בפני כב' השופט יוסף בן חמו

החלטה

בפני ערעור (השגה) שהגיש החייב נגד החלטת הנאמן בה קיבל את בקשת הנושה/יוזם ההליך - להארכת מועד, דן בתביעת החוב לגופה והחליט לקבלה.

נימוקי הבקשה :

• תביעת החוב הוגשה לאחר שחלפה תקופה העולה על 7 חודשים ממועד צו הכינוס שניתן ביום 1/7/13, לבקשת הנושה/המשיב בערעור.
• החייב לא ידע בזמן אמת על הגשת הבקשה להארכת מועד ולא ניתנה לו הזדמנות לטעון את טענותיו.
• החייב פנה לנאמן וטען כי יש לקזז מתביעת החוב של המשיב סך של 400,000 ₪. רק לאחר מכן הגיש המשיב את תביעת החוב.
• תביעת החוב הוגשה מבלי שצורף לבקשה עותק של צו הירושה ו/או יפוי כח לפעול בשמו בתיק הפש"ר. גם קודם פטירתו לא היה הנושה כשיר מבחינה משפטית, לאור מגבלותיו שנבעו ממחלותיו הקשות והיותו רתוק לכיסא גלגלים.
• לגופו של עניין, בכל מקרה יש לקזז מתוך החוב כלפי הנושה את סכום השיק שמשך ומסר הנושה לחייב בסך של 400,000 ₪, שיק שלא נפרע עד היום.
• אמנם נושא השיק האמור הועלה במסגרת דיונים קודמים שהתנהלו בין הנושה והחייב, אך הנאמן שגה בכך שלא פעל על פי סמכותו להציץ מאחורי הפרגוד.

תגובת הנושה :

הנושה טוען כי תביעת החוב הוגשה במועד. המועד הקובע לחישוב התקופה של 6 חודשים הוא מיום הפרסום ברשומות וממועד זה לא חלף פרק זמן של 6 חודשים. על כן, לא דרושה כלל הארכת מועד. לחלופין, יש הצדקה להאריך את המועד משום הנסיבות – פטירתו של הנושה ומצבה של אשתו.

לגופו של עניין, יש לקבל את תביעת החוב במלואה. תביעת החוב נסמכת על פסק דין שניתן על ידי ערכאה שיפוטית לאחר הליך של שמיעת ראיות וערעור שהוגש על פסק הדין נמחק.

הכרעת הנאמן :

• תביעת החוב הוגשה ביום 26/1/14. צו הכינוס ניתן ביום 1/7/14. אכן תביעת החוב הוגשה באיחור, של פחות מחודש ימים, לאחר שחלפו 6 חודשים ממועד צו הכינוס. למרות זאת, בנסיבות המקרה, לאור העובדה שתביעת החוב הוגשה זמן קצר לאחר חלוף המועד בהליך פש"ר אותו יזם הנושה, וכאשר המשיב הוא הנושה העיקרי בתיק ומאחר ולא חלה כל התקדמות בהליך הפש"ר, על כן, יעילות ההליך וקידומו לא יפגעו מהארכת המועד, החליט הנאמן להיעתר לבקשה להארכת מועד, כפי שנקבע בהלכת "רותם" רע"א 9802/08 – הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נ' מלונות רותם.
• באשר לתביעת החוב – זו מבוססת על פסק דין מיום 18/12/11 בו חויב החייב לשלם לנושה סך של 454,619 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה וכן בתוספת תשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪. סכום החוב, על פי תיק ההוצל"פ עמד על סך 693,559 ₪.
• הנאמן מציין כי עיין בפסק הדין ממנו עולה כי החוב נוצר בעקבות יתרת הלוואות שלווה החייב מהנושה ולא הוחזרו. בית המשפט קבע בפסק הדין כי מתוך הסכום הכולל של ההלוואות – 1,515,800 ₪, החזיר החייב סך של 1,061,381 ₪.

החייב טען בפני הנאמן כי מיתרת החוב יש לקזז סך של 400,000 ₪ בגין שיק של הנושה שניתן לחייב והחייב מחזיק בידיו. שיק זה שמסר הנושה לחייב היה חלק ממרכיבי התביעה ואולם, מאחר שהחייב לא פרע את סכום השיק, יש לגרוע מיתרת החוב את הסך של 400,000 ₪. השיק המקורי הוצג בפני הנאמן שהתרשם כי אכן השיק לא הוצג לפירעון.

ב"כ הנושה התייחס והגיב ביום 9/12/14 לטענות החייב בעניין השיק האמור. לדבריו, החייב הודה כי קיבל את הסכום של 400,000 ₪ ביום 2/11/98, במסגרת תצהירי עדות ראשית שניתן בשתי התביעות שהגיש נגדו הנושה – תצהיר מיום 22/2/04 ותצהיר מיום 31/1/08 וכן במסגרת טענותיו בכתב ההגנה.

בית המשפט שדן בתביעות העדיף את גרסתו של הנושה לעומת זו של החייב. פסק הדין הכריע לטובת הנושה. הנאמן קבע כי נסיבות המקרה אינן כאלה המאפשרות "להציץ מאחורי הפרגוד" של פסק הדין. אפשרות זו קיימת רק כאשר קיים חשש למרמה, לקנוניה או לעיוות דין.

• הנאמן קבע כי הטענות המועלות על ידי החייב נגד תביעת החוב נדונו בהרחבה הן בערכאה הדוניות והן במסגרת הערעור שהגיש החייב על פסק הדין. ערעורו של החייב נדחה. לחייב היה את יומו בבית המשפט. הטענה המועלית כעת איננה חדשה. אין מקום להתערבותו של בית המשפט בפסק דין מנומק שניתן לאחר שמיעת ראיות. הנאמן לא מצא כי נגרם לחייב עיוות דין המצדיק התערבות בפסק הדין.

דיון :

קביעתו של הנאמן לפיה תביעת החוב הוגשה באיחור, לאחר חלוף 6 חודשים מקובלת עלי.

לא אוכל להסכים עם קביעתו של הנאמן לפיה במקרה זה התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות הארכת מועד.

הוראות סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת רגל, הקובעת כי "נושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך 6 חודשים מיום מתן צו הכינוס" איננה בעלת משמעות טכנית, מדובר בהוראה מהותית.

המועד הקובע לצורך מניין התקופה של 6 חודשים הוא מועד צו הכינוס ולא מועד הפרסום ברשומות או בעיתון הנדרש לפי סעיף 24 לפקודה.

גם הפסיקה המקלה של בית המשפט העליון, החל מהלכת "מלונות רותם" 9802/08 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נ' עירית ירושלים ופסקי הדין המאוחרים יותר שהסתמכו על "הלכת רותם" (ראה, בין היתר, רע"א 1860/15 אורות העמקים נ' מרדכי אלגריסי), הנוקטים בגישה המקלה לא הרחיקו לכת עד כדי לאשר הגשת תביעת חוב באיחור בנסיבות הדומות למקרה שבפנינו.

סעיף 71(ב) קובע: "העובדה כי המחוקק בחר לעגן את המועד להגשת תביעת חוב בחקיקה ראשית וכחלק מתיקון חקיקה רחב יותר, כאשר קודם לכן המועד היה מעוגן רק בחקיקת משנה ותקנה 76(א) לתקנות הפש"ר, מלמדת כי הוראות סעיף 71(ב) לפקודה אינה בעלת משמעות טכנית בלבד...".

המחוקק קבע גם כי הנאמן רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב...אם שוכנע שהנושה לא יכול היה להגישה במועדה".

גם פסקי הדין המקלים כפי שפורט לעיל, לא התכוונו שיש להקל כאשר אין כל ספק בידיעתו של הנושה בדבר צו הכינוס.

בסעיף 10 לפס"ד "רותם" נכתב :

"השאלה הפרשנית המתעוררת בהקשר זה היא מהן אותן נסיבות שבהן יוכל בית משפט לקבוע כי הנושה "לא יכול היה להגיש" את תביעת החוב במועד שנקבע לכך. ככלל, הדיון בשאלה זו נסב בעיקרו על שאלת ידיעת הנושה אודות מתן צו הכינוס, שהרי אם הנושה ידע בפועל אודות מתן הצו צריכות להתקיים נסיבות נדירות כדי שניתן יהיה לקבוע שהוא "לא יכול היה" להגיש תביעת חוב במועד.

מבחינה לשונית קשה לחלוק על כך שהתיבה "לא יכול היה" מתייחסת למצב שבו מקורו של חוסר היכולת להגיש את התביעה במועד הוא בנסיבות חיצוניות ואובייקטיביות שאינן תלויות בנושה. כך, למשל, כאשר נפל פגם בפרסום צו הכינוס... או כאשר החייב שיקר לנושים או פעל באופן אקטיבי כדי להסתיר את הליכי הפש"ר ומבחינה עובדתית הנושה אכן לא ידע על קיום הליכים אלה..."

בהמשך פסק הדין סוקר כב' השופט גרוניס מקרים בהם לא התקיימו נסיבות חיצוניות שהשפיעו לרעה על יכולת הנושה להגיש את תביעת החוב במועד, אולם מבחינה סובייקטיבית הנושה לא יכול היה להגיש את תביעת החוב. על פי ההלכה שנקבעה על ידי כב' השופט גרוניס, גם כאשר מדובר בנסיבות סובייקטיביות של הנושה, ניתן, במקרים מסוימים, לקבוע שהוא "לא יכול היה"...

ובסעיף 15 לפסה"ד (עמ' 16) :

"...אכן, נראה כי שיקול מרכזי בשתי ההוראות הוא קיומן של נסיבות חיצוניות, שאינן בשליטת בעל הדין, שלא אפשרו לו לנקוט הליך במועד".

את ההלכה מסכם כב' השופט גרוניס בסעיף 18 לפסק הדין :

"סיכומו של דבר, כאשר נושה ידע בפועל אודות מתן צו הכינוס – בין משום שנשלחה לו הודעה על ידי החייב, הנאמן או המפרק או מכל מקור אחר – הוא יתקשה מאוד להוכיח כי "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב במועד, ועל כן, מתקיים טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד. לעומת זאת, כאשר נושה לא ידע בפועל אודות הליך הפירעון, ובמיוחד כאשר מדובר בנושה ששמו צוין בדוח שהוגש על מצב העסקים, הרי הנטל שיוטל עליו לסתור את חזקת הידיעה אודות מתן צו הכינוס או הפירוק, לא יהיה כבד במיוחד. בנסיבות אלה, ובכפוף לשיקולים הנוגעים לפגיעה משמעותית ביעילות ההליך ובקידומו ובהתחשב במידת האיחור בהגשת תביעת החוב, יהיה, ככלל, על הנאמן לשקול בחיוב היעתרות לבקשה להארכת מועד".

במקרה שנדון 1860/15 אורות העמקים נ' אלגבסי המשיך כב' השופט עמית את הגישה המקלה שנקבעה בפסק דין "רותם" ואישר את הארכת המועד לאחר שקבע שהנושה טעתה לחשוב וסברה כי ההודעות על צו הכינוס שנרשמה בתיק ההוצל"פ מתייחסת לכינוס נכסים באיחוד תיקים בהוצאה לפועל, להבדיל מהליכי הכינוס על פי הפש"ר, כך שעולה בידה להראות מדוע לא היתה מודעת להליך הכינוס (סעיף 6 לפסק הדין).

הגישה הפרשנית המקלה של המושג "לא יכול היה" איננה יכולה לסייע לנושה במקרה שבפנינו, כיוון שהוא ידע בוודאות שניתן צו כינוס (לבקשתו ובנוכחותו) ויכול, גם יכול היה, להגיש את תביעת החוב במועד שקבע המחוקק הראשי.

המועד שנקבע בחקיקה הראשית - סעיף 71(ב), איננו מבחין בין הליך פש"ר הננקט "לבקשת חייב" לבין זה הננקט "לבקשת נושה".

במקרה שבפנינו, מדובר בהליך שנקט הנושה הספציפי נגד החייב. החייב הגיש התנגדות לבקשה לצו כינוס וכבר אז טען כי הוא איננו חייב דבר לנושה (סעיף 11 לתצהיר החייב מיום 11/4/13).

בדיון שנערך ביום 2/7/13 נכח וטען ב"כ הנושה.

ב"כ החייב התנגד למינויו של המנהל המיוחד – בעל התפקיד שהוצע על ידי ב"כ הנושה, על אף שלא עמד בדיון על התנגדותו לעצם מתן צו הכינוס. בתום הדיון ניתן צו כינוס במעמד הצדדים ובית המשפט מינה את בעל התפקיד שהוצע על ידי הנושה – עו"ד אברהם גדות - הנאמן.

הנאמן הגיש תגובה לערעור, למרות שלא היה צורך בהגשת תגובה, שכן את עמדת הנאמן ונימוקיו יש וצריך ללמוד רק מההחלטה ה"מעין שיפוטית" שנתן. בהליך ערעור, מעמדו של הנאמן דומה לזה של ערכאה דיונית בבית המשפט. כאשר מוגש ערעור לא מתבקשת, ככלל, תגובת בימ"ש קמא, אלא בוחנים את פסק הדין כפי שהוא.

גם תוכן התגובה איננו מקובל עלי. הנאמן טוען שפנה אל החייב וביקש התייחסותו לתביעת החוב אך זה "לא העלה כל טענה כנגד הארכת המועד לא בכתב ולא בחקירתו" ואולם, מעיון במכתבים ששלח הנאמן לחייב ושצורפו לתגובתו של הנאמן מיום 24/3/05 עולה שהנאמן לא ציין בפני החייב דבר בעניין האיחור במועד הגשת תביעת החוב.

כאשר מוגשת תביעת חוב באיחור, חלה על הנאמן חובה לציין מפורשות כי נדרשת תגובת החייב, לא רק לתביעת החוב אלא גם לבקשה להארכת מועד. זאת, על מנת למנוע "בפני עיוור לא תיתן מכשול". הנאמן לא רק שלא ביקש תגובה לגבי הארכת המועד, אלא גם לא ציין בפני החייב כי תביעת החוב הוגשה באיחור.

הנושה הגיש תגובה ארוכה ומפורטת ביום 10/3/15.

בסעיף 14 לתגובה טוען ב"כ הנושה כי פסק הדין עליו נסמכת תביעת החוב הומצא זה מכבר לכל הנוגעים בדבר ואיננו מהווה הפתעה לאיש.

מועד ידיעתו של החייב אודות החוב, שאותו הכחיש מתחילת הליך הפש"ר, איננו יכול להוות נימוק להארכת מועד.

בסעיף 15 טוען ב"כ הנושה כי תביעת החוב הוגשה בתוך פחות מ- 6 חודשים מיום הפרסום אודות צו הכינוס. טענה זו נדחתה על ידי הנאמן. טענה זו סותרת את ההוראה המפורשת שבסעיף 71(ב) לפיה המועד הקובע הוא יום מתן צו הכינוס ולא מועד הפרסום וכפי שצוין שוב ושוב בפסיקה (בפס"ד רותם הנ"ל וכן רע"א 2063/04 עתאמלה מחמוד נ' טאטור ועו"ד מזור, רע"א 1860/15 אורות העמקים נ' מרדכי אלגבסי).

הטענה החלופית הנטענת על ידי ב"כ הנושה – לפיה יש להאריך את המועד משום שלא נגרם כל נזק למי מהצדדים, איננה יכולה להוות נימוק מספיק להארכת מועד. קודם לכן יש להוכיח את תנאי הסף של "לא יכול היה".

נימוק נוסף אותו העלה ב"כ הנושה בטיעוניו הוא פטירתו של הזוכה ואולם, גם טענה זו איננה יכולה לסייע לו משום שצו הכינוס ניתן ביום 1/7/13. תביעת החוב היתה צריכה להיות מוגשת עד לא יאוחר מיום 1/1/14. תביעת החוב הוגשה באיחור, ביום 26/1/14. הנושה נפטר ביום 26/9/14 שהוא המועד לאחר חלוף המועד להגשת תביעת החוב ולאחר שחלפו 8 חודשים נוספים מהמועד בו הוגשה תביעת החוב.

בשולי הדברים אוסיף כי גם אם אין מניעה, ככלל, לכך שבעל התפקיד הממונה יוצע על ידי הנושה – יוזם ההליך, הרי שהפרקטיקה הנוהגת היא שבעל התפקיד שמונה, לבקשת יוזם ההליך, לא יבדוק את תביעת החוב של אותו נושה שביקש את מינויו.

במקרה זה, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון מיום 1/7/13 (עמ' 1 לפרוטוקול) ב"כ הנושה הוא זה שביקש למנות את עו"ד אברהם גדות כמנהל מיוחד, והגיש את הסכמתו של בעל התפקיד המוצע להתמנות.

ב"כ החייב הודיע כי הוא מתנגד למינוי המנהל המיוחד שהוצע והוא מבקש שימונה מנהל מיוחד נייטרלי מטעם בית המשפט.

בקשתו זו של החייב לא התקבלה ובית המשפט הורה על מינויו של עו"ד אברהם גדות, תוך שהוא מציין כי ההלכה הידועה היא שהעובדה שהנושה מבקש מינויו של מנהל מיוחד, אין בה כדי לפסול את המנהל המיוחד רק בשל כך ויש סבורים שיש יתרון בכך שהמנהל המיוחד הוא מי שהוצע על ידי הנושה העיקרי - יוזם ההליך וזאת על מנת להבטיח את האיזון בין האינטרס של הנושים לבין האינטרס של החייב (ראה עמ' 2, ש' 34 לפרוטוקול).

ראוי היה במקרה כזה שהמנהל המיוחד לא יבדוק בעצמו את תביעת החוב ויבקש, כמקובל, למנות בעל תפקיד אחר לבדיקת תביעת החוב הספציפית.

אשר על כן, אני מורה על ביטול החלטתו של הנאמן להארכת מועד.

לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צורך לדון בהכרעת הנאמן בתביעת החוב ועל כן התוצאה היא שתביעת החוב נדחית.

ניתנה היום, י"ד טבת תשע"ז, 12 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.