עתירה המכוונת כנגד סירובו של המשיב 1 ("המשיב"), לאפשר לעותר יציאה לחופשה.

שקלתי את טענות הצדדים והחלטתי לקבל את העתירה.

העותר מרצה, מאז 26.1.12 עונש מאסר לתקופה של שנתיים, שנגזר עליו בגין הרשעה בעבירה של גרימת חבלה גופנית חמורה.

לטענתו, הוא הגיש בקשה לצאת לחופשה וזו נדחתה בנימוק של מסוכנותו לציבור. בתשובת המשיב צוין כי בקשת העותר לחופשה נדונה בתאריך 18.2.13 ונדחתה מן הטעם שטרם הושלמה הערכת מסוכנותו של העותר. נטען עוד כי העותר שולב בקבוצה טיפולית לשליטה בכעסים וההליך הטיפולי הוא בתחילתו ולהערכת גורמי הטיפול, בשלב ראשוני זה לא ניתן לשלול פוטנציאל מסוכנות בחופשות.

עוד צוין כי לחובת העותר עבירת משמעת מחודש דצמבר 2012, אשר גם היא הובאה בחשבון בעת הדיון בבקשת העותר. כמו כן צוין בתשובת המשיב כי עתירה קודמת שהגיש העותר בחודש ינואר 2013, שעניינה יציאה לחופשה מיוחדת, נדחתה.

מושכלות ראשונים הם שיציאה לחופשה אינה זכות הקנויה לאסיר (רע"ב 623/12 רועי צאפאנא נ' מדינת ישראל (14.3.12)) בצד זאת קיימות נוהל המסדירות את נושא מתן חופשות לאסירים והן נקבעו בפקודת נציבות בתי הסוהר מס' 04.40.00 ("הפקודה"). בהתאם לכך זכאי אסיר שבקשתו למתן חופשה תישקל באופן ענייני על פי אמות המידה שנקבעו בפקודה, וככל שהוא עומד באמות מידה אלה, יהיה מקום לקבוע את זכותו לחופשה ובמידת הצורך להתערב בהחלטה המסרבת להתירה.

לענייננו, רלבנטיות הוראות פרק ד' של הפקודה שעניינן תפקוד האסיר בבית הסוהר והן קובעות כי תפקוד חיובי משמעו שאין מידע הקושר את האסיר למעורבות שלילית בתוך בית הסוהר, המהווה עבירת בית סוהר או עבירה פלילית, וכן כי עמד בתנאים נוספים ובהם השתתפות במסגרת טיפולית, שמירה על סדרי המשטר, המשמעת במסגרת בית הסוהר, עבודה סדירה, לימודים סדירים והבעת נכונות למתן בדיקות שתן לגילוי סמים.

מתשובת המשיב כמו גם מן הטיעון שהועלה בעת הדיון ביום 18.3.13 עולה שעיקר הנימוק העומד ביסוד הסירוב לאשר את חופשתו של העותר, הוא השלב ההתחלתי בטיפול שבו מצוי העותר וההערכה כי בשלב זה לא ניתן לשלול פוטנציאל מסוכנות מצידו. במענה לכך טענה ב"כ העותר כי עמדת המשיב שלפיה לא ניתן לשלול פוטנציאל מסוכנות מצידו של העותר בעת חופשה, היא עמדה שלא ניתן להתמודד איתה. ואני סבור שהטענה אינה משוללת יסוד.

ראשית מפני שעמדה זו מתעלמת מכך שהעותר אמנם שוהה בבית הכלא הנוכחי רק מחודש דצמבר 2012, אולם הוא החל את ריצוי מאסרו כמעט שנה קודם לכן. ומשום כך ההתייחסות אליו כאל "מי שזה מקרוב בא", היא בבחינת שיקול שאני רואה אותו כבלתי סביר ובלתי רלבנטי.

יתר על כן, ההערכה שלפיה לא ניתן לשלול פוטנציאל מסוכנות היא הערכה עמומה, מעורפלת, ואינה מספיק מסוימת על מנת לבסס עליה סירוב לאפשר חופשה. אפשרות קיומו של פוטנציאל מסוכנות של אסיר בעת חופשתו הוא שיקול ראוי ובנסיבות המתאימות גם יצדיק החלטה השוללת מתן חופשה, אולם לשם כך נדרשת קביעה פוזיטיבית אפילו אם היא מסויגת בדבר קיומו של פוטנציאל מסוכנות כזה. אמירה שלפיה לא ניתן לשלול פוטנציאל מסוכנות, אינה יכולה לשמש בסיס למסקנה שפוטנציאל כזה קיים, וככל שנימוק זה שימש את המשיב בהחלטתו, הוא נראה לי בלתי מבוסס במידה המצדיקה התערבות בה.

לא התעלמתי מטענת המשיב שלפי נזקפת לחובתו של העותר עבירת משמעת, אולם מתוכן התשובה כמו גם מן הטיעון שהושמע, לא שוכנעתי כי עניין זה שימש את המשיב כנימוק לסירוב.

סיכומו של דבר החלטתי לקבל את העתירה והמשיב יאפשר לעותר לצאת לחופשה בהתאם לנהלים הקיימים ומקובלים אצלם וככל שהוא יסבור שיש להטיל הגבלות כאלה או אחרות, יפעל בעניין זה על פי מיטב שיקול דעתו. אוסיף עוד כי ככל שאין מניעה עניינית לעשות כן, תתאפשר חופשתו של העותר בחג הפסח.

בהסכמת העותר, ניתנה החלטה בהעדרו.

ניתנה היום, ט' ניסן תשע"ג, 20 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.

מיכל נזרי