נוכחים:

ב"כ המאשימה – עו"ד ברנע

ב"כ הנאשם – עו"ד דן כץ

הנאשם בעצמו

<#1#>

פרוטוקול

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום לפיו בתאריך 11.03.12 לא ציית להוראות תמרור 302 בכך שלא עצר את רכבו לפני קו עצירה, בניגוד לתקנות 22(א) ו- 64(ד) לתקנות התעבורה תשכ"א- 1961.

הנאשם כפר במיוחס לו וטען כי עצר רכבו ולאחר מכן התקדם בנסיעה איטית אל עבר הצומת.

מטעם התביעה העיד, רס"מ אבי ברנס (להלן: "עד התביעה") אשר ערך את הודעת תשלום הקנס (ת/1). העד העיד, כי הנאשם נהג לבדו ברכב בצומת הרחובות דיזנגוף ושד' ירושלים בתניה, מכיוון צפון לדרום. בהגיע הנאשם לצומת, פנה ימינה בנסיעה רצופה בניגוד לתמרור 302 המוצב בצד ימין. העד ציין כי עמד במרחק של כ-20 מטרים מהצומת כששדה הראיה פתוח וניתן לראות את הכביש ממרחק של כ-5 מטרים לפני קו העצירה. כן ניתן להבחין היטב בתמרור המוצב. העד המשיך וציין כי נשמר קשר עין רצוף עם רכב הנאשם עד עצירתו, יום יפה, ראות טובה.

בח.נ – העד לא שלל אפשרות, כי היה עמו שוטר נוסף בעת האירוע, אולם ציין, כי אם היה קשור לעבירה, היה נרשם כעד. בהמשך העיד, כי לפעמים שוטרי מתנ"א מצטרפים לאכיפה, אך כל אחד עוצר ומטפל בנהג שלו. עוד טען, כי אם אחד מן השוטרים שהיו במקום, היו מבחינים איתו בעבירה היה רושם לנאשם דו"ח על חגורה על מנת שהעד לא ירשום לנאשם 2 דוחות (עמ' 8 ש' 9-10).

העד במהלך עדותו תיקן מספר פעמים את המקום בו עמד בצומת תחילה טען, כי הכיוון הינו מצפון לדרום. לאחר מכן טען, כי העבירה בוצעה בצומת הרחובות דיזינגוף רמז (עמ' 5 ש' 11) וטען, כי עמד על רמז לכיוון מערב (שם ש' 13). לבסוף תיקן עצמו וטען, כי מדובר בצומת הרחובות דיזינגוף ירושלים כפי שמופיע בת/1 (שם ש' 19). העד ציין כי מקום עמידתו היה בצד המערבי, מדרכה דרומית בשד' ירושלים (שם ש' 26). העד שרטט סקיצה בה ציין מקום עמידתו בצומת (ת/2).

העד שלל טענת הסנגור בדבר פסילת רישיונו של הנאשם ל-30 יום וכי דיבר עם קצין המשטרה וטען, כי הסביר לנאשם, כי מדובר בעבירה חמורה של אי ציות לתמרור 302 בגינה ניתן לפסול מנהלית רישיון נהיגה למשך 30 יום.

הנאשם אשר בחר להעיד הכחיש את המיוחס לו והעיד, כי עצר עצירה מוחלטת בהתאם לתמרור. לטענתו, עד התביעה עמד במדרכה המערבית הצפונית של הכביש. הנאשם הוסיף וציין כי ביקש מעד התביעה שירשום את גרסתו אך הוא סרב אף ציין, כי הנאשם לא היה חגור בחגורת בטיחות. לדברי הנאשם, עד התביעה לקח את רישיון נהיגתו בצורה ברוטאלית, נכנס לניידת ויצר קשר עם קצין המשטרה. הנאשם ביקש לתעד את מיקום הניידת, אולם לטענתו עד התביעה, נסע לאחור ולא התיר לנאשם לצלם אותו.

לטענת הנאשם, הוא לא רשם דבר על גבי ת/1, ועד התביעה לא נאות לבקשתו לרשום שם השוטר הנוסף שהיה במקום.

טיעוני הצדדים

ב"כ המאשימה מבקש מבית המשפט ליתן אמון בעדותו של עד התביעה. לטענתו, עדותו היתה ברורה כעולה מת/1, הנאשם לא המציא כל ראיה לעניין שדה הראיה לעניין התנהלותו של עד התביעה לאחר ביצוע העבירה.

לטענת הסנגור, עדותו של עד התביעה היתה סדוקה, נסתרה, לא רציפה ומתחמקת. הסנגור ציין כי ניתן היה להתרשם מכוחניותו של עד התביעה אף על דוכן העדים בבית המשפט כאשר בתשובה לשאלה הכיצד הורה לנאשם לעצור רכבו ענה "באף".

הסנגור ציין בסיכומיו כי עד התביעה העיד תחילה כי העבירה בוצעה בצומת הרחובות דיזנגוף – רמז ולא כפי שהעיד לאחר מכן וכטענת הנאשם (צומת הרחובות דיזנגוף- ירושלים).

הסנגור הוסיף וציין כי בניגוד להנחיות המשטרה, עד התביעה לא ציין שמות השוטרים הנוספים שהיו במקום וכן לא פרט את מיקומו, מצב הרכב, תיאור הכביש וכיוון הנסיעה.

לטענת הסנגור, הנאשם תעד את מקום ביצוע העבירה אך ביתה משפט לא התיר לו הגשת התמונות.

הסנגור הגיש פסק דין עפ"ת 7564-03-12, שם לטענתו, בנסיבות דומות הורה בית המשפט על זיכוי הנאשם.

על כן מבקש הסנגור, לזכות את הנאשם.

דיון

אין מחלוקת כי בדרכו של הנאשם הוצב תמרור 302 המורה על עצירה ומתן זכות קדימה.

המחלוקת העובדתית הינה האם הנאשם עצר רכבו בהתאם להוראת התמרור והאם יכול היה השוטר לראות ממקום עמידתו את ביצוע העבירה.

תקנה 64(ד) לתקנות התעבורה קובעת את החובה לעצור מקום בו מוצב תמרור ב-302 כדלקמן:

"נוהג רכב המתקרב לצומת שלפניו מוצב תמרור המציין חובה לעצור, יעצור במקום שיוכל לראות את התנועה בדרך החוצה, ואם סומן קו עצירה - לפני קו העצירה, ויתן את זכות הקדימה לרכב אחר המתקרב או הנכנס לצומת מכביש אחר".

החובה לעצור על פי הוראות תמרור 302 מהווה חלק בלתי נפרד מהחובה ליתן זכות קדימה לתנועה המתקרבת לצומת. מקום בו משורטט קו עצירה, יש לעצור לפניו. מקום בו לא משורטט קו עצירה – יש לעצור במקום בו ניתן לראות את התנועה בדרך החוצה.

אין מחלוקת כי בצומת המדובר משורטט קו עצירה.

עד התביעה העיד ומצאתי עדותו אמינה, כי עמד 20 מ' מהצומת בו בוצעה העבירה בצד הדרום מערבי של רחוב ירושלים כששדה הראיה פתוח וניתן לראות את הצומת ואת הכביש אחרי קו העצירה למרחק של כ- 5 מ'. לא זו אף זו, ציין העד כי קשר עין עם הנאשם נשמר עד לרגע עצירתו, היום היה יפה והראות טובה.

לא נעלמה מעיני העובדה, כי בחקירתו הנגדית תיקן עצמו העד באשר לצומת בו נעברה העבירה. אולם גרסתו הסופית דבקה בצומת הרחובות כפי שציין בת/1 וכפי שאף טען הנאשם.

מאידך הנאשם טען, כי עד התביעה לא יכול היה להבחין בביצוע העבירה מהמקום בו עמד, אולם לא הביא כל ראיות על מנת להוכיח טענותיו. הנאשם לא עימת את עד התביעה עם תמונות הצומת בהן ניתו לראות את שדה הראיה ממקום עמידתו. יתר על כן, עד התביעה אף לא נחקר על כך בחקירתו הנגדית ועל כך נאמר, הימנעות מחקירת עד בסוגיה כלשהי משמעה כי אין חולקים על גרסתו של העד באותה סוגיה (ראו לעניין זה: יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1949 (2009)). 

טענת הנאשם לפיה כל עוונו היה בכך שביקש לרשום גרסתו על הדוח בדבר עצירתו המוחלטת, איננה נכונה. עיון ב- ת/1 מעלה כי עד התביעה ציין את דברי הנאשם: "אני עצרתי בקו עצירה וגלשתי מיד...".

האירועים אשר התרחשו לאחר ביצוע העבירה, אינם מעלים או מורידים לעניין ביצוע העבירה עצמה ועליהם להיבדק על ידי הגורמים המוסמכים. יכול ועד התביעה אכן לא פעל בהתאם לנהלי המשטרה בכך שלא ציין את השוטרים הנוספים שנכחו במקום, ואולם גם כאן, אין הדבר מעלה או מוריד לעניין ביצוע העבירה עצמה.

סוף דבר

לאור האמור לעיל, לאחר שבית המשפט הזהיר עצמו כי עדות יחידה לפניו, הנני מוצאת את הנאשם אשם בביצוע העבירה המיוחסות לו בכתב האישום ומרשיעה אותו בהתאם.

#2#>

ניתנה והודעה היום כ"ח אלול תשע"ג, 03/09/2013 במעמד הנוכחים.

טיעונים לעונש-

ב"כ המאשימה:

היתה בקשה להוצאות שבימ"ש קבע כי ידון בסוף ההליך.

חוזרת על הבקשה.

נוהג משנת 80 – לחובתו 99 הרשעות קודמות – מגישה.

לאור עברו המכביד ביותר, ועבירה בתיק זה, עבירה מספר 100 – עותרים לפסילה בפועל,

פסילה על תנאי וקנס מעבר לברירה.

ב"כ הנאשם:

לענין ההוצאות, אציין כי כפי שהתברר בפני בית משפט פסק הדין ניתן בהעדר שעה שאף עד התבה היחיד בתיק לא התיצב לדיון, לא ניתן היה לצין את ישיבת ההוכחות באופן זה לא נגרמו שום הוצ' שכן ממילא התיק לא יכול היה להשמע.

לענין עברו – עין בהרשעותו מעלה, כי הנאשם אוחז ב רישיון נהיגה משנת 80.

מרבית העבירות הינן טכניות בעיקרן, מבלי שאין אף עבירה אחת שחייבה פסילה, או חבלה או נזק.

עולה גם כי כל מקור הרשעות של העבירות הינן תשלום וכי במשך 33 שנות נהיגתו מעולם לא ביקש את יומו בבימש וזו לו פעם ראשונה כאשר למרות שקיבל ב"מ של 250 ש"ח ו-4 נקודות בחר לבקש יומו בבימש כדי לנסות ולהוכיח צדקתו. לא היה פסול מעולם.

עיון ב גליון הרשעות מעלה כי ב-5 שנים אחרונות הו רשע סה"כ ב- 3 עבירות שהאחרונה הינה מלפני 3 שנים של שימוש בטל' בעת שנהג ברכב, עבירה שקדמה לה משנת 2011נהיגה ללא חגורה וקדמה לעבירה משנת 2008 העמדת רכב על מדרכה, בנסיבות אלה ברור כי לא מדובר בנאשם שהוא עבריין סדרתי שמפר את הוראות הדין, לא נאשם שמשחית זמנו של בית משפט , ולאחר 33 שנים ביקש יומו אז הדבר נבע רק מכיון שרצה להוציא צדקתו לאור.

מבקש להתחשב בכל האמור לעיל, ולהורות על תשלום ברירת הקנס.

לא מצאתי פסיקה בה בית משפט פסל נאשם בעבירה זו בלבד אלא רק כאשר נלוותה עבירה נוספת.

אבקש לציין, כי ביום 9.6.13 נפסל הנאשם מלהחזיק ב רישיון נהיגה למשך 60 יום. אש בוטל כאמור ביום 9.7.

מיד עם קבלת הפסילה עתר הנאשם לביטול גזהד, ובד בבד עתר לעכוב בצוע גזה"ד.

בנסיבות אלה נדרש להגיש 5 בקשות עד שבימש נעתר ביום 1.7 והורה על עכוב בצוע, יוצהר כי מיום 10.6.13 ועד 1.7.13 לא נהג הנאשם ברכב, לא הפקיד רישיון נהיגה .

מבקש ככל שישקול להשית פסילה, אצין כי לא נהג במשך עשרים ימים עד קבלת עיכוב הביצוע.

גזר דין

הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של אי ציות לתמרור 302 המוצב בדרך, בניגוד לתקנה 22 (א) ו-64 (ד) לתקנות התעבורה.

ב"כ המאשימה עותרת להשית על הנאשם עונשים של פסילה בפועל, פסילה על תנאי וקנס כספי.

הנאשם נוהג משנת 80, לחובתו 99 הרשעות קודמות.

הסנגור מבקש מבית המשפט שלא להשית על הנאשם עונש פסילה, ולהסתפק בגובה הקנס המקורי והיה ויוטל עונש פסילה לקזז את הימים בהם לא נהג במסגרת תיק זה.

לא אחת נפסק כי משויתר נאשם על זכותו לשלם הקנס המקורי ובחר לנהל משפטו ומשהורשע בדין, אין ביהמ"ש כבול בגזר הדין לגובה הברירה המקורית.

ראה למשל - ע.פ. ת"א 152/82 ד"ן נ' מ"י, פ"מ תשמ"ג (א) 150.

זאת ועוד, משנוהל המשפט , נחשפו בפני הרשעותיו הקודמות של הנאשם דבר שלא היה מתרחש אילו בחר לשלם הקנס.

לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים, מאחר והנאשם לא הפקיד רישיון נהיגתו בתיק זה, הרי שאיני מוצאת מקום לקזז תקופה רכלשהי מתקופת הפסילה שתקבע.

לאחר ששקלתי את השיקולים השונים ובחנתי טיעוני הצדדים, הנני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:

אני דנה את הנאשם לתשלום קנס בסך 1200 ₪ או 100 ימי מאסר שיישא תמורתם.

הקנס ישולם תוך 30 יום מהיום.

הנני פוסלת את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 60 יום.

רישיון הנהיגה יופקד בבית המשפט לא יאוחר מיום 10.9.13 בשעה 12.00 וממועד ההפקדה תחושב הפסילה. גם אם לא יפקיד הנאשם את רישיונו, נחשב הוא פסול מלנהוג אך הפסילה תחושב ממועד ההפקדה בלבד. אם אין לנאשם רישיון נהיגה בתוקף, יפנה למזכירות בית המשפט.

הנני פוסלת את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים

וזאת על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור אותה עבירה בה הורשע או עבירות תוספת ראשונה ושנייה.

זכות ערעור תוך 45 יום.

<#3#>

ניתנה והודעה היום כ"ח אלול תשע"ג, 03/09/2013 במעמד הנוכחים.

ב"כ הנאשם :

מבקש עיכוב בצוע לצורך הגשת ערעור שכן עסקינן בגזד הכולל בתוכו גם פסילה והיה ובימש של הערעור ישנה ראת פסהד, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמוותו.

הנאשם סובר כבר בשלב זה, כי לאור הראיות שנשמעו בבימש הרי שראוי היה כי יזוכה בדין, העד היחיד שהעיר בבימש אף לא זכר או הטעה את בית משפט לגבי מיקום בצוע העבירה,

עדותו היתה מלאה הסתירות. מבקש להורות על עיכוב בצוע למשך 45 יום ולאפשר לנאשם למלא מלוא זכויות.

שים לב, כי גז"ד שניתן היום זהה לחלוטין לגזה"ד שניתן בהעדר ואף בשדל כך נראה כי אין מקום כי ערכאת הערעור תדון בכך.

ב"כ המאשימה

נראה כי חברי לא הקשיב למלוא גזה"ד, עכוב בצוע ניתן לפני שהתבקש.

<#5#>

החלטה

<#4#>

החלטה

בגזר הדין ניתן עיכוב בצוע בענין הפקדת רישיון הנהיגה.

לא מצאתי לשנות מגזר הדין.

<#6#>

ניתנה והודעה היום כ"ח אלול תשע"ג, 03/09/2013 במעמד הנוכחים.