בפני כב' השופט אסף הראל

נציג ציבור (עובדים) מר אלי עשור שעבן

נציג ציבור (מעסיקים) מר צבי וינשטוק

1. בין התובע לבין הנתבעת שרר קשר שהשתרע על פני כשנה וחצי. התובע טוען כי הועסק על ידי הנתבעת כעובד שכיר. הוא עותר לתשלום זכויות כספיות שונות הנובעות, לטענתו, מקיומם של יחסי עובד-מעביד אלו. הנתבעת מכחישה כי שררו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד. היא מכחישה גם את זכאותו של התובע לסעדים הכספיים הנתבעים על ידו.
2. על התשתית העובדתית הבאה לא הייתה מחלוקת. לפי תשתית מוסכמת זו הנתבעת עוסקת בתחום הגינון. התובע ביצע עבורה עבודה בתחום הגינון, שבוצעה בחצרי רפא"ל, במכון דוד בחיפה (להלן – רפאל). תפקידו של התובע היה רכז השקיה. תקופת הקשר בין התובע לנתבעת החלה בחודש 12/2010. סיום הקשר היה בתום חודש 5/2012, עת הנתבעת הפסיקה לספק שירותי גינון ברפאל. בחודשים 10-12/2011 התובע לא עבד בפועל עקב תאונת עבודה שארעה לו אצל מעסיק אחר. החברה שהחליפה את הנתבעת החל מחודש 6/2012 כספקית שירותי גינון ברפאל היתה חברת הגנן - אבנר חייט. בגין העבודה שביצע התובע עבור הנתבעת שילמה לו זו תמורה כנגד חשבונית שהנפיק לה. בתקופת הקשר בין הצדדים העסיק התובע עובד אשר ביצע עבורו עבודות גינון אצל מספר לקוחות של התובע. העבודה שבוצעה על ידי התובע עבור הנתבעת ברפאל בוצעה על ידי התובע בלבד ולא על ידי אדם אחר מטעמו. עוד אין חולק, כי בין הצדדים לא נכרת חוזה בכתב; וכי הנתבעת לא שילמה לתובע סכומים בגין הרכיבים הבאים: פיצויי פיטורים, קרן פנסיה, פדיון חופשה, דמי הבראה ומענק שנתי לפי הוראות צו ההרחבה בענף החקלאות.
3. התובע העיד בפנינו. מטעמה של הנתבעת העיד מרדכי עברי, שהוא מנהלה בפועל ובעל מניות בה (להלן – עברי). לאחר שנתנו דעתנו לכלל הראיות שהוצגו בפנינו ולכלל טענות הצדדים באנו לכדי מסקנה כי בין הצדדים שררו יחסי עובד-מעביד. משכך זכאי התובע לתשלום בגין זכויות הנובעות מיחסים אלו, הכל כפי שיפורט להלן בפסק הדין.

הפן החיובי של מבחן ההשתלבות

1. השאלה האם שררו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד תוכרע על פי המבחן המעורב. מבחן זה כולל בחובו את מבחן ההשתלבות – על פניו החיוביים והשליליים וכן כולל הוא מבחני משנה כגון הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה; צורת הפיקוח על ביצוע העבודה; אופן תשלום השכר; וביצוע העבודה באופן אישי (ע"ע (ארצי) 14122-07-10 מכללת רמת גן – פרייס, פסקה 16 לפסק הדין (13.9.2012) (להלן – עניין מכללת רמת גן)).
2. הפן החיובי של מבחן ההשתלבות מתקיים במקרה דנן. כפי שהוברר בפנינו, סיפקה הנתבעת לרפאל שירותי גינון. אספקת שירותים אלו נעשתה בעקבות חוזה שנכרת בין הנתבעת לבין רפאל (נספח ח' לתצהיר התובע; עדות עברי בעמוד 18 לפרוטוקול) (להלן – חוזה רפאל). במסגרת חוזה רפאל נדרשה הנתבעת, בין היתר, לספק את שירותי הגינון בין הימים א' – ה' משעה 06.20 ועד 15.20 וכן בערבי חגים בהתאם לשעות העבודה של רפאל; ולספק את השירות באמצעות עובדים שכירים קבועים. עוד הצהירה הנתבעת בחוזה רפאל כי עובדיה משתלבים בארגונה והם אינם משתלבים בכל דרך שהיא בעבודת רפאל. לכך יש להוסיף כי על פי המפרט שצורף לחוזה רפאל, נדרשה הנתבעת לספק את השירות באמצעות מצבת כח אדם הכוללת רכז השקיה אחד (סעיפים 4, 6(ב), 6(ז), 9(ח) לחוזה רפאל, בהתאמה). כאמור, לא היה חולק כי התובע הוא שמילא את תפקיד רכז ההשקיה. הנה כי כן, התובע השתלב במפעלה של הנתבעת. זו העסיקה 19 עובדים לשם אספקת שירותי הגינון לרפאל והתובע היה אחד מהם (עדות עברי בעמוד 15 לפרוטוקול). התובע ביצע עבור הנתבעת עבודה שהיא בליבת עיסוקה של הנתבעת, היינו בתחום הגינון. זאת ועוד, הוא ביצע את העבודה עבור הנתבעת ולא ביצע אותה עבור רפאל. עבודתו של התובע היתה נחוצה לנתבעת על מנת שתוכל להוציא אל הפועל את פעילותה בתחום הגינון ברפאל, שהיתה פעילותה היחידה שם.
3. טעם נוסף המוביל למסקנה כי הפן החיובי של מבחן ההשתלבות מתקיים, טמון בכך שמתכונת העבודה של התובע עבור הנתבעת, היתה מתכונת אינטנסיבית. דרישתה של רפאל מהנתבעת היתה כי התובע יבצע את עבודתו במשך חמישה ימים בשבוע, כל יום במשך תשע שעות. כך עולה מחוזה רפאל וכך גם אישר בפנינו עברי בעדותו (עמוד 18 לפרוטוקול). התובע החתים שעון נוכחות בחצרי רפאל (נספח ו' לתצהיר התובע) (להלן – דו"ח הנוכחות). התובע טען בתצהירו כי נדרש לעבוד בימי שישי פעם בחודש (סעיף 13 לתצהיר התובע). אנו מקבלים גרסתו זו, שכן בחינה מדגמית של דו"ח הנוכחות מאששת אותה. כך, למשל, לגבי יום 21.1.11, שהיה יום שישי, בו עבד התובע כחמש שעות. כך, למשל, ביום 23.3.12, שהיה יום שישי, בו עבד התובע מעל חמש שעות.
4. איננו מקבלים את טענת התובע כי בכל יום עבד תשע שעות (סעיף 13 לתצהירו). כפי שהוברר בפנינו, היו אכן ימים בהם עבד שמונה או תשע שעות, אך היו גם ימים בהם עבד פחות. הנתבעת טענה – וטענתה לא נסתרה – כי קיימים 29 ימי היעדרות במהלך תקופת הקשר ששרר בין הצדדים וכן 32 ימים בהם עבד התובע פחות מתשע שעות (סיכומיה בעמוד 32 לפרוטוקול). התובע הסביר בעדותו כי חלק מהמקרים שבהם יצא מחוץ לחצרי רפאל נבע בשל כך שיצא לבצע עבודה עבור הנתבעת באתר אחר של רפאל או בשל כך שיצא להביא עבור הנתבעת ציוד לעבודה ברפאל. מאידך, הוא הוסיף גם שחלק מהיציאות ממקום העבודה טרם השלמת תשע שעות עבודה נעשו לשם ענייניו הפרטיים (עדותו בעמוד 13 לפרוטוקול). התובע לא פירט, וממילא לא הוכיח, באילו מקרים יצא לצרכי העבודה ובאילו מקרים יצא לשם עניינו האישיים. משכך, אנו קובעים כי שעות עבודתו בפועל היו בהתאם לדו"ח הנוכחות. מדו"ח הנוכחות עולה כי כמות שעות העבודה הממוצעת לחודש עמדה על 135.36 שעות. חישוב זה אינו כולל בתוכו את חודש 10/2011 בו עבד התובע מספר ימים בלבד עד שנפגע בתאונת עבודה. בחלוקת שעות העבודה הממוצעות לחודש ב- 23 ימים לחודש, שהם מתכונת עבודה של חמישה ימים בשבוע ועוד יום שישי אחד בחודש, מתקבל ממוצע שעות עבודה ליום של 5.88 שעות.
5. התמונה המצטיירת בפנינו, לאור ראיות אלה, היא כי על אף שלא מדובר בהיקף שעות עבודה העולה כדי משרה מלאה של 186 שעות בחודש, עדיין מדובר בהיקף שעות העולה כדי 72.77% של משרה מלאה כזו. זהו עדיין היקף עבודה אינטנסיבי. מסקנה זו – כי מדובר היה בעבודה שבוצעה בהיקף אינטנסיבי מבחינת כמות שעות העבודה - מתחייבת מעצם תנאי חוזה רפאל. לא סביר בעינינו כי הנתבעת היתה מסתפקת בנוכחות אקראית וקצרה של התובע בחצרי רפאל. אילו עשתה כך, יכול והיתה מסכנת את המשך ההתקשרות עם רפאל. דו"ח הנוכחות של התובע משקף נוכחות אינטנסיבית שלו בחצרי רפאל, ועצם העובדה כי היו מספר ימי היעדרות או ימים בהם לא נכח תשע שעות ביום בחצרי רפאל – אינה משנה ממסקנה זו.
6. מסקנתנו כי התובע עבד במתכונת אינטנסיבית, אינה משתנה גם לאחר שנתנו דעתנו לכך שהנתבעת לא הקפידה עם התובע ולא דרשה ממנו כי יעבוד כל יום תשע שעות. היא שילמה לו את שכרו המלא גם אם נכח פחות מתשע שעות במהלך יום עבודה (עדות עברי בעמוד 18 לפרוטוקול). היעדר הקפדה זו על כך שהתובע ימצה מידי יום עבודה של תשע שעות בחצרי רפאל – אינה משנה מהתמונה המצטיירת בפנינו כי התובע עבד בחצרי רפאל עבור הנתבעת בצורה אינטנסיבית.
7. צורת ביטוי נוספת לאינטנסיביות העבודה שביצע התובע עבור הנתבעת, טמונה במשך הזמן שזו בוצעה. מדובר היה בעבודה שבוצעה במשך תקופה לא קצרה. לא היה חולק כי תחילת ביצוע העבודה היה בחודש 12/10 וסיומה בחודש 5/12. יש להטעים כי התובע לא עבד בכל החודשים האלו: ביום 4.10.11, לאחר שסיים את יום עבודתו בנתבעת, נפגע בתאונת עבודה במסגרת עבודתו כמנהל הפצה בעיתון "הארץ". בשל כך לא עבד בנתבעת מאז יום 5.10.11 עד יום 31.1.12. הוא שב לעבודה ביום 1.2.12. יש לציין כי ביום 8.1.12 נכח התובע במקום ביצוע העבודה במשך שעתיים על מנת להציג לנתבעת חשבונית (עדות התובע בעמודים 12 ו- 14 לפרוטוקול; מוצג נ/1; עדות עברי בעמוד 17 לפרוטוקול). בתקופה בה לא עבד התובע עקב תאונת עבודה, בוצע תפקידו על ידי עובד שכיר של הנתבעת, אשר נהג לעבוד ביחד עם התובע (עדות התובע בעמוד 13 לפרוטוקול). הנה כי כן, העבודה שנדרש התובע לבצע עבור הנתבעת לא היתה עבודה חד פעמית שהצטמצמה לפרק זמן קצר. מדובר היה בעבודה שבוצעה במסגרת קשר בין הצדדים שהשתרע על פני תקופה של כשנה וחצי ואשר בא לסיום אך בשל כך שהנתבעת לא המשיכה לספק עוד לרפאל שירותי גינון. העובדה כי מדובר היה בעבודה שביצע התובע בצורה אינטנסיבית ולאורך תקופה ארוכה יחסית שהיתה רציפה והופסקה באופן זמני רק בשל תאונת העבודה - יש בה לחזק את המסקנה כי מתקיים בתובע הפן החיובי של מבחן ההשתלבות (ע"ע (ארצי) 176/09 מואב – תפנית וינד בע"מ, פסקה 9 לפסק הדין (9.11.2010)). זאת ועוד. העובדה כי בזמן היעדרותו של התובע מהעבודה בשל תאונת העבודה, בוצעה עבודתו על ידי עובד אחר של הנתבעת (עדות התובע בעמודים 12-13 לפרוטוקול), אין בה כדי להחליש קיומו של הפן החיובי של מבחן ההשתלבות. ההיפך הוא הנכון. זאת מאחר והנתבעת מצאה לנכון, בתום תקופת אי הכושר של התובע, להמשיך להעסיקו. אילו תפקידו של התובע התייתר בשל כך שעובד אחר של הנתבעת יכול היה לבצעו במקומו, ניתן היה לצפות כי הנתבעת תוותר על שירותי התובע בתום תקופת אי הכושר. אלא שהיא לא נהגה כך. תחת זאת, היא כן היתה זקוקה להמשך עבודתו, והוא אכן המשיך לבצע עבודה עבורה בתום תקופת אי הכושר שלו ועד שהנתבעת פסקה לספק לרפאל שירותי גינון.

הפן השלילי של מבחן ההשתלבות

1. לא שוכנענו כי מתקיים בתובע הפן השלילי של מבחן ההשתלבות. לטעמנו התובע לא סיפק לנתבעת את העבודה באמצעות עסק שלו. בענין זה, לא הוכח בפנינו כי התובע הוא שביקש להתקשר עם הנתבעת ביחסים של רוכש שירות מול קבלן. התובע ציין בתצהירו כי הנתבעת היא שדרשה ממנו כי שכרו ישולם לו כנגד חשבוניות; כי ביקש לעבוד כשכיר מולה; וכי חשש כי לא יתקבל לעבודה אם יסרב לכך (סעיף 5 לתצהיר). גרסתו זו כלל לא נסתרה. כך, למשל, לא הוצג בפנינו חוזה בכתב ממנו ניתן היה להסיק כי ניתנה לתובע אפשרות הבחירה באשר לאופן ההעסקה.
2. נכון הדבר שהוכח בפנינו כי לתובע היה עסק בתחום הגינון שבאמצעותו סיפק שירותים למספר לקוחות מצומצם, וזאת במקביל לעבודתו בנתבעת (להלן- העסק). על פי החשבוניות שצרף התובע לתצהירו, לקוחות אלו היו משרד הבטחון; האגודה למען הקשיש; ביטנגו; נציגות בית משותף; ש. לרנר; וכן פ.ד מלונאות בע"מ. התובע אף העסיק עובד שכיר לשם אספקת שירותי הגינון ללקוחות אלו (סעיף 7 לתצהיר התובע). בכך אין כדי להביא בהכרח למסקנה כי מתקיים בתובע הפן השלילי של מבחן ההשתלבות. מספר טעמים למסקנתנו זו. האחד, עבודתו של התובע עבור הנתבעת בוצעה באופן אישי על ידו. היא לא בוצעה על ידי עובד כלשהו שהעסיק התובע. ביצוע העבודה באופן אישי יש בו כדי לחזק את המסקנה כי לא מתקיים הפן השלילי של מבחן ההשתלבות. שנית, אדם יכול להיות בעל עסק עצמאי ועדיין להחשב כעובד שכיר של מעסיק כלשהו, כאשר היקף העבודה המסופק לאחרים הינו מצומצם (ע"ע (ארצי) 300256/98 אייזיק – תה"ל-תכנון המים לישראל בע"מ, פסקה 5 לפסק דינו של הנשיא אדלר, פד"ע לו 817 (2002)). עיון בנתוני ההשתכרות של התובע מהנתבעת, תוך השוואתם להשתכרותו מלקוחות של עסקו (שאינם הנתבעת), מביא למסקנה כי עיקר הכנסתו של התובע באה לו מהנתבעת ולא מלקוחות עסקו (נספחים א'-ד' לתצהיר התובע). ראשית, סך הכנסת התובע, ללא מע"מ, מהנתבעת בכל תקופת הקשר ביניהם עמדה על 85,537 ש"ח. לעומת זאת, סך הכנסתו מעסקו, ללא מע"מ, עמדה בתקופה זו על 56,566 ש"ח. היינו, מבחינה מספרית, ההכנסה מהנתבעת גבוהה יותר. אלא שמסקנה זו מתחדדת, עת נותנים את הדעת כי ההכנסה מלקוחות העסק – שאינם הנתבעת – לא היתה הכנסה נקייה. לשם הפקתה נדרש התובע להעסיק עובד שכיר ולשלם לו שכר עבודה (סעיף 7 ונספחים ג1-ג2 לתצהיר התובע). סך השכר ששולם לעובד השכיר שהעסיק התובע בתקופה 12/2010-3/2012 עומד על 34,903 ש"ח. התוצאה הינה כי הכנסת התובע מלקוחות העסק, לאחר ניכוי הוצאות השכר ששילם לעובד שלו, עומדות על 21,663 ש"ח. נתון זה הוא הנתון הרלוונטי להשוואה לעומת הכנסת התובע מהנתבעת. שכן מההכנסות מהנתבעת, לא נדרש התובע לנכות שכר עבודה ששילם לאחר (עדות התובע בעמודים 11-12 לפרוטוקול). כאשר משווים נתון זה להשתכרות התובע מהנתבעת, עולה כי ההשתכרות מהנתבעת עלתה לאין מונים – כמעט פי ארבעה - על זו מעסקו של התובע. כאן יש לציין כי התובע ניכה מהכנסות העסק לא רק את הוצאות השכר ששילם לעובדו, כי אם גם הוצאות אחרות כגון רכב, דבר המשתקף בנתון של "הכנסות מעסק" בשומת המס, למשל זו לשנת 2011 (נספח ד' לתצהיר התובע). התחשבות באלה היתה מגדילה עוד יותר את הפער בין השתכרות התובע מהנתבעת לבין השתכרותו מלקוחות העסק. לאור כל אלה, יש לקבל את טענת התובע כי עיקר פרנסתו באה מהנתבעת (סעיף 10 לתצהירו).
3. זאת ועוד. מקובלת עלינו טענת התובע בסיכומיו כי עבודתו בנתבעת במשרה מלאה, לא יכולה היתה לאפשר לו להקדיש את כל מרצו לעסקו (עמוד 21 לפרוטוקול). על הירידה בהיקף פעילות עסקו של התובע בעת שעבד בנתבעת ניתן ללמוד מגובה השכר ששילם התובע לעובדו השכיר: בעוד שסך השכר בשנת 2010 עמד על 40,929 ש"ח, הרי בשנת 2011 חלה ירידה משמעותית בנתון זה, שעלה אך כדי 28,858 ש"ח, ובשנת 2012 חל צמצום נוסף שהביא את השכר הכולל ל- 3,614 ש"ח (נספח ג2 לתצהיר התובע). לאור כל אלה אנו קובעים כי היקף הכנסות התובע מעבודה שסיפק לגורמים אחרים היה מצומצם יחסית, ואין בו כדי להביא למסקנה כי מתקיים בו הפן השלילי של מבחן ההשתלבות.
4. טעם נוסף המביא למסקנה כי לא מתקיים בתובע הפן השלילי של מבחן ההשתלבות טמון בכך שהתובע לא יכול היה ליהנות מייעול העבודה. זאת מאחר ועבודתו היתה מותנית בנוכחותו בחצרי רפאל בהיקף קרוב לזה של משרה מלאה. לכך יש להוסיף כי התובע לא נטל חלק במימון פעילות הנתבעת מול רפאל, והדבר אף הוא מצביע על כך שלא סיפק את העבודה לנתבעת באמצעות העסק (עניין מכללת רמת גן, פסקה 16 לפסק הדין).

מבחני המשנה

1. מבחני המשנה אף הם מצביעים על כך ששררו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד. קבענו כבר כי היוזמה להתקשרות במעמד של קבלן מול רוכש שירות לא היתה של התובע כי אם של הנתבעת, וכי התובע אף ביקש מפורשות להיות מועסק כעובד שכיר. מכאן, שלא היתה הסכמה של הצדדים להגדיר את הקשר ביניהם כקשר של קבלן מול רוכש שירות. עוד הוברר בפנינו כי התובע היה נתון לפיקוחה של הנתבעת. נכון הדבר כי בעליה של הנתבעת לא נכח מידי יום בחצרי רפאל (עדות התובע בעמוד 15 לפרוטוקול), אולם בכך אין להביא למסקנה כי התובע לא היה נתון לפיקוחה של הנתבעת. עברי העיד כי כל עוד ביצע התובע את העבודה לשביעות רצון רפאל – לא היו לו טענות כלפי התובע (עמוד 19 לפרוטוקול). זהו סוג של פיקוח מצידה של הנתבעת. נכון שאין זה פיקוח הדוק, שכן התובע היה מסיים לעיתים את יום העבודה מוקדם מהרגיל ומדווח על כך לנתבעת רק בדיעבד (עדות עברי בעמוד 18 לפרוטוקול). אלא שאין מדובר בהיעדר פיקוח כלל. הפיקוח התבטא בכך שהתובע כן דיווח לנתבעת על העדרויותיו – אף אם מדובר היה בדיווח בדיעבד; ובכך שהיה נתון לפיקוח מקצועי שלה, היינו יכול היה להקרא לסדר על ידי הנתבעת ככל שרפאל לא היתה שבעת רצון מביצוע העבודה. נטעים כי לא הוכח בפנינו שהתובע היה נתון לפיקוחו של מנהל העבודה שהועסק על ידי הנתבעת באתר (עדות עברי בעמוד 18 לפרוטוקול). התובע טען בתצהירו כי היה נתון לפיקוחו של עברי, ולא של מנהל העבודה (סעיף 15 לתצהירו). עברי לא הגיע למקום ביצוע העבודה מדי יום, ולכן דרגת הפיקוח על התובע לא היתה דומה לדרגת הפיקוח של מנהל העבודה על יתר עובדי הנתבעת באתר. כאמור, אף כי הפיקוח על התובע לא היה הדוק, הוא עדיין היה נתון לפיקוח הנתבעת, לרבות בנוגע לכמות שעות נוכחותו במקום ביצוע העבודה. יש בכך להצביע כי מדובר בעובד שכיר.
2. באשר לאופן תשלום השכר, הרי זה לכאורה מצביע כי לא שררו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד. זאת מאחר והשכר שולם לתובע מדי חודש כנגד חשבונית שהנפיק לנתבעת. אולם מאפיין זה אינו המאפיין הבלעדי שעל פיו תוכרע סוגיה זו. זאת מאחר ובחינת גובה השכר ששילמה הנתבעת לתובע מעלה כי זה דומה היה לשכר של עובד שכיר. כפי שהוכח בפנינו, שילמה הנתבעת לתובע, ככלל, שכר חודשי שעמד בתחילה על 6,200 ש"ח, ללא מע"מ ובהמשך עלה לשכר חודשי של 6,600 ש"ח ללא מע"מ (נספח ב' לתצהיר התובע). לאחר שהנתבעת הפסיקה לספק שירותי גינון לרפאל, המשיך התובע לבצע את עבודתו ברפאל, כאשר הוא מועסק כעובד שכיר על ידי ספק השירות שבא בנעלי הנתבעת – חברת הגנן- אבנר חייט. אצל ספק שירות זה השתכר התובע כעובד שכיר סך ברוטו של כ- 6,100 ש"ח (סעיף 12 ונספח ה' לתצהיר התובע). מדובר בשכר שאינו שונה משמעותית מהשכר ששולם לתובע על ידי הנתבעת. אין בפנינו מקרה שבו שילמה הנתבעת לתובע שכר קבלני העולה באופן משמעותי על השכר שהיה משולם לו היה מועסק מלכתחילה כעובד שכיר. בכך יש להצביע כי במהותם היו יחסי התובע והנתבעת יחסי עובד ומעביד ולא יחסים שבין קבלן לרוכש שירות.
3. סממנים אחרים המצביעים על כך שמדובר היה ביחסי עובד-מעביד הם עצם העובדה שהנתבעת העניקה לתובע שי לחג וגם נתנה לו ביגוד עבודה הנושא את שמה. את שני אלה נתנה הנתבעת גם ליתר עובדיה השכירים (עדות עברי בעמוד 17 לפרוטוקול; סעיף 12 לתצהיר התובע). באשר לכלי העבודה, הוברר בפנינו כי תפקידו של התובע כרכז השקיה לא דרש שימוש אינטנסיבי בכלי עבודה. תפקידו דרש הפעלת מערכות השקיה ממוחשבות וגם ידניות. בעיקר נדרש התובע לכלי רכב כדי להגיע למקום העבודה וכן לטלפון נייד (עדות עברי בעמוד 19 לפרוטוקול; עדות התובע בעמוד 13 לפרוטוקול). נכון הדבר כי הנתבעת לא סיפקה לתובע טלפון נייד וגם לא כלי רכב (עדות עברי בעמוד 18 לפרוטוקול). התובע הגיע למקום העבודה באמצעות אופנוע שהיה שייך למעסיקו האחר – עיתון "הארץ" – עבורו ביצע התובע עבודה בשעות הבוקר המוקדמות וגם בשעות אחר הצהריים לאחר שסיים עבודתו בנתבעת (עדות התובע בעמוד 14 לפרוטוקול). אנו קובעים כי קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים לא נשלל מעצם העובדה שהנתבעת לא סיפקה לתובע רכב וטלפון נייד. מעסיק אינו נדרש לספק את שני אלו לעובדיו על מנת שיחשבו כעובדים שכירים. עובד המגיע למקום העבודה ומבצע את עבודתו באמצעות רכבו הפרטי ובאמצעות טלפון נייד שברשותו – עדיין יכול להיחשב לעובד שכיר של מעסיקו.
4. הוברר בפנינו כי עובר לתחילת ביצוע עבודת התובע עבור הנתבעת, בוצעה אותה עבודה עבור הנתבעת על ידי אדם שהנתבעת ראתה בו קבלן משנה (סעיף 5 לתצהיר עברי; עדותו בעמוד 19 לפרוטוקול). אלא שבכך אין להביא למסקנה כי בין התובע לבין הנתבעת לא שררו יחסי עובד-מעביד. טיב הקשרים בין הנתבעת לבין אותו אדם שביצע את העבודה לפני התובע – כלל לא הוברר בפנינו. לא הוצגו בפנינו ראיות בנוגע לקשר זה. כל מקרה נבחן על פי נסיבותיו. המקרה של אותו אדם שביצע את העבודה לפני התובע, אינו זהה בהכרח למקרהו של התובע. הקובע לענייננו הם היחסים בין התובע לבין הנתבעת. יחסים אלו, כפי שניתחנו אותם לעיל, היו יחסי עובד-מעביד.

השכר הקובע ותחולת צו ההרחבה בענף החקלאות

1. כמי שהועסק על ידי הנתבעת כעובד שכיר בתחום הגינון, חלו על העסקתו של התובע בנתבעת הוראות צו ההרחבה בענף החקלאות (הגדרת "מעסיק" ו- "משק" בסעיף 2 וכן סעיף 4 לצו ההרחבה בענף החקלאות) (להלן – צו ההרחבה).
2. באשר לשכר הקובע, היינו השכר שהיה משתלם לתובע אילו ראתה בו הנתבעת מלכתחילה כעובד שכיר, לא טענה הנתבעת, וממילא לא הוכיחה, כי שכר זה היה שונה מהשכר ששולם לתובע כנגד חשבונית. משכך, יש לראות בשכר ששילמה לו הנתבעת – ללא מע"מ – כשכרו כעובד שכיר (ענין מכללת רמת גן, פסקה 21).

1. התובע היה עובד במשכורת. בתום כל חודש הגיש חשבונית בגין העבודה שביצע באותו החודש (עדות עברי בעמוד 16 לפרוטוקול; נספחים א' ו-ב' לתצהיר התובע). ככלל, השתלם לו שכר חודשי קבוע מדי חודש. בתקופה 12/10-5/11 עמד השכר החודשי על 6,200 ש"ח ברוטו. החל מחודש 6/11 ואילך עמד השכר החודשי על 6,600 ש"ח ברוטו. במהלך תקופה זו היו מספר חודשים בהם שולם שכר נמוך יותר, וכפי שהוברר בפנינו היה הדבר בשל תאונת העבודה ותקופת אי הכושר בה היה שרוי התובע בגללה: בחודש 1/12 שולם שכר ברוטו של 1,237 ש"ח; בחודשים 2-3/12 שולם מדי חודש שכר ברוטו של 4,300 ש"ח; ובחודש 4/12 שולם שכר ברוטו של 5,500 ש"ח. בחודש 5/12 שב השכר לרמתו הרגילה של 6,600 ש"ח ברוטו. באשר לחודש 1/12, בו לא עבד התובע, הוברר כי מדובר היה בתשלום בגין אותם ימים שעבד התובע בחודש 10/11, עובר לפגיעתו בתאונת העבודה (עדות עברי בעמוד 17 לפרוטוקול). באשר לחודשים 2-4/12, שם נפל השכר החודשי משכר של 6,600 ש"ח, הסביר התובע כי בתום תקופת אי הכושר שנבעה מתאונת העבודה, נדרש לחזרה הדרגתית לעבודה, והדבר היה בהסכמת הנתבעת (סעיף 9 לתצהיר התובע). גרסתו לא נסתרה והיא נראית סבירה בעינינו, לאור העובדה שהתובע שהה בתקופת אי כושר של כארבעה חודשים טרם שובו לעבודה בנתבעת. לשאלת נפקות ההפחתה בשכרו של התובע בתקופה 2-4/2012 נתייחס כאשר נדון בזכויות הכספיות השונות להן עותר התובע.

התביעה לפיצויי פיטורים

1. הנתבעת הפסיקה לספק שירותי גינון לרפאל. בשל כך הסתיימה העסקת התובע. טענת התובע כי הנתבעת לא הציעה לו, או ליתר העובדים באתר, עבודה חלופית – לא נסתרה (סעיף 21 לתצהירו). היא עולה בקנה אחד עם העובדה, אותה אישר עברי, כי הנתבעת שילמה לכל עובדיה באתר פיצויי פיטורים עת הפסיקה לספק לרפאל שירותי גינון (עדות עברי בעמוד 16 לפרוטוקול). מאחר והתובע היה עובד שכיר, זכאי היה לפיצויי פיטורים, שכן הפסקת אספקת שירותי הגינון על ידי הנתבעת לרפאל, מבלי שהציעה לתובע עבודה חלופית, עולה כדי פיטורים.
2. הנתבעת שילמה לתובע שכר חודשי קבוע, בגין משרתו. לענין היחסים בין הצדדים, זו היתה משרתו המלאה של התובע. כך היה בחודשים 12/2010-9/2011 ו-6/2011. בגין חודשים אלו זכאי התובע לפיצויי פיטורים שיחושבו לפי שכרו האחרון, היינו 6,600 ש"ח ברוטו (תקנות 1א, 4(1) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד – 1964 (להלן – התקנות). שכר זה יש להכפיל בתקופת ההעסקה בהיקף המשרה הרגילה, היינו 0.916 שנה, ובסה"כ 6,046 ש"ח.
3. באשר לחודשים בהם עבד התובע במשרה חלקית, הרי חלקיות המשרה תחושב בהתאם לשכר ששולם לו. כך, בחודש 10/2011, בגינו שולם שכר של 1,237 ש"ח, יש לראות בתובע כמי שעבד בהיקף של 18.7% משרה (שהם תוצאת חילוק 1,237 בשכר הרגיל של 6,600 ש"ח). כך, בחודשים 2-3/2012 עבד בכל חודש בהיקף של 65.15% ממשרה רגילה; ובחודש 4/2012 עבד בהיקף של 83.33% ממשרה רגילה. בגין חודשים אלו זכאי התובע לפיצויי פיטורים שיחושבו לפי שכר אחרון של 6,600 ש"ח על פי חלקיות המשרה כמפורט לעיל (תקנה 7 לתקנות). מדובר בארבעה חודשים, בהם היקף המשרה הממוצע עמד על 58.08%, ועל כן פיצויי הפיטורים המגיעים בגין תקופה זו עומדים על 1,278 ש"ח.
4. באשר לחודשים בהם לא עבד התובע בגלל תאונת העבודה שארעה לו בעבודתו אצל מעסיקו האחר – עיתון "הארץ" – הרי בגין תקופה זו, שהשתרעה החל מיום 5.10.11 ועד 31.1.12, יש להביא לצורך חישוב פיצויי הפיטורים אך תקופה של 35 ימים, שהם 1.16 חודש קלנדרי. זאת מאחר והתובע עבד בפועל – בניכוי תקופת אי הכושר - 1.166 שנה. בגין תקופת עבודה בפועל זו, זכאי התובע כי יובאו בחשבון לצורך חישוב פיצויי הפיטורים 30 ימים בגין כל שנת עבודה, סה"כ 35 ימים (תקנה 10(4) לתקנות). פיצויי הפיטורים בגין תקופה זו יחושבו לפי השכר האחרון, 6,600 ש"ח, סה"כ סך של 638 ש"ח.
5. סה"כ בגין רכיב פיצויי פיטורים, זכאי התובע לסך של 7,962 ש"ח, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.6.12.

פיצוי בגין אי הפרשת כספים לקרן פנסיה

1. מכח סעיף 43 לצו ההרחבה, זכאי היה התובע כי הנתבעת תפריש עבורו לתגמולים, בגין חלק המעסיק, 6% משכרו. אין חולק כי הנתבעת לא ביצעה הפרשה זו. בשל כך, זכאי התובע לפיצוי. גובהו של הפיצוי הוא 6% מתוך 85,537 ש"ח שהם השכר ששולם לו בתקופת העסקתו, סה"כ פיצוי בגובה 5,132 ש"ח. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 1.9.11 שהוא אמצע התקופה.

פדיון חופשה

1. מכח סעיף 25 לצו ההרחבה, זכאי היה התובע ל- 12 ימי חופשה בתשלום בגין כל שנת עבודה. יוטעם כי לפי צו ההרחבה, הזכאות לימי חופשה היא לפי ימי עבודה ולא לפי ימים קלנדריים. הנטל הוא על הנתבעת להראות כי התובע שהה בימי חופשה וכי שולמו לו דמי חופשה עבורם. היא לא עמדה בכך. באשר לימים שבהם נעדר התובע מהעבודה בחצרי רפאל על פי דו"ח הנוכחות, לא הוכח כי אלו היו ימי חופשה. גם אם נעדר התובע במקרים אלו לצרכיו האישיים, היה על הנתבעת להפחית את שכרו, דבר אותו לא עשתה, ולא לזקוף זאת על חשבון ימי חופשתו השנתית, שכן לא זו תכלית החופשה השנתית.

1. בגין החודשים 12/10-9/11 ו- 5/12, שהם 0.91 שנה, בהם עבד בהיקף משרתו הרגיל – זכאי התובע לפדיון חופשה של 11 ימים לפי שכר יומי של 287 ש"ח, שהוא תוצאת חלוקת השכר האחרון של 6,600 ש"ח במתכונת עבודה של 23 ימי ימים בחודש. סה"כ – 3,157 ש"ח.
2. בגין החודשים 2-4/2012, בהם עבד בהיקף ממוצע של 71.21% ממשרתו הרגילה, זכאי התובע לפדיון חופשה של שלושה ימים לפי שכר יומי של 204.34 ש"ח, שהוא החלק היחסי של השכר היומי המלא. סה"כ – 613 ש"ח.
3. בגין החודשים 10/11-1/12 בהם לא עבד בשל תקופת אי הכושר שנגרמה עקב תאונת העבודה, הרי גם בגינם זכאי התובע לפדיון חופשה. בתחילת חודש 10/11, הוא מועד קרות תאונת העבודה, השלים התובע עבודה של תשעה חודשים. מכח סעיף 4(א) לחוק דמי מחלה, התשל"ו – 1976 זכאי היה אז ל- 13.5 ימי מחלה. מדובר ב- 0.45 חודש קלנדרי. בגינו זכאי התובע לפדיון חופשה של 0.45 יום לפי שכר יומי של 287 ש"ח (עס"ק (ארצי) 68/09 הסתדרות העובדים הכללית החדשה – אלביט מערכות אלקטרו-אופטיקה בע"מ, פסק דינו של השופט רבינוביץ (29.11.2012)). סה"כ – 129.15 ש"ח.
4. סה"כ בגין רכיב פדיון חופשה זכאי התובע לסך של 3,899 ש"ח, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.6.12.

דמי הבראה

1. מכח סעיף 32(א) לצו ההרחבה, זכאי היה התובע לשבעה ימי הבראה בגין כל שנת עבודה. הזכאות לדמי ההבראה הינה בהתאם לחלקיות המשרה, כאשר זו מחושבת ביחס למשרה מלאה של 186 שעות בחודש. זאת מאחר וצו ההרחבה בענף החקלאות מבוסס על הנחה כי משרתו של העובד השכיר היא של 186 שעות בחודש (סעיף 15(א) לצו ההרחבה).
2. בגין החודשים בהם עבד התובע בפועל, היינו 12/10-9/11 ו- 2/12-5/12 – קבענו כבר כי היקף המשרה החודשי הממוצע עמד על 72.77% של משרה מלאה בת 186 שעות. משכך, בתקופה זו זכאי התובע ל- 8.16 ימי הבראה, כפול חלקיות משרה של 72.77% כפול תעריף יום הבראה במועד סיום ההעסקה של 365 ש"ח, סה"כ 2,169 ש"ח.
3. בגין תקופת אי הכושר, זכאי התובע ל- 0.262 יום הבראה, שהם החלק היחסי המגיע עבור 0.45 חודש קלנדרי, בהתאם לפירוט בחלק הדן בפדיון חופשה. סה"כ מדובר בסך של 69.58 ש"ח (שהם 0.262 יום הבראה כפול חלקיות משרה ממוצעת של 72.77% כפול תעריף יומי של 365 ש"ח).
4. בגין דמי הבראה זכאי התובע לסך כולל של 2,237 ש"ח, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.6.12.

מענק שנתי

1. מכח נספח ב' לצו ההרחבה, זכאי היה התובע למענק שנתי בשיעור מחצית המשכורת שתשולם לו בשני חלקים שווים במהלך השנה. מכח הגדרת המענק כ"שנתי", זכאי לו התובע רק ככל והשלים שנת עבודה מלאה. צו ההרחבה אינו מקנה את הזכות בגין חלק יחסי של שנת העבודה.
2. בחודשים 12/10-9/11 – עשרה חודשים – עבד התובע בהיקף מלא של משרתו. בגין תקופת אי הכושר יש למנות 0.45 חודש קלנדרי, כמפורט בפרק הדן בפדיון חופשה. במהלך חודש 3/12 השלים התובע שנת עבודה בפועל, בגינה היה זכאי למחצית השכר. חישוב המענק יעשה באופן יחסי לחלקיות המשרה: 10.45 חודשים לפי שכר מלא; ו- 1.55 חודשים לפי שכר חלקי על פי חלקיות משרה ממוצעת לחודשים 2-3/12 של 65.15%. סה"כ חלקיות משרה ממוצעת לתקופה של 93%. לאור זאת, זכאי התובע למענק שנתי בגובה מחצית שכרו האחרון – היינו 3,300 ש"ח, כפול 95.49%, סה"כ – 3,151 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.4.12, הוא המועד בו אמור היה להיות משולם.

סיכום

1. לאור כל האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע, תוך 30 ימים מעת שיומצא פסק הדין לנתבעת, את הסכומים הבאים:

א. פיצויי פיטורים בסך 7,962 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.6.12.

ב. פיצוי בגין אי הפרשת כספים לפנסיה בסך 5,132 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 1.9.11.

ג. פדיון חופשה בסך 3,899 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.6.12.

ד. דמי הבראה בסך 2,237 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.6.12.

ה. מענק שנתי בסך 3,151 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.4.12.

1. כמו כן, תישא הנתבעת בהוצאות התובע בגין הליך זה בסך כולל של 1,000 ש"ח אשר ישולמו לידי התובע תוך 30 ימים מעת שיומצא פסק הדין לנתבעת. בקובענו סכום הוצאות זה, לא מצאנו לחייב את הנתבעת בהוצאות בשל אי התיצבותה לדיון שהתקיים ביום 1.9.14, וזאת לאחר שנתנו דעתנו לאישור המסירה שאינו ברור ואינו נושא שם של מי מעובדי משרד בא כח הנתבעת. כן תישא הנתבעת בשכ"ט באי כח התובע בסך כולל של 5,000 ש"ח, שאף הם ישולמו לידי התובע תוך 30 ימים מעת שיומצא פסק הדין לנתבעת.
2. לצדדים מוקנית, תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לערער עליו בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתן היום, י"ד סיוון תשע"ה, 01 יוני 2015, בהעדר הצדדים וישלח אליהם.