב בית המשפט לדחות את הדיון למועד אחר. בנוסף טוענת המבקשת כי בית המשפט הפך את נטל הראיה וקבע כי הנתבעת היא שלא עמדה בנטל, בעוד שהנטל להוכיח את תביעתו מוטל היה על המשיב.

לא מצאתי כי הבקשה מבססת עילה למתן רשות ערעור, ולפיכך דינה להידחות.

לנוכח תכליתו של מוסד התביעות הקטנות, והוא יצירת "מכשיר זמין, לא יקר ומהיר לבירור תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית, בעיקר בתחום הצרכנות, שאילו נדונו בדרך הרגילה ... היו נעשות בלתי כדאיות" (רע"א 8144/04 בודקר נ' בשקירוב, מיום20.3.05), אין נתונה לצדדים להליך מסוג זה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, ונדרשת קבלת רשות לשם הגשת ערעור (סעיף 64 לחוק שיפוט בתביעות קטנות, תשל"ו-1976). רשות ערעור תינתן בקפדנות רבה יותר מבקשות רשות ערעור "רגילות" (רע"א 8144/04 הנ"ל; רע"א 4434/12 צוריאל נ' בנק אוצר החייל, מיום 7.8.12).

בענייננו, אין מתעוררת כל שאלה משפטית בעלת חשיבות של ממש, ולא נגרם למבקשת "עוול זועק" (רע"א 8144/04 הנ"ל) המחייב את תיקונו. פרוטוקול הדיון אינו משקף כל בקשה של נציגת המבקשת לחקור את המשיב או את מי מעדיו. לו סברה המבקשת כי נפל בו פגם, היה עליה לבקש את תיקונו. לכך יש להוסיף כי עצם הטענה מוקשה, שכן בעוד שאין מופיעה בפרוטוקול בקשה לחקור את המשיב, כן מופיעה בו הטענה לפיה לא היה ידוע לה כי הדיון מכוון לשמיעת ההוכחות. ניתן אפוא להניח כי לו בקשה נציגת המבקשת לחקור את המשיב, היה הדבר מוצא את ביטויו בפרוטוקול. יתרה מזאת, מטעם המשיב העיד האדם שהחזיר את הרכב למוסך, ונציגת המבקשת לא הציגה לו כל שאלה.

כך גם לא מצאתי יסוד לטענה לפיה לא ידעה המבקשת כי הדיון קבוע להוכחות. בהזמנה לדיון מצוין מפורשות כי ההזמנה היא "לדיון", ובהינתן טיבו של ההליך, לא היה כל יסוד לסברה לפיה יתקיים דיון נוסף מעבר לדיון שנקבע. אם לא די בכך, הרי שבתחתית ההזמנה מצוינת חובתו של מי שהזמין עדים לדיון להודיע לעדים על ביטולו או על דחייתו, ועל המועד החדש, אם אכן חל שינוי בעניין זה. מכאן, שברור כי הדיון נועד לשמיעת העדים.

לגופו של עניין, בצדק קבע בית המשפט כי משהכחיש המשיב את אחריותו לנזק שנגרם לרכב, ובשים לב לכך שנציגת הנתבעת עצמה העירה כי אין היא יודעת כיצד נגרם הנזק, הרי שהיה עליה לבסס תשתית לחיוב כרטיס האשראי של המשיב בסכום הנזק. משכשלה מעשות כן, בדין הורה בית המשפט כאשר הורה.

משלא נתבקשה תשובה, לא אחייב את המבקשת בהוצאות.

העירבון יוחזר לידי מפקידו.

המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט' אייר תשע"ג, 19 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.