1. התובעת השכירה לנתבעים בית בזכרון יעקב, לתקופה שהחלה בשנת 2002.

הצדדים חתמו על הסכם שכירות ביום 12/8/02, בו הושכר הבית לנתבעים למשך שנה עם אופציה לתקופת שכירות של שנה נוספת.

לאחר מכן, המשיכו הצדדים להאריך את תוקפו של הסכם השכירות לתקופות נוספות, שהאחרונה בהם היתה החל מיום 1/9/11 ועד ליום 31/7/12. במהלך השנים גם השתנו דמי השכירות. דמי השכירות שנקבעו לתקופת השכירות שמיום 1/8/10 ועד ליום 31/7/11, היו 5,000 ₪ ואילו דמי השכירות לתקופה החל מיום 1/8/11 ועד ליום 31/7/12, היו 5,500 ₪. הצדדים קבעו מפורשות כי שאר תנאי השכירות יהיו כפי שהיו עד כה, לפי ההסכם המקורי שנחתם ביניהם.

2. התובעת טוענת כי הנתבעים לא שילמו לה את דמי השכירות באופן מסודר וגם לא שילמו אותם במלואם ונותר חוב בגין דמי שכירות.

עוד טענה התובעת כי בשל התנהלות הנתבעים, שלא שילמו לה את דמי השכירות כמתחייב על פי ההסכם, דרשה מהנתבעים לפנות את המושכר עוד טרם תום תקופת השכירות ולפיכך היה על הנתבעים לפנות את הבית כבר במהלך יוני 2012.

לטענת התובעת בפועל פינו הנתבעים את הבית רק ביום 4/9/12.

3. התובעת טוענת כי בגין כל איחור בפינוי, היא זכאית לסכום של 100 דולר ליום. לטענתה, בשל העובדה שתוקף החוזה היה עד ליום 31/7/12, היא מסתפקת בתשלום דמי השכירות עד למועד הזה, אף שלטענתה היה עליהם לפנות את הבית כבר בחודש יוני ואולם, לגבי התקופה שלאחר תום הסכם השכירות, היינו, מיום 1/8/12 ועד למועד פינוי הבית בפועל, על הנתבעים לשלם לה את הפיצוי הנקוב בהסכם בסכום של 100 דולר לכל יום איחור בפינוי.

התובעת צרפה לכתב התביעה טבלה שבה פירטה את סכום החוב בגין דמי השכירות ובגין האיחור בפינוי הבית ובסך הכל היא טוענת כי מגיע לה סכום של 25,818 ₪.

4. התובעת טוענת גם כי הנתבעים עזבו את הבית כשהוא במצב מוזנח והרוס ולפיכך עליהם לפצות אותה גם בגין עלות התיקונים והשיפוצים שנדרשה לעשות בבית. לטענתה, סכום עלות התיקונים הוא 28,665 ₪. עוד היא טוענת כי במשך התקופה שבה תוקן הבית, לא ניתן היה להשכירו ולפיכך היא זכאית לפיצוי בגין אובדן דמי השכירות לתקופה הזו, חודשיים, ובסכום כולל של 11,000 ₪.

5. הנתבעים הגישו כתב הגנה וטענו בו כי דין התביעה נגדם להידחות. הנתבעים הודו כי היו עיכובים בתשלום דמי השכירות אך לטענתם מדובר בעיכובים קלים וספורים שנעשו ברוח טובה ובהסכמה מלאה של התובעת (סעיף 5 ב' לכתב ההגנה).

הנתבעים טענו גם כי פינוי הבית, ביום 4/9/12 נעשה בתיאום ובהסכמה. הא ראיה, לטענתם, שהתובעת המשיכה לגבות דמי שכירות גם בחודשים יוני ויולי 2012. הנתבעים טענו כי הפיצוי הנטען בסך 100 דולר לכל יום איחור בפינוי המושכר הוא מופרז ובלתי סביר. עוד טענו כי התיקונים שנדרשה התובעת לעשות במושכר, אם בכלל, מקורם באיכות בניה לקויה ובתחזוקה גרועה של הבית וכי הם לא גרמו לכל נזק כתוצאה משימוש בלתי סביר או בלתי רגיל במושכר ומדובר בבלאי רגיל בלבד.

בנוסף טענו הנתבעים, כי מכל סכום שמגיע לתובעת יש לקזז את הסכומים שהשקיעו הם בנכס במהלך השנים לצורך תיקונים כאלה ואחרים שלטענתם מגיעים לסכום כולל של 20,400 ₪.

6. שמעתי היום את העדויות.

מטעם התובעת העידו התובעת וחתנה. מטעם הנתבעים העיד הנתבע 2 בלבד. הנתבעת 1 לא הגישה תצהיר, לא העידה וגם לא התייצבה לדיונים שנקבעו בתיק זה.

לאחר ששמעתי את העדויות, סיכמו ב"כ הצדדים בע"פ .

7. מדבריו של הנתבע, ומטיעוני ב"כ הצדדים, עולה כי למעשה אין מחלוקת על כך שהנתבעים נותרו חייבים לתובעת סכום בגין דמי שכירות, כמפורט בטבלה שצורפה על ידם לכתב התביעה, וזאת לגבי התקופה שעד ליום 31/7/12.

8. המחלוקת היא לגבי התקופה שמיום 1/8/12 ועד ליום 4/9/12. בגין תקופה זו דורשת התובעת פיצוי בסכום של 100 דולר לכל יום, שכן, לטענתה, היה על הנתבעים לפנות את הנכס לכל המאוחר בסוף יולי 2012 ואילו הנתבעים טוענים כי גם בגין התקופה הזו אין הם חייבים לשלם יותר מאשר את דמי השכירות על פי ההסכם, שכן הפינוי ביום 4/9/12 נעשה בהסכמה.

אינני מאמינה לטענת הנתבעים כאילו הפינוי ביום 4/9/12 נעשה בהסכמה.

9. מהמסמכים שצורפו לכתב התביעה עולה כי התובעת הקפידה, לאורך כל השנים שבהם שכרו הנתבעים את הנכס, להאריך את תקופת השכירות בכתב. בהתאם, צורפו לכתב התביעה מסמכים שכותרתם "הארכת חוזה השכירות", כל מסמך לגבי אורכה נוספת שניתנה לאותו הסכם.

בנסיבות האלה, העדר מסמך כתוב מעיד על כך שלא ניתנה הסכמה להאריך את תקופת השכירות עד ליום 4/9/12.

10. בפרט הדבר נכון לנוכח העובדה שבתום תקופת השכירות האחרונה פנתה התובעת שוב ושוב אל הנתבעים בדרישה לשלם את דמי השכירות כסדרם ואף התריעה בפניהם על כך שאם לא יעשו כן, תאלץ לעמוד על פינויים מהבית. בהתאם, התובעת אכן דרשה מהנתבעים לפנות את הבית עוד בחודש יוני 2012.

11. מעבר לכך, הנתבעים נמנעו מלהעיד את הנתבעת 1 אף שלכאורה, ולו היה ממש בגירסתם, הייתה עדותה יכולה לתמוך ולחזק גרסה זו.

העובדה שהנתבעים נמנעו מלהעיד את הנתבעת 1, פועלת לכן לחובתם ומותירה את עדות הנתבע 2 כעדות יחידה של בעל דין על כל המשתמע מכך (ראה הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות).

12. כאילו לא די בכך – לא ניתן לקבל את גרסת הנתבעים, כאילו סוכם על הארכת תקופת השכירות עד ליום 4/9/12, ולו מן הטעם שהנתבעים עצמם לא פעלו לפי אותו סיכום נטען.

אם טוענים הנתבעים כי תקופת השכירות הוארכה, מדוע לא שילמו את דמי השכירות עבור תקופת השכירות הזו?

העובדה, שהנתבעים לא שילמו ולו שקל אחד על חשבון דמי השכירות בחודש אוגוסט או בחודש ספטמבר 2012, מעידה כאלף עדים על כך שבאותה תקופה לא היה כל הסכם שהוא.

13. מעבר לכך, עדות התובעת ועדות חתנה בעניין הזה היו שתיהן אמינות והותירו רושם מהימן מאוד ואני מאמינה לעדותם לפיה מעולם לא סוכם על הארכת תקופת השכירות.

התובעת העידה מפורשות כי דרשה מהנתבעים לפנות את הבית עוד טרם תום תקופת השכירות וזאת לאור ההפרות הרבות בכל הנוגע לתשלום דמי השכירות ואני מאמינה לעדותה. התובעת אף צירפה תכתובות בדואר אלקטרוני שתומכות בטענתה.

14. יוצא, כי החל מיום 1/8/12 ועד ליום 4/9/12 ישבו הנתבעים בבית שלא כדין. על פי סעיף 18 להסכם, זכאית התובעת במקרה כזה לתשלום בסכום של 100 דולר לכל יום איחור בפינוי.

15. אני דוחה את טענת הנתבעים, כאילו הסכום שנקבע בעניין זה בהסכם אינו סביר.

ראשית, משום שלא הובאה כל ראיה בעניין הזה.

שנית, משום שסכום שמשקף כפל דמי השכירות, או סכום דומה, אינו סכום בלתי סביר. ברור, כי מטרת הוראה זו בהסכם להביא לכך שלשוכר לא ישתלם להישאר בנכס מעבר לתקופת השכירות הנקובה בהסכם.

16. התוצאה היא, שלעניין דמי השכירות זכאית התובעת למלוא הסכום הנדרש על ידה – 25,818 ₪.

17. התובעת דורשת פיצוי גם בגין עלות התיקונים שביצעה בנכס, ואשר לטענתה נדרשו בשל הנזקים שהותירו הנתבעים בנכס.

בעניין זה צרפה התובעת תמונות, להוכיח את מצב הבית בעת שהנתבעים עזבו אותו וכן הצעת מחיר שקיבלה, לטענתה, לצורך עבודות התיקונים שנדרשו בבית.

סכום הצעת המחיר 24,500 ₪ (לא כולל מע"מ). התובעת צרפה גם שתי חשבוניות, כל אחת על סך 7,000 ₪ ומע"מ, שלטענתה שילמה עבור תיקונים בבית.

18. התובעת לא הביאה להעיד את מר מחאמיד סובחי, מי שלכאורה ועל פי המסמכים ביצע את העבודות בבית.

19. מעבר לכך, מעיון בהצעת המחיר שצרפה התובעת עולה כי חלק לא מבוטל מהעבודות שפורטו בה, אינו קשור כלל לנזקים, שלטענתה הותירו הנתבעים בנכס, והוא נוגע לעבודות תחזוקה שוטפות בנכס.

כך, מפורט בהצעת המחיר סכום של 2,500 ₪ בגין "תיקונים וצביעה של ארגז הרוח" וכן סך של 6,000 ₪ בגין "תיקונים וצביעת קירות חוץ", שני דברים שהם באופן מובהק עניין של תחזוקה שוטפת.

בהצעת המחיר כלול, למשל, גם סכום של 400 ₪ בגין החלפת מרזב שבור, אף שהתובעת לא ידעה כלל לומר ממה נשבר המרזב ואם מדובר בנזק שהיא מייחסת לנתבעים.

הצעת המחיר כוללת גם תיקון וצביעה של כל קירות הבית. בהעדר עדות של הקבלן המבצע,, לא ניתן לקבוע כי מדובר בעבודות שמקורן רק בהתנהלות בלתי תקינה של הנתבעים ולא בעבודות שנדרשות במסגרת תחזוקה שוטפת. לאבחנה זו חשיבות שכן על פי הסכם השכירות על השוכר, הנתבעים, לשאת רק בתשלום בגין נזקים שייגרמו כתוצאה משימוש בלתי סביר ובלתי רגיל בדירה. המשכירה, התובעת, היא שצריכה לשאת בתשלום בגין נזקים שמקורם בבלאי סביר ורגיל.

20. בהעדר ראיה או פירוט מהם הסכומים שנדרשו לצורך ביצוע התיקונים של אותם נזקים שנגרמו בשל שימוש בלתי סביר של הנתבעים, ואלה בלבד, לא ניתן לפסוק לתובעת את מלוא הסכום הנקוב בהצעת המחיר.

21. יחד עם זאת, מהתמונות שהוצגו נראה כי הבית לא הוחזר לידי התובעת כהוא נקי ומסודר ובמצב טוב ותקין, כפי שהתחייבו הנתבעים להחזירו, בסעיף 13 ד' להסכם השכירות. בנוסף, מהתמונות עולה כי ישנם נזקים בכמה מדלתות הבית. הנתבעים לא רק שלא הוכיחו כי הנזקים לדלתות הם משימוש סביר, אלא שהנתבע הודה כי לפחות בדלת אחת מקור הנזק בכך שבנו נתקע בחדר והוא נאלץ להשתמש בכח על מנת לחלצו משם. ברור, שהתובעת אינה צריכה לשאת בעלות התיקון במקרה כזה.

22. לפיכך, ועל פי הערכה ואומדן, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 5,000 ₪, בגין העלויות שנדרשו לשם הבאת הבית למצב שבו היה על הנתבעים להשיבו לידיה.

23. אשר לסכום שדורשת התובעת בגין שני חודשי שכירות שבמהלכם, לטענתה, לא יכלה להשכיר את הנכס בשל עבודות התיקון שבוצעו בו – כפי שכבר צויין, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי כל העבודות שבוצעו בבית מקורן בליקויים שחובת תיקונם מוטלת על הנתבעים דווקא.

למעשה, חלק ניכר מהעבודות מקורן בשיפור מראהו החיצוני של הבית, ובעבודות שנדרשו כתחזוקה שוטפת וללא קשר למצב שבו הותירו אותו הנתבעים בתום תקופת השכירות.

24. התובעת גם לא הוכיחה כי העבודות נמשכו במשך חודשיים, אף שלכאורה ניתן היה להוכיח נתון זה בקלות לו היתה מביאה את הקבלן המבצע להעיד בבית המשפט. ללא עדות הקבלן עדותה בעניין זה היא בגדר עדות יחידה של בעל דין – על כל המשתמע מכך.

לפיכך, לא עלה בידי התובעת להוכיח את טענותיה בעניין הזה.

25. סוף דבר, שעל הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 30,818 ₪.

26. הנתבעים טענו כי הם זכאים לקזז, מכל סכום שיגיע לתובעת, סך של 20,400 ₪, סכום שהוציאו, לטענתם, לאורך השנים בגין תיקונים בבית שבגינם לא זוכו על ידי התובעת.

אני דוחה טענה זו.

27. הכלל הוא כי טענת קיזוז יש להוכיח כדרך שמוכיחים תביעה וזאת לא עלה בידי הנתבעים לעשות.

לא רק שהנתבעים לא יכלו לפרט מתי הוציאו את הסכומים הנטענים, שפורטו בנספח א' לכתב ההגנה מטעמם, התברר שמדובר ברשימה שנעשתה על פי זכרונו של הנתבע והנתבע לא הציג כל ראיה שהיא – לא לעצם ביצוען של העבודות הנטענות ולא לעניין עלותן.

28. כאילו לא די בכך, הנתבע הודה כי כלל לא הודיע לתובעת על ביצוע העבודות האלה וביצע אותן על דעת עצמו בלבד. בנסיבות האלה ברור, כי אף לו היה עולה בידי הנתבעים להוכיח כי ביצעו את העבודות הנטענות על ידם, כולן או חלקן, אין הם זכאים לקזז את עלותם מדמי השכירות המגיעים לתובעת.

29. אשר להוצאות ההליך – אף שהנתבעים מודים כי לא שילמו את דמי השכירות כסדרם ונותרו חייבים לתובעת סכום שעומד, אף לטענתם, על למעלה מ- 18,000 ₪, לא מצאו הנתבעים מקום לשלם דבר לתובעת מאז שעזבו את הבית ועד לעצם היום הזה.

הנתבעים, לא רק שלא שילמו את הסכום האמור, גם טענו בכתב ההגנה שהגישו שאין הם חייבים דבר לתובעת. למעשה, אף שהנתבע הודה בדיון היום כי תחשיב התובעת לגבי דמי השכירות שלא שולמו, לתקופה שעד 31/7/12, נכון, טענו הנתבעים בכתב ההגנה כי התחשיב מוכחש. הנתבעים גם לא התייצבו לדיון שנקבע בתובענה ליום 2/6/14.

בשל התנהלות זו של הנתבעים, כמו גם מועד הגשת כתב ההגנה על ידם, התמשכו ההליכים למעלה משנה והתובעת לא יכולה היתה ליטול פסק דין, גם לא פסק דין חלקי בסכום שמתברר כי כלל אינו מוכחש על ידי הנתבעים, והיא נדרשה להתייצב לבית המשפט יותר מפעם אחת.

30. התובעת זכאית לכן לפיצוי בסכום ריאלי בגין ההוצאות שהוציאה לשם ניהול התובענה.

אני מחייבת לכן את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת, מלבד הסכום של 30,818 ₪ בו חוייבו כאמור לעיל, גם את כל הוצאות המשפט (אגרות ומסירות כנגד חשבונית) ועל כל אלה שכ"ט עו"ד לתובעת בסכום של 8,500 ש"ח.

31. מאחר שהתברר משמיעת הראיות היום, כי הנתבעים מודעים היטב לקיומו של החוב בגין דמי השכירות, שאותו לא שילמו מאז חודש יולי 2012, אין מקום לעכב את ביצועו של פסק הדין למשך 30 יום כמקובל, ואני מחייבת את הנתבעים לשלם את סכום פסק הדין לתובעת בתוך 10 ימים מיום קבלת פסק הדין.

אם לא ישולם הסכום במועד שקבעתי, תהיה התובעת רשאית להגיש את פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, מייד לאחר תום המועד הזה.

המזכירות תעביר לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, י"ז תמוז תשע"ד, 15 יולי 2014, בהעדר הצדדים.