2. חאג' ראניה

פתח דבר

1. התובע, יליד 1957, נפגע, לטענתו, בתאונת דרכים ביום 24.6.10, בעת יציאה מרכב.

על פי הנטען בכתב התביעה, התובע נסע ברכב שבו נהגה בתו, הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנהגת"), ונפגע בתאונת דרכים. בתצהיר עדותו הראשית של התובע נטען, כי התאונה ארעה בעת שירד התובע מהרכב בו נסע, ותוך כדי יציאה מהרכב נחבל בעינו מדלת הרכב.

הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת"), מבטחת הרכב, מכחישה את הנסיבות הנטענות.

2. מומחה שמונה על ידי ביהמ"ש לקביעת הנכות שנותרה לתובע קבע, כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 33.5%, עקב אבדן הראייה בעינו הימנית והצטמקות העין.

3. התיק נקבע לשמיעת ראיות, בשאלת החבות ובשאלת הנזק גם יחד. התובע ועדיו העידו, ואילו מטעם הנתבעת לא היו עדים.

בתום ישיבת ההוכחות סיכם ב"כ הנתבעת טענותיו בעל פה, ואילו סיכומי התובע הוגשו לאחר מכן, על פי הסכמת הצדדים, בכתב.

הנסיבות הנטענות – גרסת התביעה

4. לטענת התובע, התאונה ארעה שבעת שבתו, הנהגת, הסיעה אותו לקופת החולים. בדרכם לקופת החולים הבחין התובע, לטענתו, כי לא לקח עמו את הארנק שלו ובו תעודת הזהות וכרטיס קופת החולים, ולכן בקש מבתו לחזור הביתה כדי לקחת את הארנק.

לטענתו, כאשר הגיעו סמוך לבית, פתח את הדלת כדי לצאת מהרכב, ותוך כדי יציאתו נחבל מהדלת, בעינו הימנית.

התובע מוסיף וטוען, כי ממקום התאונה פונה לקופת החולים, ומשם לבית החולים בנהריה. בבית החולים נהריה אושפז התובע למשך שמונה ימים, אשר במהלכם עבר ניתוח בעינו.

5. שני עדים נוספים נתנו תצהירי עדות ראשית מטעם התובע, בסל בלאל ובסל מוחמד, שניהם, על פי הנטען, היו בסמוך למקום התאונה בעת התרחשותה.

בלאל בסל (להלן: "בלאל") הצהיר כי שמע את צעקות התובע, הסתכל לכיוונו וראה אותו שכוב על הרצפה, כשדלת הרכב הימנית פתוחה. מיד חש לעזרתו.

מוחמד בסל (להלן: "מוחמד") נתן אף הוא תצהיר, אך בתחילת עדותו התברר כי חתם על תצהירו מבלי לקרוא אותו, כיוון שאינו דובר השפה העברית. לא צוין בתצהיר כי תוכן התצהיר תורגם לערבית. על כן, העיד מוחמד בעדות ראשית בפניי. מוחמד העיד כי היה בחצר המכולת שלו בסמוך לבית התובע, כאשר שמע את צעקותיו, וראה כי קבל מכה תוך כדי ירידה מהרכב.

6. עדה נוספת שהעידה מטעם התובע, בלא תצהיר עדות ראשית, ועל פי החלטתי שניתנה במועד ההוכחות, היא הנהגת. בעדותה העידה על נסיבות הדומות לאלו שהעיד עליהן אביה, התובע.

התיעוד הרפואי הראשוני

7. הטיפול הראשוני ניתן לתובע בסניף קופת החולים הכללית בכפר מגוריו, מכר-ג'דידה, על ידי ד"ר חליל וליד.

במכתב ההפנייה (נ/7) נרשמה התלונה כ-"חבלה בעין ימין" בכתב מודפס. בין המילה "חבלה" למילה "בעין" ישנו רווח. אין חולק, כי בתעודה המקורית נרשמה ברווח זה המילה "מקפיץ", ובעותק נ/7 נמחקה מילה זו. אין חולק, כי בסמוך למילים המודפסות כאמור נרשמה תוספת בכתב יד, ולצדה חתימת ד"ר חליל וליד – "לדבריו מדלת הרכב".

8. ביום 25.7.10 ערך ד"ר חליל וליד תרשומת בתיק הרפואי (נ/9), כדלקמן:

"באנמנזה ראשונית בביקור ביום 24.6.10 החולה מסר שחבלה הייתה מקפיץ

אחרי שהוצאתי מכתב הפנייה למיון חזר עם המכתב ומסר שהתאונה הייתה מדלת רכב ולכן שיניתי במכתב ההפניה למיון בכתב יד עם חותמת ממה הייתה החבלה".

אף שהוזמן על ידי הנתבעת להעיד, בסופו של דבר לא נשמעה עדותו של ד"ר חליל וליד, לאחר שזה לא הגיע, וב"כ הנתבעת ויתר על עדותו.

מדובר בתעודה רפואית שנרשמה על ידי רופא דובר ערבית, כך שלא היו קשיי שפה שהקשו על התקשורת בין החולה למטופל במקרה זה. אותו רופא תיעד בתעודה רפואית מאוחרת יותר, כי מלכתחילה מסר לו התובע שנפגע מקפיץ, ולאחר מכן חזר וביקש לתקן את הדברים, כך שיירשם שנפגע מרכב.

כלומר, התיעוד הרפואי הראשוני מעיד על גרסה שונה מגרסת התביעה, ותיקון הגרסה נעשה בסמוך לכך, על פי בקשת התובע, תוך שהרופא מציין מפורשות כי התובע מסר לו מלכתחילה את הגרסה השונה.

9. בסיכום האשפוז בבית החולים נרשמה התלונה בעת קבלתו – "לדבריו לפני כשעתיים נחבל בעינו הימנית מדלת הרכב של בנו". מכאן, כי לאחר שהגיע התובע לביה"ח כבר מסר גרסה הדומה לגרסתו דהיום.

חוות דעת המומחה

10. ביהמ"ש מינה כמומחה מטעמו את פרופ' בנימין מילר, מומחה ברפואת עיניים.

בחוות הדעת מציין המומחה את הדברים הבאים:

"...הובהל לבי"ח נהריה ושם אובחן כסובל מפגיעה חודרת בקרנית, עם צניחת קשתית דרך הפצע ועם דימום שמציף את כל העין... לציין שכבר בהגיעו תפקוד העין היה אפסי – ללא ראיית אפילו אור. העפעפיים נראו תקינים ללא דימומים – עובדה שאינה מתאימה, לדעתי, לפגיעה ע"י קצה של דלת מכונית אלא יותר למכשיר חד שפגע בעין ויצר פצע בעל שולי חתך חדים, כמתואר בדו"ח המיון".

בסיכום חוות הדעת נאמר כך:

"מדובר בגבר בן 57 אשר נפגע קשות בעינו הימנית, לפי גירסה ראשונה הגורם הפוגע היה קפיץ ולפי גירסה שבאה אחריה – דלת המכונית של בנו.

מתיאור הפציעה בעין וסביבותיה, כפי שכבר ציינתי, סביר יותר להניח שמדובר בפציעה ע"י מכשיר חד ולא פינת דלת של מכונית, אשר פגיעתה קהה ומלווה בפגיעה סביב העין – שלא תוארה כאן. העין נפצעה, כאמור, קשות ולמרות הניתוחים שעבר לסגירת הפצע בקרנית, הרקמות העמוקות של העין נפגעו ללא תקנה. העין, למעשה "מתה" כתוצאה מהפגיעה והצטמקה".

לטענת התובע, חרג המומחה מסמכותו בקביעותיו אלו. לטענתו, תמיד יכולות להיות נסיבות חריגות, השונות מהכלל.

לטעמי, אף שבדרך כלל אין המומחה נדרש לשאלת הנסיבות של האירוע, אלא לשאלת הערכת הנכות בלבד, אין לומר כי המומחה חרג מסמכותו בקביעותיו אלו. המומחה נתבקש לחוות דעתו גם באשר לשאלת הקשר בין מצבו הרפואי של התובע לבין התאונה (החלטת כב' השופטת פיינסוד-כהן מיום 12.5.14), ושאלת ההיתכנות של התאונה הנטענת היא חלק מהדיון בשאלת הקשר בין המצב הרפואי לבין התאונה.

עם זאת, חוות הדעת אינה מחליפה את שיקול דעתו של ביהמ"ש בקביעת נסיבות התאונה. השאלה אם עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו, ואם לאו, תיבחן לאור מכלול הראיות שהובאו, כאשר חוות דעת המומחה היא רק אחת מהן.

עדויות התובע ועדיו

12. אקדים ואומר: בגרסת התובע ועדיו נפלו לא מעט פגמים וסתירות, וחוסר אמינות התגלה בעדויותיהם לא פעם. עדים רלבנטיים נוספים לא הובאו לעדות. כל המרכיבים השונים יחד הביאוני למסקנה, כי דין התביעה להידחות, כפי שיפורט להלן.

13. עדותו של התובע התאפיינה בכך שתשובותיו לא תמיד היו קשורות לשאלה שנשאל, ולא פעם אמר דבר אחד ומיד לאחר מכן – דבר הפוך.

כך, למשל, כשנשאל התובע מדוע לא הצהיר בתצהיר תשובותיו לשאלון על תאונות קודמות או מאוחרות שהיו לו, השיב "כי אני לא שקרן. מאיפה היא יודעת? אני לא אמרתי לה" (עמ' 7 לפרוטוקול, שורה 5). כך, למשל, העיד כי בנו, בעל הרכב שבו ארעה התאונה, על פי הנטען, אינו מרשה לו לנהוג ברכבו, אך לפעמים כן נתן לו את הרכב, ומיד חזר בו ואמר כי לא היה נותן לו את הרכב לפעמים (עמ' 7, שורות 18-25). בהזדמנות אחרת, כשנשאל מדוע נסיבות התאונה לא פורטו בכתב התביעה, השיב "איזו תביעה?" (עמ' 10, שורות 31-32).

אין כל מחלוקת, כי לתובע עבר של התמכרות לסמים, עד למועד התאונה. בשנים האחרונות, כך לטענתו, הוא מקבל תחליף סם, ואינו צורך עוד סמים. התובע אינו יודע קרוא וכתוב בשפה העברית. חלק ניכר מעדותו נעשה תוך תרגום לשפה הערבית וממנה. למרות התרגום, לא תמיד הבין את השאלות, ולא תמיד ידע להסביר את עצמו. היה קשה להבין את דבריו ולעקוב אחר תשובותיו.

אישיותו זו של התובע עשויה כשלעצמה, לספק הסבר לסתירות שונות בעדותו, ולאי הבהירות בחלק מדבריו. עם זאת, אף אם אבחן את עדותו של התובע באמות מידה מקלות, לאור אישיותו והקושי שלו לעקוב אחר השאלות, להבינן ולהשיב "לעניין", עדיין יימצא קושי לתת אמון בעדותו של התובע, בכללותה.

14. בכל הנוגע לתאונה עצמה, העיד התובע, וחזר ואמר, כי נפגע בעינו מדלת הרכב, תוך כדי יציאתו.

טוענת הנתבעת, כי בפי התובע שלל גרסאות באשר לאופן התרחשות התאונה: גרסה לפיה נחבל תוך כדי יציאה מהרכב (תצהיר עדות ראשית); גרסה לפיה נפל ונחבל בעין (הודעה במשטרה); גרסה לפיה החליק ונפל (נמסרה לחוקר מטעם הנתבעת); וגרסה לפיה עמד על רגלו הימנית, הפגועה, חש כאב חד שגרם לו לקפוץ וכך נחבל מפינת הדלת (בעדותו בביהמ"ש).

לטעמי, אין מדובר ב"גרסאות" שונות, אלא בוורסיות שונות של אותה גרסה, כאשר הגרסה נגבית בכל פעם על ידי אדם אחר, נשאלות שאלות אחרות ומושמים דגשים שונים. בבסיסו של דבר, בכל אותן הזדמנויות מדבר התובע על חבלה שארעה תוך כדי יציאה מהרכב, כאשר עינו נפגעה מדלת הרכב.

אף שאיני סבורה כי מדובר בגרסאות שונות, כטענת הנתבעת, אלא בגרסה אחת, מצאתי כי אין לתת אמון בגרסה זו, נוכח קשיים אחרים בעדותו של התובע ובראיות התביעה בכללותן.

15. התובע נתבקש בעדותו להסביר את התיקון שנערך בהפנייה על ידי הרופא ואת קיומה של גרסה עובדתית שונה בתיק קופת החולים. תשובותיו בעניין זה כלל אינן מניחות את הדעת, כפי שעולה מהפרוטוקול:

ש: למה סיפרת לו שנפגעת מקפיץ?

ת: התכוונתי לקפיץ של דלת המכונית שהתפוצץ לי בפנים. הוא לא הבין אותי.

ש: מה זאת אומרת שנפגעת מקפיץ של הדלת?

ת: אני לא יודע. מעצמת המכה הייתי על הרצפה ואני לא יודע.

ש: אני לא שואל אותך על השלב זה. שואל אותך על קופת החולים. הגעת לרופא וסיפרת לו שנפגעת מקפיץ. למה התכוונת?

ת: התכוונתי לדלת של האוטו.

(עמ' 13, שורה 25 ואילך).

מעדות זו ניתן להבין, קודם כל, כי התובע אינו מכחיש שאמר לרופא שנפגע מקפיץ. זה לא הרופא ששמע "קפיץ" שעה שהתובע מספר על דלת של אוטו, אלא התובע שסיפר לרופא שנפגע מקפיץ. שנית, ניתן להבין, כי למעשה אין בפי התובע הסבר כל שהוא לשינוי הגרסה, ואין לו הסבר מתקבל על הדעת לכך שמלכתחילה מסר לרופא שנפגע מקפיץ.

דברים אלו מתיישבים גם עם מה שרשם ד"ר חליל וליד בתיקו של הרפואי של התובע, אודות שינוי הגרסה.

16. שאלה אחרת שעלתה היא מדוע חזר התובע אל הרופא וביקש ממנו לשנות את האמור בהפנייה. התובע עצמו אינו יודע קרוא וכתוב, כפי שהעיד, ועל כן ברור כי התובע לא יכול היה לקרוא בעצמו מה נרשם בהפנייה ולעמוד על חוסר הדיוק שבה. בנוסף, אין ספק כי באותה עת סבל התובע מכאבים עזים בשל הפגיעה הקשה בעינו, ואפילו אם היה יודע קרוא וכתוב יש להניח כי לא היה מסוגל לקרוא את מכתב ההפנייה בשעה זו.

לעניין זה לא נדרש התובע כלל בתצהיר העדות הראשית, ולמעשה הוא בחר להתעלם בתצהירו מכל נושא ה"קפיץ" ותיקון ההפנייה. גרסתו של התובע לעניין זה נשמעה, למעשה, לראשונה, בחקירתו הנגדית, אף על פי שקיומה של גרסה שונה בתיק קופת החולים היה ידוע לתובע ולבאת כוחו לפני הגשת תצהיר העדות (העניין עלה בישיבת קדם המשפט הראשונה, מיום 12.5.14).

בפעם הראשונה, עוד בטרם נשאל על כך, אך כשהוא מודע לקושי העולה מהמסמכים הרפואיים, השיב התובע לשאלה שכלל לא נשאלה ואמר "לאחר שיצאנו, אמרתי לה מה רשום כאן, מה זה קפיץ? ואז הסתובבתי וחזרתי" (עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 5). דברים אלו נותרו לא ברורים בשלב זה, שכן החקירה עדיין לא התמקדה באותו נושא, ולא ברור למי התכוון התובע כשאמר "אמרתי לה".

בפעם השנייה, נשאל מפורשות על תיקון ההפנייה, והתבקש להסביר מתי בדיוק חזר לרופא וביקש לתקן את ההפנייה. על כך השיב:

ת: בן דוד שלי מבין עברית ויודע לכתוב ולקרוא. הוא ראה שכתוב שם קפיץ והוא שאל אותי מה זה קפיץ. והוא חזר לתקן.

ש: מי חזר לתקן?

ת: אני ואשתי.

ש: זה היה לפני שהגעת לבית חולים נהריה?

ת: לא. עוד היינו אצלו בפנים, בקופת חולים.

ש: הרופא כותב שאתה מסרת לו בהתחלה שנפגעת מקפיץ ואחרי שהוא הוציא את מכתב ההפנייה, ביקשת לתקן ומסרת לו שהתאונה היתה מדלת רכב, ולכן הוא הוסיף את זה בכתב יד עם חותמת.

ת: כן, הוא שינה באותו מעמד, על המקום, כי אמרתי לו שקיבלתי מכה מהדלת והוא חתם עליה.

ש: לפני זה סיפרת שווליד שם לב, כי אתה לא יודע לקרוא עברית.

ת: מה זה בדלת? באותו זמן וליד קרא ואז נכנסנו אליו לתקן. אנחנו לא בדרך משהו רחוק, היינו 50 מטר מקופת החולים, חזרנו לשם.

(עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 10-23).

גם כאן ניתן להתרשם מעדותו של התובע, אשר נוהג לומר דבר והיפוכו, ומשנה תשובותיו מרגע לרגע. על כל פנים, כאן לראשונה שמענו מהתובע, כי וליד בן דודו הוא שהבחין באותה טעות בהפנייה, ובגללו חזר התובע אל הרופא וביקש ממנו לתקן את ההפנייה.

17. וליד בן דודו של התובע לא נתן תצהיר מטעם התובע ולא הוזמן על ידי התובע להעיד.

התובע לא נתן הסבר לכך בתצהיר עדותו הראשית, והוא לא נשאל על כך בחקירתו הנגדית ובחקירתו החוזרת.

בסיכומיו טוען התובע, לראשונה, כי וליד בן דודו סירב לתת תצהיר וסרב להעיד משיקוליו הוא, וממילא מדובר באדם שהינו נרקומן ורוב הזמן שרוי בגילופין. קשה לקבל הסבר זה, שלא ניתן במסגרת העדות, אלא במסגרת הסיכומים בלבד, ושלנתבעת אף לא הייתה הזדמנות לבחון אותו.

כאמור, נושא השינוי של התעודה הרפואית הראשונה היה ידוע לתובע זמן רב לפני ישיבת ההוכחות, ומלכתחילה ברור היה כי עניין זה יוצר קושי משמעותי מבחינתו בהוכחת התביעה. אף על פי כן ויתר התובע על העדת אותו אדם, אשר על פי הנטען הוא שהבחין בשגיאה שנפלה בהפנייה והוא שהסב תשומת לבו לעניין וגרם לכך שהתובע יבקש מהרופא לערוך את התיקון.

גם אם אניח, כטענת התובע, שעד זה סירב לתת תצהיר, הרי שהתובע החליט שלא לנסות אפילו לזמנו לעדות באמצעות ביהמ"ש.

18. התובע אף בחר שלא לזמן לעדות את אשתו.

אמנם, אף לגרסת התובע, אשתו לא הייתה עדת ראייה לאירוע עצמו, אך שהתה בקרבת מקום, והייתה בין אלו שחשו לתת לו עזרה ראשונה ולפנותו לקבלת טיפול רפואי. עדותה של אשת התובע רלבנטית, איפוא, כאשר המחלוקת סבה על השאלה אם התובע אכן נפגע בנסיבות הנטענות על ידו או בנסיבות אחרות, אף אם לא ראתה את החבלה במו עיניה, אלא הייתה חלק ממעגל העדים שהיה בנמצא בקרבת מקום מיד לאחר הפגיעה, ושהגיש לתובע עזרה ראשונה.

מהדברים שצוטטו לעיל מתוך עדות התובע עולה, כי עדותה של אשתו יכולה הייתה גם לשפוך אור על הנסיבות שבהן התבקש שינוי של הרישום בהפנייה לבית החולים.

מדובר בעדה נוספת, אשר התובע בחר שלא להעיד. יצוין, לעניין זה, כי אפילו בסיכומיו לא ניסה התובע לתת הסבר לכך שאשתו לא הובאה לעדות, למעט הטענה כי אשתו ממילא לא ראתה את רגע הפגיעה עצמו. כאמור, בנסיבות העניין מדובר בעדות רלבנטית, אשר היה על התובע להביאה, והוא נמנע מכך, ללא כל הסבר.

הן ביחס לאשת התובע, והן ביחס לבן דודו וליד, ניתן לומר כי – "אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד" (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח', 12.9.91).

העדים הנוספים

19. התובע הזמין, בסופו של דבר, שני עדים, אשר על פי הנטען היו בקרבת מקום, ולעדויותיהם אתייחס בהמשך.

עם זאת, בתשובותיו לשאלון הנתבעת, כאשר נשאל מפורשות אודות עדים לתאונה, ציין אך ורק את בתו ראניה, הנהגת, כעדה לתאונה (תשובה לשאלה 37, נ/1, נ/2).

התובע לא סיפק הסבר כל שהוא לכך, שדבר קיומם של עדים לא נזכר בתשובה לשאלה מפורשת שנשאלה בשאלון שעליו השיב ביוני 2013, ועלה לראשונה במסגרת תצהירי העדות הראשית באוגוסט 2014.

20. הנהגת לא מסרה את עדותה בתצהיר, אך התייצבה לדיון, ועדותה נשמעה.

הנהגת, כזכור – בתו של התובע, מסרה גרסה הדומה בכללותה לגרסת אביה, הן באשר לנסיבות הנסיעה והחזרה הביתה כדי לקחת את כרטיס קופת החולים, והן באשר לאופן שבו עמד התובע בעת הפגיעה, כשרגלו הימנית על הארץ ורגלו השמאלית עדיין בתוך האוטו.

הנהגת העידה, כי התובע נפגע כאשר "תוך כדי יציאה העין שלו נחבטה בזווית של הדלת" (עמ' 25 לפרוטוקול, שורה 22), וכאשר נשאלה למה בדיוק היא מתכוונת השיבה שהיא מתכוונת לזווית הדלת הקרובה יותר לאוטו (כלומר – הפנימית).

גרסה זו עומדת לכאורה בסתירה לגרסת התובע, אשר העיד כי קיבל את המכה מהפינה החיצונית של הדלת; עם זאת דומני כי הנהגת לא בדיוק הבינה את השאלה, או שהתקשתה להסביר את עצמה, שכן בשחזור שערכה עם החוקר מטעם הנתבעת (תמונות בשחור-לבן הוגשו לעיוני) הדגימה כיצד פגעה העין בפינה החיצונית של הדלת, ולא הפנימית.

לא למותר לציין, עם זאת, כי נתגלו סתירות שונות בין עדותה של הנהגת לבין עדותו של התובע, כמו, למשל, בשאלה - מדוע לא התקשרו לאשת התובע על מנת שתוציא את הכרטיס מהבית, במקום להטריח את התובע החוצה, כשרגלו כואבת? לגרסת התובע, משום שלא היה להם טלפון, ומשום שאיש מלבדו אינו יודע היכן הוא מחזיק את הכרטיס (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 9-10); ולגרסת הנהגת דווקא כן היה לה טלפון, ואמה כן ידעה היכן הכרטיס, אך פשוט – לא חשבו להתקשר, אלא כך בקש אביה, שתמתין לו ברכב והוא יביא את הכרטיס (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 16-20). אף שסתירות אלו ואחרות, שאיני מוצאת מקום לפרטן (כמו בשאלה מי היו המלווים שנסעו עם התובע לקופת החולים ולבית החולים; ומי היה בבית לפני אירוע התאונה) אינן נוגעות ללב ההתרחשות ואינן יורדות לשורש העניין, הרי שמדובר בסתירות אשר יש בהן כדי לתרום לרושם השלילי הכללי שעולה מתצרף העדויות השלם.

21. עדותו של העד מוחמד הותירה רושם לא אמין.

במיוחד יש לציין, כי עד זה, שהינו אחיינו של התובע, מסר עדות מתפתלת ומתחמקת בכל הנוגע לתעסוקת דודו, והשיב שהתובע עובד, אך הוא אינו יודע במה הוא עובד, אף שמדובר בדודו (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 7-9). הוא גם העיד שדודו הוא אדם בריא, וכשנשאל מפורשות אם דודו משתמש בסמים השיב שלא (שורות 28-32), ושלראשונה הוא שומע על כך במעמד העדות (עמ' 22 לפרוטוקול, שורה 3).

היות ואין חולק, אף נוכח הדברים העולים מהמסמכים הרפואיים הנוגעים לתובע, כי התובע הוא אדם המוכר כמכור לסמים קשים מזה שנים, ומטופל בתחליפי סם, קשה לתת אמון בעדותו של בן משפחה הטוען כי כל זה אינו ידוע לו, לאחר שהעיד כי הוא פוגש את התובע מדי יום במכולת שלו, הנמצאת בסמוך לבית התובע.

22. גם בכל הנוגע לשאלה מה בדיוק ראה העד מוחמד, קשה לתת אמון בעדותו.

בתצהירו (אשר הוגש לבסוף וסומן כמוצג נ/12) נרשם מפי מוחמד כי "ראיתי את בסל עלי יוצא מן הרכב ופתח את דלת הרכב ואז נחבל מדלת הרכב הקדמית שליד הנהג בו נסע בעינו הימנית והוא צעק מכאבים ושכב על הרצפה ומיד פניתי לעזרתו". בחקירתו הנגדית, לעומת זאת, לא היה ברור אם ראה את הפגיעה עצמה, או שמע את הצעקה ואז הפנה מבטו אל עבר התובע. כך, כאשר נשאל אם מה שגרם לו להסתכל זה ששמע צעקה, השיב בחיוב (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 20-21), אך בהמשך העיד, כי הסתכל לכיוון הרכב כל הזמן ("הוא פתח את הדלת של האוטו והיה צועק אז זה ברור כשמש. דיברתי בטלפון והעין שלי הייתה על הכיוון שלו. אני רואה אותו נכנס לחצר עם הבת שלו ואין לו שום דבר" – עמ' 19, שורות 2-3).

כך גם העיד מוחמד, כי כשהגיע אל התובע מצא אותו ישוב על הרצפה, כאשר בתצהירו ציין כי התובע נשכב על הרצפה. כשנשאל על כך השיב כי יושב או שוכב זה היינו הך (עמ' 20, שורה 32).

עוד העיד מוחמד, כי מיד רץ אל התובע. עם זאת, כאשר הגיע אל התובע, היה זה ישוב (או שכוב) על הארץ, כשאשתו ובתו לידו, על העין מונחת כבר מגבת, גם בן הדוד וליד הגיע בינתיים, ורק אז הגיע מוחמד (עמ' 20, שורות 15-16). כל זאת כשביתו של התובע נמצא ממש ליד המכולת שבה עובד מוחמד ("זה מרחק מאוד קצר. יש גדר והוא לידינו. הגדר בגובה מטר", עמ' 18, שורה 18), וכל זאת לאחר שמוחמד העיד בעדותו הראשית, כי אחרי הפגיעה בתו של התובע עלתה לבית וחזרה עם חולצה להניח על העין (עמ' 17, שורות 22-25).

סדר התרחשות האירועים אינו הגיוני, איפוא, ואי ההיגיון מוסיף לרושם העגום שעולה מעדותו. כאן המקום להזכיר, כי הנהגת העידה, שקודם הגיעו מוחמד, בלאל ו-וליד, ורק לאחר מכן הגיעה אמה למשמע הצעקות (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 11-13).

23. עדותו של העד הנוסף, בלאל, התאפיינה בעיקר בתשובה "לא זוכר".

הוא לא זכר מי בדיוק היה במקום עם התובע, לא זכר אם התובע ישב או שכב על הארץ, ולא זכר מי בדיוק פינה את התובע מהמקום.

לגוף העניין העיד בלאל, כי שהה בתוך המכולת שלו ועסק בסידור סחורה, שמע צעקות מבחוץ ויצא מיד לראות מה העניין, אז ראה את התובע צועק מכאבים – עדות שהיא בכללותה תואמת את האמור בתצהירו, למעט זאת שמתצהירו ניתן היה להבין, שמהמקום בו שהה במכולת שמע את הצעקות, הסתכל וראה כי דודו נפגע, וניגש לעזרתו (סעיף 4 לתצהיר), דהיינו – חוסר דיוק בשאלה אם ראה העד את הפגיעה ממקום הימצאותו במכולת (תצהיר), או שמא הדבר לא היה אפשרי, והיה עליו לצאת כדי לראות מה פשר הצעקות (עדות).

סיכום עד כאן

24. התובע, המבקש להוכיח כי הפגיעה בעינו היא תוצאה של תאונת דרכים שארעה בעת יציאה מהרכב, הוא הנושא בנטל ההוכחה.

עליו לשכנע את ביהמ"ש, במידה המספיקה על מנת להטות את מאזן ההסתברויות לטובתו, כי התאונה אכן התרחשה בנסיבות הנטענות, המקימות לו זכאות לפיצוי על חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

25. ניתוח הראיות העומדות בפניי מביא למסקנה, כי לא עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו, ולהטות את כפות המאזניים לטובתו.

אותו צד של כפות המאזניים הניזון מעדויות התביעה אינו צד "חזק", בנסיבות העניין.

אותות האמת חלשים בו. בכל הנוגע לנסיבות שלפני הפגיעה הנטענת ואחריה ניתן למצוא סתירות בין גרסאות העדים, חוסר הגיון פנימי בחלק מהעדויות, וסתירות בין העדויות של העדים השונים, כמתואר לעיל.

ככלל ניתן לומר, כי עדי התביעה לא הותירו רושם אמין.

עדות התובע עצמו היא עדות בעיתית, רצופה אי דיוקים והיפוכי דברים, ואף אם ניתן לייחס זאת לאופיו של התובע ולאישיותו, ברי כי מדובר בעדות חלשה, שקשה לקבלה.

נוסף לאלו, מלכתחילה הצהיר התובע כי הייתה עדה אחת בלבד, היא הנהגת, אך לבסוף הובאו עדויות של שני עדים נוספים, דבר היוצר את הרושם כי מדובר בעדות "מוזמנת", שנולדה באיחור, ורק לאחר שהתיק נקבע לשמיעת ראיות.

ועוד, חסרות בין עדויות התביעה עדויות של עדים רלבנטיים נוספים (בן הדוד וליד; אשת התובע), מבלי שיובא הסבר מניח את הדעת להימנעות מהזמנתם לעדות.

כנגד חולשתן של עדויות התביעה, עומד דבר קיומה של גרסה ראשונית אחרת (גרסת ה"קפיץ"), ותיעוד הרופא בדבר שינוי הגרסאות, שבא מצד התובע. הגרסה הראשונית הנמסרת על ידי נפגע בתאונה היא בעלת משמעות גדולה, שכן על פי רוב נמסרת גרסה זו באופן ספונטני, לצורך קבלת הטיפול הרפואי הדחוף, ובטרם הספיק הנפגע לשקול שיקולי "כדאיות" בהצגת גרסה זו או אחרת. במקרה המסוים שבפניי, אין מדובר באי הבנה מצד הגורם המטפל, או בקשיי תקשורת בין המטפל למטופל, ואין לתובע הסבר מתקבל על הדעת מדוע מסר לרופא גרסה ראשונית שהיא שונה מהגרסה נשוא תביעה זו.

כך גם יש לתת משקל מסוים לחוות דעתו של המומחה שמונה על ידי ביהמ"ש, המחווה דעתו כי פגיעה חודרנית כפי שנמצאה אצל התובע, ללא תיעוד בדבר חבלה חיצונית, סביר כי נגרמה מחפץ חד (כמו בגרסה הראשונית) ולא מדלת של רכב.

כל המארג המתואר לעיל מביאני למסקנה הבלתי נמנעת, שהתובע לא הצליח להוכיח את גרסתו, במידה הנדרשת על פי מאזן ההסתברויות. משכך, דין תביעתו להידחות.

הנזק

26. למעלה מהצורך, שהרי דין התביעה להידחות, אתייחס בקצרה לנושא הנזק.

התובע סבל פגיעה קשה בעינו, איבד אותה למעשה, ונכותו הועמדה על ידי המומחה על 33.5%.

עם זאת, התובע אינו טוען להפסדי שכר, בעבר או בעתיד, שכן ממילא לא עבד עובר לתאונה, בשל מצבו הבריאותי הכללי. הפיצויים להם היה זכאי, אילו הוכיח את זכאותו לפיצויים על פי חוק פלת"ד, היו מסתכמים בפיצוי בגין נזק בלתי ממוני, ואולי פיצוי נוסף בגין הוצאות ועזרת הזולת.

27. כאן המקום לציין, כי אף שהדיון לא פוצל, ושאלת החבות נדונה יחד עם שאלת הנזק, לא הביא התובע ראיות כל שהן באשר לנזק שנגרם לו. התובע לא טען בתצהירו להוצאות מיוחדות, ואף לא טען כי נזקק לעזרת הזולת, אלא הסתפק בטענה כללית ביותר, לפיה הוא זכאי לפיצוי בגין מלוא נזקיו, לרבות בגין נכות תפקודית, עזרת צד שלישי, הוצאות שונות וכאב וסבל (סעיף 18 לתצהיר עדותו הראשית).

על פי אחוזי הנכות שנקבעו לתובע, הניכויים הקבועים בחוק והתוספת בגין ימי האשפוז, עומד סכום הפיצוי בגין נזק בלתי ממוני על כ-51,000 ₪.

אין לי אלא לקבוע, כי נזק אחר לא הוכח כלל. לא הובא כל פירוט באשר להוצאות מיוחדות ובאשר לקבלת עזרה מהזולת, עם או בלי שכר, ולא הובאו תצהירים של עדים אשר סיפקו לתובע עזרה מעין זו.

28. מנגד, אין חולק כי התובע מקבל גמלת נכות כללית מאז התאונה.

קודם לתאונה אושרה לתובע נכות בשיעור של 36% בלבד, כפי שעולה מתיק המל"ל (נכות כללית) שהוגש כמוצג נ/10. לאחר התאונה אושרה לו גמלת נכות בגין דרגת אי כושר של 65%, וזאת לאחר שוועדה רפואית מיום 9.2.11 אישרה לתובע, בנוסף לנכות הקודמת של 36%, עוד 30% ועוד 5% בגין הפגיעה בעין (סך הכל נכות רפואית משוקללת – 58%).

עוד עולה מתיק המל"ל, כי מאז אושרה הנכות הרפואית האמורה החל התובע לקבל קצבת נכות כללית, ששולמה לו רטרואקטיבית ממועד התאונה, 24.6.10.

על פי חוות דעת אקטוארית שהוגשה, סך תגמולי המל"ל (נכות כללית) בעבר ובעתיד עומד על 305,013 ₪. בהתאם לפסיקה (רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350, 18.5.03), במצב דברים זה יש לנכות מהפיצוי את הגימלאות המשולמות בגין ה"תרומה" היחסית של הנכות הנובעת מהתאונה, ולא את מלוא הגימלאות, הגם שאלמלא התאונה לא היה התובע מקבל גמלת נכות כלל.

לאור האמור, אילו התקבלה התביעה היה מקום לנכות מהפיצוי יותר ממחצית התגמולים, בהתאם ליחס בין הנכות הרפואית הנובעת מהתאונה לנכות הרפואית הכללית (יוער כי וועדת המל"ל קבעה נכות זהה לזו שנקבעה על ידי המומחה מטעם ביהמ"ש בכל הנוגע למצב העין).

מחצית תגמולי המל"ל, לעבר ולעתיד, עומדת על כ-150,000 ₪ לערך.

הואיל והנזק המוכח היחידי הוא הנזק הבלתי ממוני, בסך כ-50,000 ₪, ואף בהנחה שנוכח חומרת הפגיעה ניתן היה לפסוק לתובע גם פיצוי גלובאלי בגין עזרת צד שלישי נטענת, אף שלא הוכחה כלל, התוצאה הבלתי נמנעת היא, שדין התביעה להידחות מכיוון שהיא נבלעת בתגמולי המל"ל.

29. סוף דבר, נוכח כל האמור לעיל, משקבעתי כי לא עלה בידי התובע להרים את הנטל ולשכנעני כי התאונה אכן אירעה בנסיבות המהוות תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק, אני רואה לנכון לדחות את התביעה.

דינה של התביעה היה להידחות, גם אם הייתי משתכנעת כי התאונה אכן התרחשה כנטען, מאחר והנזק שנגרם לתובע "נבלע" בתגמולי המל"ל המשולמים לו מאז התאונה.

התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת שכ"ט עו"ד, בסך 5,900 ₪.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה, תוך 45 יום.

ניתן היום, ד' אב תשע"ה, 20 יולי 2015, בהעדר הצדדים.