ענינה של התובענה בתאונת-פח, שאירעה ביום 26.7.2012 בצומת שבין הרחובות קרן קיימת לישראל ובני אפרים בתל אביב-יפו. מכוניתה של הנתבעת פגעה, ועל כך אין חולק, מאחור במכוניתו של התובע, שעמד ברמזור ובו אור אדום.

המחלוקת בין הצדדים היא לענין הנזק. טענתה של הנתבעת היא כי אין שחר לעמדת התובע ולפיה התאונה גרמה לנזק, המפורט בחוות-דעתו של שמאי מטעמו. הפגיעה הייתה, טענה הנתבעת, קלה מאד ובזמן אמת לא הובחן בנזק כלשהו. לכתב-ההגנה צורפה חוות-דעתו של שמאי, שבדק אמנם את מכוניתו של התובע רק לאחר שתוקנה במוסך, אך בדק – ובכך העיקר – את מכוניתה של הנתבעת ולא מצא בה ולו בדל של סימן לפגיעה כלשהי. אותו שמאי הסביר, בחוות-דעתו שבכתב, כי אין זה מתקבל על הדעת שהרכב הנפגע יינזק במידה שלה טוען התובע ואילו לרכב הפוגע לא ייארע דבר.

אני מקבל את התובענה. ראשית, דבריו של התובע כי הפגיעה לא הייתה קלה כל עיקר, נשמעו לי מהימנים. הם מתיישבים, עוד, עם התנהלותה של הנתבעת לאחר מעשה, כשמיהרה לצאת ממכוניתה ולהתנצל על הפגיעה:

"היא פגעה בי פגיעה חזקה. אנחנו עצרנו, יצאנו, הזזנו את הרכבים אל המדרכה, יש שם מין כניסה לחניה של בניין. הגב' יצאה מהרכב שלה אחרי המכה, תפסה את הראש ואמרה 'סליחה, אני אשמה, אני אשמה'... התאונה לא הייתה מכה חלשה, ולא היה מצב של נסיעה אטית. טענת הנתבעת לנסיעה אטית היא לא נכונה ולא אמת. היא נסעה, ואני הייתי בעצירה מוחלטת" (פרוטוקול, בעמ' 2, ש' 6-4; עמ 3, ש' 9-7).

אני מקבל את דברי התובע, שלפיהם במכוניתו לא הייתה פגיעה קודמת, שניתן היה לייחס בטעות לנתבעת. "מיד כשפתחתי את מכסה תא המטען", התייחס לאירוע הנדון, "כבר הרגשתי שקרה איזשהו נזק. כי המנעול של תא המטען יש לו התחברות מאוד מדויקת ללולאה שתופסת אותו, וכבר בפתיחה היא הייתה קשה, זאת אומרת משהו זז מהמקום. אח"כ הרמתי את השטיח של תא המטען ובבירור ראיתי את הכיפוף בפח תחתית תא המטען, שזה דברים שלא היו קודם. יש לי תיק עבודה, ובאותו בוקר שיצאתי מהבית הכנסתי את התיק לתא המטען, והפתיחה הייתה קלה וללא התנגדות ובעיה. אין שום ספק קל שבקלים שהכיפוף הזה נגרם כתוצאה מהמכה החזקה שקיבלתי" (עמ' 2, ש' 14-8).

תיתכן פגיעה, שתוצאתה היא נזק לחלקים פנימיים, ואינה נראית לעין ממבט על חלקו החיצוני של כלי-הרכב. לא הוכח, כי לא תיתכן תאונה, שבה ניזוק רק כלי-רכב אחד מתוך השניים המעורבים. עיקר בניסיונה של הנתבעת להפריך טענה לנזק כזה, וכוונתי לחוות-דעתו של השמאי מטעמה, לא עמד למבחן בבית-המשפט מן הטעם, ששמאי זה לא התייצב להישאל על הדברים שכתב. אמת, גם השמאי מטעמו של התובע לא התייצב, ואולם לא על חוות-דעתו נשענה הטענה לקשר סיבתי בין התאונה לבין הנזק. הייתה זו טענתו של התובע ואת דבריו, ששמעתי כאמור, אני מקבל כמהימנים.

לאחר שהתובע הבהיר את מרכיבי תביעתו והם, כמפורט בפרוטוקול הדיון, הפסדיו בשל הפעלתה של המבטחת בתוספת הוצאות וטרחה שנגרמו לו, אני מחייב את הנתבעת לשלם לידיו, בתוך 30 ימים, סך של 5,257 ש"ח. לא ישולם סכום זה, במלואו, במועד, ייתוספו לו הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשתה של התובענה ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את העתקיו של פסק-דין זה לצדדים. לכל אחד מאלה עומדת זכותו לפנות, בתוך 15 ימים מיום ההמצאה (ימי הפגרה אינם במנין), לבית-המשפט המחוזי בבקשה להרשות ערעור.

ניתן היום, י"א אב תשע"ג, 18 יולי 2013, בהעדר הצדדים.