ושוב אנו נדרשים לבחינת גבולותיו החוקיים של המונח "תאונת הדרכים" כפי שהוגדר בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה–1975. זו הפעם – מורה שליוותה טיול שנתי ירדה מן האוטובוס בסיום הטיול. לאחר שכל התלמידים ירדו מהאוטובוס שבה המורה ועלתה עליו כדי לוודא שלא נותרו בו חפצים או תיקים וכדי לחתום לנהג על מסמכי הנסיעה. אז ירדה שוב ובמהלך הירידה השנייה החליקה ונפלה. האם מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק?

התובעת והתאונה

1. התובעת, ילידת 1963, כבת 53, מורה ומחנכת במקצועה.
2. ב-4/5/10 ליוותה טיול של תלמידי בית הספר בו לימדה.
3. בסיום הטיול נפלה ונחבלה. מועד הנפילה ונסיבותיה המדויקות שנויות במחלוקת, אולם אין חולק כי נפלה.
4. כתוצאה מהתאונה נגרם שבר בקרסול ימין והתובעת טופלה באמצעות מגף AIR CAST, מנוחה, פיזיותרפיה ומדרסים. לבסוף הומלץ לתובעת לשקול ביצוע הליך ניתוחי בקרסול ימין.
5. מומחה מטעם בית-המשפט קבע כי נותרה נכות צמיתה של 10% בהתאם לסעיף 35(1)(ב) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה ולתובעת נקבעו נכויות זמניות והיא קיבלה דמי פגיעה.

מחלוקת עובדתית - כיצד נפלה התובעת?

1. מוסכם שהתובעת נפלה במהלך ירידה מהאוטובוס אך יש מחלוקת בנוגע לעיתוי הנפילה. התובעת טוענת כי הנפילה ארעה כשירדה מהאוטובוס בפעם הראשונה. ואילו הנתבעת טוענת שהתובעת ירדה מהאוטובוס, עלתה עליו שוב ונפלה רק בירידה השנייה. למחלוקת זו השלכה מהותית על האחריות שכן אין חולק שאם התובעת נפלה בירידה הראשונה מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק ואילו משמעות הנפילה בירידה השנייה שנויה במחלוקת משפטית.
2. גרסתה הראשונה של התובעת: במסמכים רפואיים ובמוסד לביטוח לאומי נכתב כי התובעת נפלה במהלך ירידה מהאוטובוס ללא פרטים נוספים. בכתב התביעה נכתב כי "[]בשעה שהסתיים הטיול, ירדה בגרם מדרגות האוטובוס...נחבלה ממדרגות כלי הרכב וכתוצאה מכך נפלה, נחבטה ונהדפה לעבר רצפת הכביש ונפגעה..." (סעיף 1; סעיף 3). וגם בתצהיר העדות הראשית ניתנה גרסה דומה: "ירדתי במדרגות האוטובוס, ובעת ירידתי במדרגות האוטובוס, מעדתי ונפלתי לעבר הכביש...בעקבות נפילתי מהאוטובוס, הורים שהמתינו ברחוב לקבלת ילדיהם, עזרו לי לקום, אך בשל תפקידי כמחנכת הכיתה היה עלי לקום ולהתעשת מיד, על מנת לאפשר לתלמידים לרדת מהאוטובוס ולשחררם לבתיהם. לאחר התאונה, חזרתי לביתי ברכבי. כשחלצתי את נעלי ההתעמלות מרגלי חשבתי בכאבים עזים והובהלתי ע"י בעלי, למרכז הרפואי רבין, לקבלת עזרה ראשונה" (סעיפים 3-5).
3. גרסת הנתבעת: בטופס הודעה על מקרה תאונה (ללא תאריך) דיווח נהג האוטובוס כי "המורה עלתה לבצע סריקה. לאחר הסריקה המורה ירדה מהאוטובוס וסובבה את הקרסול של הרגל במהלך הירידה מהאוטובוס" (נספח א' למוצגי הנתבעת). בהודעה למשטרה מ-9/10/12 נמסרה גרסה דומה ולפיה "המורה חזרה ועלתה לאוטובוס על מנת לבצע סריקה. לאחר הסריקה המורה ירדה מהדלת הקדמית של האוטובוס וסובבה את הקרסול במדרגה האחרונה ומעדה לכיוון המדרכה" (נספח ב'). וכך גם בתמליל קלטת חקירה פרטית שנערכה ב-26/8/12 (נספח ז') שם סיפר הנהג כי אחת הנוסעות – הוא אינו זוכר אם הייתה מורה או אם מלווה – עלתה חזרה כדי לבצע סריקה לפני שחתמה לו על ויזת נסיעה, וכשירדה מהאוטובוס הסתובבה לה הרגל והיא נפלה בתוך האוטובוס. הנהג אישר כי מנוע האוטובוס דלק וכי לא היה עוזב את המקום לפני שוויזת הנסיעה נחתמה. בחקירתו הנגדית חזר הנהג על הדברים ומסר כי "המורה ירדה מן האוטובוסים להכניס את הילדים להעביר אותם את השער. אז חזרה אלי וביקשה לעשות סריקה. אמרתי לה בבקשה. לאחר שעשתה את הסריקה באה לרדת מן האוטובוס במדרגה אחרונה היא מעדה. לא היו עוד אנשים באוטובוס (עמ' 18). הנהג הדגיש כי התובעת עלתה חזרה לאוטובוס (למשל עמ' 21 ו-23), ובמענה לשאלות ב"כ התובעת הבהיר כי "לא הייתי עוזב את המקום עד שיחתמו לי על הוויזה" וכי השימוש באוטובוס מסתיים לאחר החתימה על הוויזה (עמ' 23, 30; עמ' 24, 9-6). בחקירתו הסביר כי הוא זוכר את התאונה אך גם רענן את זכרונו לקראת הדיון.
4. גרסת התובעת בחקירה הנגדית: בחקירתה הנגדית הכחישה כי ירדה מהאוטובוס או כי ביצעה סריקה אולם טענה, לראשונה, כי בסיום הטיול "ירדתי מדרגה או שתיים, יש שם משטח שאפשר להניח עליו את הקלסר, הקראתי את השמות, הילדים חלפו על פני. אחרי שכל הנוסעים ירדו, המאבטח המע"ר (מגיש עזרה ראשונה) ההורים המלווים, הנהג קרא לי לחתום על טופס [ורק אחרי שחתמתי] ירדתי. אחרי ירדו 2 ילדים עם ג'ריקנים, ונחבלתי" (עמ' 12, 17). כשנשאלה מדוע לא מסרה גרסה מפורטת לפני החקירה השיבה כי "חשבתי שאני צריכה לכתוב את המהות ועיקרם של דברים איך נחבלתי ... אני לא ידעתי שזו המחלוקת. אמרו לי תתארי מה קרה בנקודות ואכן כך היה" (עמ' 12-13). ובמענה לשאלות בית-המשפט בנוגע לביצוע ה"סריקה" השיבה כי "עולים לאוטובוס בלי תיקים ובלי שום דבר הכול בתא המטען גם הכובע. אין לנו עצירות בדרך, כשמסיימים הטיול ישירות לביה"ס. כל הדברים בתא המטען פלאפונים, בקבוקי מים, אסור לנו. יש ג'ריקנים עם כוסות חד פעמיות" (עמ' 16, 25).

שמעתי את העדים ובחנתי את הראיות, ומצאתי שמשקל הראיות התומכות בגרסת הנהג גדול ממשקל הראיות התומכות בגרסת התובעת.

1. ראשית, גרסתו המפורטת של הנהג הועלתה על הכתב סמוך לתאונה והייתה עקבית לכל אורך הדרך. התובעת, לעומתו, מסרה גרסה מפורטת רק בחקירה הנגדית. טענתה כי לא ידעה על המחלוקת לפני חקירתה ולכן לא מסרה את הדברים סותרת את המסמכים שכן הנתבעת טענה שהתובעת ירדה מהאוטובוס ועלתה חזרה כבר בתחשיב הנזק מ-2013 (סעיף 5). חרף זאת בחרה התובעת למסור בתצהיר עדותה שהוגש ב-2014 גרסה לאקונית, זהה לגרסאות שנמסרו לפני התצהיר, ועד לחקירתה לא אמרה מעולם כי ירדה במדרגות באופן חלקי או כי הקריאה את שמות התלמידים שירדו מהאוטובוס. עדות התובעת היא אפוא עדות כבושה שהועלתה לראשונה בחקירה ובעל-פה ומשקלה נמוך ממשקל עדות הנהג שנמסרה בזמן אמת והועלתה על הכתב. שנית, לתובעת יש אינטרס ברור בתוצאות הדיון בעוד שהנהג הוא עד אובייקטיבי שאין לו עניין אישי בתוצאה וכיום אף אינו עובד בחברת האוטובוסים (עמ' 4, 13). בנסיבות אלו, והואיל ולפי שתי הגרסאות לא מיוחס לנהג אשם כלשהו לא הייתה לו כל סיבה לבדות גרסה לפיה התובעת ביצעה סריקה ומכאן שגרסתו עדיפה על גרסת התובעת שהיא בעלת עניין. שלישית, עדות התובעת היא עדות יחידה של בעל-דין ולא הובאו עדים או ראיות שיתמכו בגרסתה. במקום התאונה היו הורים מלווים, חובש ותלמידים, אולם איש מהם לא זומן לעדות. גם לא הוצגו ראיות שיתמכו בטענות התובעת בנוגע להנחיות על קריאת שמות התלמידים ביציאה מהאוטובוס. בית-המשפט לא יסתמך על עדות יחידה של בעל דין אלא במקרים מיוחדים ומטעמים שירשמו (סעיף 42א לפקודת הראיות) וטעמים שכאלו לא נמצאו. ורביעית, האפשרות כי המורה האחראית תסרוק את הרכב בסיום הטיול כדי לוודא שלא נשכחו חפצים או תיקים נשמעת סבירה יותר מטענת התובעת שכל החפצים, כולל טלפונים ובקבוקי מים, אופסנו בתא-המטען, ובכל מקרה לא הובאו ראיות שיתמכו בטענת התובעת בעניין זה.
2. התובעת מפנה לסתירות מסוימות בגרסת הנהג, בעיקר בדברים שאמר לחוקר הביטוח ששוחח עמו ב-2012, ובכלל זה היא מציינת כי לא זכר את יעד הנסיעה או את תפקידה של התובעת. לא שוכנעתי כי סתירות אלו מערערות את עדות הנהג. עדותו בבית-המשפט דווקא הייתה קוהרנטית וליבת גרסתו עקבית לכל אורך הדרך. הנהג כי העיד הוא זוכר את התאונה מזיכרון אישי שכן מדובר באירוע חריג, והעובדה שלא זכר פרטים אגביים לתאונה, כמו זהות התובעת או יעד הנסיעה, אינה פוגמת בעיקרי גרסתו, בוודאי נוכח הזמן הרב שחלף מהתאונה. יתרה מכך, בעת שיחתו עם חוקר הביטוח היה טרוד בענייני בריאות של בתו, דבר שעלה בשיחתו עם החוקר.
3. נוכח כל האמור לעיל נמצא כי התובעת לא הוכיחה את גרסתה שלא נתמכה בעדים וראיות, ומתקבלת גרסת הנתבעת לפיה בתום הטיול התובעת ירדה מהאוטובוס עד שכל התלמידים ירדו ממנו, ואז עלתה חזרה כדי לוודא שלא נשכחו באוטובוס חפצים וכדי לחתום לנהג על ויזת הטיול. כשירדה שוב מהאוטובוס נפלה ונפגעה בקרסול.

מחלוקת משפטית – האם מדובר בתאונת דרכים?

1. משהוכרעה המחלוקת העובדתית ונקבע כי התובעת לא נפלה במהלך הירידה הראשונית מהאוטובוס מתעוררת השאלה האם מדובר בתאונת דרכים?
2. סעיף 1 לחוק הפלת"ד קובע כי "שימוש ברכב מנועי" כולל גם "כניסה לתוכו או ירידה ממנו". החוק אינו מגדיר באופן ברור מתי מסתיימת הירידה מן הרכב אך נפסק כי הירידה תהיה חלק מהשימוש אם שהותו של הנפגע ברכב הייתה למטרות תחבורה. "פעולה של עלייה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. כדי שפעולה זו תיחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות. מכאן, שלא כל פגיעה בתאונה בעת עלייה לרכב או ירידה ממנו תיחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאילו מטרות היו העלייה לרכב או הירידה ממנו" (רע"א 8598/96 פדידה נ' סהר, פ"ד נ"א (3), 825 (28/6/97)). ובהמשך: "העלייה אל הרכב והירידה ממנו, אף כי אלה מהווים שימוש בו במובן חוק הפיצויים, לא נעשו למטרות תחבורה. הם לא היו קשורים לסיכון ברכב ככלי תחבורה. על-כן, פגיעתו של המבקש אירעה עקב התממשות סיכון שאינו סיכון תעבורתי. העובדה כי המבקש נפל ממדרגותיו של רכב דווקא היא אקראית, ואין בה לשנות מטיב הסיכון שהתממש, אשר לא היה סיכון תעבורתי. לפיכך, אין בה כדי להקנות לנפגע זכות לפיצוי במסגרת חוק הפיצויים" (שם).
3. המחלוקת שבין הצדדים היא אפוא בשאלה האם חזרתה של התובעת לאוטובוס כדי לבצע סריקה ולחתום על ויזת הנסיעה נעשתה למטרות תחבורה?
4. דומה כי המחלוקת הוכרעה בפסק דינו של בית-המשפט העליון ברע"א 9084/05 אגד נ' ינטל (29/10/07) בו קבע "שסריקה ביטחונית באוטובוס אינה מהווה 'שימוש' ברכב כמשמעות המונח הזה בחוק הפיצויים" (פסקה 9). הואיל והסריקה אינה חלק מהשימוש התחבורתי ברכב עליית התובעת חזרה לאוטובוס כדי לערוך סריקה לא נעשתה למטרות תחבורה ואינה מהווה תאונת דרכים. אלא שלטענת התובעת יש לאבחן בין נסיבותיה של פרשת ינטל, בה דובר על סריקה ביטחונית לפני הנסיעה, לבין המקרה הנוכחי שבו הסריקה היא למטרה אזרחית ובוצעה אחרי הנסיעה. התובעת מפנה גם למבחנים הכלליים שנקבעו בפרשת ינטל וטוענת כי נוכח סמיכות הזמנים לסיום הנסיעה, הקרבה הפיסית לאוטובוס והעובדה כי חזרה לרכב גם כדי לחתום על הוויזה שבלעדיה הנהג לא היה נוסע מהמקום, מתקיימת זיקה ישירה בין התאונה לבין הנסיעה והשימוש ברכב.
5. אינני מקבל את טענות התובעת. ראשית, טיעונה המשפטי מתבסס על תשתית עובדתית שלא הוכחה. מדובר, כזכור, בסיום טיול שנתי. התלמידים ירדו מן הרכב והתפזרו, והתובעת לא הביאה ראיה למשך לזמן שחלף בין סיום הנסיעה לבין התאונה, למשך הזמן בו שהתה מחוץ לאוטובוס ולמרחק שהתרחקה ממנו. ושנית, הטיעון המשפטי כלשעצמו אינו עולה בקנה אחד עם הדין והפסיקה. הנסיעה הסתיימה כאשר התובעת והתלמידים ירדו מן האוטובוס. התובעת סיימה את השימוש ברכב והתנתקה ממנו. העלייה חזרה לאוטובוס לא נעשתה לנסיעה או לשימוש תחבורתי אלא לביצוע תפקידה כמורה – לברר שהתלמידים לא שכחו דבר ושלא נשכח תלמיד ולשחרר את הנהג לדרכו. הואיל ועלייתה לאוטובוס לא נעשתה לצורך תחבורתי נפילתה בעת הירידה אינה מהווה תאונת דרכים. לא שוכנעתי כי קיים בסיס ענייני להבחנה בין הסריקה הביטחונית בפרשת ינטל לבין הסריקה במקרה הנוכחי. זו סריקה וזו סריקה ובשני המקרים מדובר בפעולת לוואי שאינה חלק מהנסיעה ואינה גורמת לסיכון תחבורתי שמפניו מבקש החוק להגן. גם העובדה שהתובעת עלתה לאוטובוס כדי לחתום על הוויזה ולשחרר את הנהג לדרכו, והעובדה שהנהג לא היה ממשיך בלי החתימה, אינה הופכת את העלייה לחלק מהנסיעה. נוכל ללמוד על כך מהדברים שנכתבו בפרשת ינטל בנוגע לסריקה הבטחונית שהייתה (בדומה לחתימה על הוויזה) תנאי להמשך הנסיעה – "לבדיקה הביטחונית מטרה משלה. לנסיעה מטרה משלה, אחרת. קרבת הזמן והמקום אינה מביאה, במקרה זה, להתמזגות המטרות עד כי מטרת הסריקה הביטחונית תהפוך לתעבורתית". ומכאן נובעת המסקנה אליה הגיע בית-המשפט בפרשת פדידה בנוגע לנפילה במדרגות רכב – "העלייה אל הרכב והירידה ממנו, אף כי אלה מהווים שימוש בו במובן חוק הפיצויים, לא נעשו למטרות תחבורה. הם לא היו קשורים לסיכון ברכב ככלי תחבורה. על-כן, פגיעתו של המבקש אירעה עקב התממשות סיכון שאינו סיכון תעבורתי. העובדה כי המבקש נפל ממדרגותיו של רכב דווקא היא אקראית, ואין בה לשנות מטיב הסיכון שהתממש, אשר לא היה סיכון תעבורתי. לפיכך, אין בה כדי להקנות לנפגע זכות לפיצוי במסגרת חוק הפיצויים".
6. מצאתי כי קביעות אלו חלות בענייננו. הנסיעה הסתיימה. התובעת ירדה מהרכב. היא סיימה את השימוש התחבורתי בו. עלייתה חזרה לרכב נעשתה כדי לסרוק אותו ולחתום על הוויזה לנהג. לפעולות אלו מטרה משלהן שאינה תחבורתית, וקרבת הזמן והמקום אינה הופכת אותן, בהכרח, לחלק מהנסיעה. העלייה חזרה לאוטובוס לא נעשתה למטרות תחבורה אלא לצורך מימוש תפקידה כמורה. לכן נפילתה, אף שבוצעה במהלך ירידה מרכב מנועי, אינה מהווה תאונת דרכים. הרכב, בכל הנוגע לנפילה זו, שימש זירה בלבד.
7. התובעת מפנה בסיכומיה לשורה ארוכה של פסקי דין – כולל של מותב זה – בהם נקבע כי נפילה לאחר ירידה מהרכב מהווה "תאונת דרכים". מצאתי כי פסקי רוב פסקי הדין אינם רלבנטיים לענייננו שכן המשל אינו דומה לנמשל שכן דובר שם בירידה הראשונית מהרכב, מיד בתום הנסיעה, והמחלוקת הייתה מהי הנקודה בה הופך המשתמש להולך רגל. נתתי דעתי לשני פסקי דין שנסיבותיהם דומות יותר לענייננו. האחד בת.א. (שלום ראשל"צ) 142-05-11 מחלוף נ' מנורה (16/5/13) שם נפגעה התובעת תוך כדי ירידה מהרכב כדי להביא חפצים ששכחה. אלא ששם לא הייתה מחלוקת כי התובעת נכנסה לרכב כדי לנסוע בו ושהתה בו לצורך תחבורתי. זה אינו המצב בענייננו. עניין דומה יותר למצבנו נדון בת.א. (שלום ימ') 11339-08-10 סלאיימה נ' כלל (13/7/14). שם התובע החנה את האוטובוס לתדלוק, ירד ממנו והכניס את פיית הדלק, עלה חזרה כדי לנקות, וכשירד ובידיו שטיחים מלוכלכים נפל ונחבל. בית-המשפט סבר שמדובר בתאונת דרכים. על פסק דין זה הוגש ערעור שהסתיים אך פרטיו חסויים, ובכל מקרה בית-המשפט שם אבחן את המקרה מפרשות ינטל ופדידה ומצאתי כי אבחוניו אינם חלים בענייננו.

מסקנה לעניין האחריות

1. גרסת התובעת כי מעולם לא עזבה את האוטובוס לא הוכחה והתקבלה גרסת הנתבעת כי התובעת ירדה מהאוטובוס ואז שבה אליו כדי לבצע סריקה ולחתום על הוויזה. מצאתי כי פעולות אלו אינן חלק מהנסיעה ולכן לא מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק. אכן קיימת זיקה לאוטובוס אולם האוטובוס שימש זירה בלבד, אין להיותו רכב מנועי תרומה לתאונה והסיכון שהתממש אינו קשור לשימוש התעבורתי בו. בנסיבות אלו התביעה נדחית. סעדה של התובעת אינו בפיצוי מהנתבעת והיא תשופה על נזקיה מן המוסד לביטוח לאומי שכן מדובר בתאונת עבודה.

התייחסות לנזק

1. התביעה נדחית, ברם, לשלמות התמונה מצאתי להתייחס בקצרה גם לעניין הנזק שכן הצדדים כבר טענו בנושא.
2. הנכות – לתובעת נקבעו, כאמור, 10% נכות בשל הפגיעה בקרסול. מדובר בנכות תפקודית למורה שבעבודתה נדרשת לעבוד שעות ממושכות, ללוות טיולים (כמו זה שבו נפגעה), להשגיח בהפסקות ועוד.
3. הפסדי השתכרות לעבר: תלושי השכר סמוך לתאונה אינם מצביעים על אבדן שכר או אפילו על פדיון ימי מחלה או ימי חופשה. לא צורף אישור מעסיק על הפסדים. לפיכך, והואיל ומדובר בראש נזק ספציפי שיש להוכיח בראיות, לא נפסק פיצוי.
4. הפסדי השתכרות לעתיד: מדובר כאמור בנכות תפקודית. עם זאת יש לקחת בחשבון גם את העובדות הבאות: לתובעת קביעות בעבודה במשרד החינוך; מאז התאונה שכרה במשרד החינוך עלה בכ-25% (161,762 ₪ בשנת התאונה ו- 207,028 ₪ ב-2014). אעיר כי התובעת הסבירה שהעלייה נבעה בעיקר מרפורמת "אופק חדש" שהטיבה את שכר כל המורים; לא הובאו עדים או ראיות לקושי או פגיעה בעבודה או לכך שהיא נעדרת משעורים או פעילויות. התובעת הוכיחה אמנם כי עבדה בשני מקומות נוספים – בית-ברל ומרכז קהילתי – וכי שכרה בבית-ברל נפגע, ברם אין ראיה לקשר בין התאונה לבין הפגיעה בשכר. בהתחשב במכלול הנתונים נפסק פיצוי של 120,000 ₪ (המשקף 80% מחישוב אקטוארי מלא) בתוספת הפסדי פנסיה בסך 14,400 ₪, סה"כ – 134,400 ₪.
5. הוצאות רפואיות: בהתחשב בפגיעה, אך גם בעובדה שמדובר בתאונת עבודה והתובעת זכאית להחזר מהמוסד לביטוח לאומי ולטיפולים מקופת חולים נפסק סכום גלובאלי של 10,000 ₪.
6. עזרת הזולת: בהתחשב בתקופת אי-הכושר אחרי התאונה והניתוח, שבה בוודאי נזקקה לעזרה מרובה, לשיעור הנכות ולקשיים שנגרמו בתאונה ובוודאי מקשים על ניהול משק בית, נפסק סכום גלובאלי בסך 20,000 ₪ (כ-100 ₪ לחודש לעתיד וסכום נוסף לעבר).
7. כאב וסבל: בהתאם לדין הפיצוי בראש נזק זה הוא 15,540 ₪.
8. ניכויים: אין לנכות דמי פגיעה שכן לא נפסקו הפסדי השתכרות לעבר. אני מקבל את טענת הנתבעת כי יש לנכות ניכוי רעיוני של מענק נכות בסך 47,921 ₪ שלא שולם לתובעת משום שהגישה תביעתה באחור והתביעה התיישנה.
9. סך נזקי התובעת אחרי ניכויים – 132,019 ₪. כאמור מדובר בחישוב למעלה מן הצורך שכן לגוף הדברים התביעה נדחתה.

סוף דבר

1. התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך 10,000 ₪.

‏

ניתן היום, י"ח תמוז תשע"ו, 24 יולי 2016, בהעדר הצדדים.