מבוא

בפניי תביעה כספית בסך 250,000 ₪ וכן תביעה למתן חשבונות, שעניינן הסכם מיום 7.9.2011 שנחתם בין התובעים לנתבעת לשיווק והפעלת חדרי אירוח.

התביעה הוגשה במקור גם נגד מר שמעון שוורץ ז"ל, בעלה של הנתבעת, אולם לאחר פטירתו הוגש כתב תביעה מתוקן, באופן שהתביעה הוגשה נגד הנתבעת וכן נגד עזבון המנוח שמעון שוורץ ז"ל – באמצעות הנתבעת.

תמצית הרקע העובדתי

1. בעת הרלבנטית לתביעה הייתה הנתבעת, יחד עם בעלה המנוח שמעון ז"ל (להלן: "שמעון ז"ל" וביחד "הנתבעים"), בעלת הזכויות במקרקעין בבית הילל שבהם הוקמו ופעלו משנת 2006 חמש בקתות אירוח, והיא גם מי שהפעילה אותן עובר לכריתת ההסכם עם התובעים (בקתות אלה יכונו להלן: "צימרים"). לצד הצימרים, בסמוך לביתם של הנתבעים היו 3 יחידות אירוח נוספות, ישנות יותר, אשר לא שימשו באותה עת לאירוח אלא הושכרו כמגורי קבע לסטודנטים (להלן: "חדרי האירוח").
2. בספטמבר 2010 החל תובע מס' 1 (להלן: "עמית") לעבוד אצל הנתבעים בניקיון ותחזוקת הצימרים. בחלוף כשנה ביקשו הנתבעים להעביר את הפעלת הצימרים לידי גורם אחר. עמית הביע עניין וביקש להפעיל את המתחם יחד עם חברו, תובע מס' 2 (להלן: "יניר").
3. במהלך המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים התבקשו הנתבעים להציג דו"חות רווח והפסד לשנים 2009 ו-2010 (ת/8), על מנת שהתובעים יוכלו להתרשם ממחזור ההכנסות מהפעלת הצימרים.
4. ביום 7.9.2011 נכרת בין התובעים לבין הנתבעת הסכם שיווק והפעלת חדרי אירוח "גן פרדיסו", במסגרתו הושכרו להם 5 צימרים מרוהטים בשלמות, מבנה מטבח ומחסן (להלן: "הסכם ההפעלה" או "ההסכם"). תקופת ההפעלה נקבעה למשך 12 חודשים החל מיום 4.9.2011 ועד יום 3.9.2012. דמי ההפעלה החודשיים הועמדו על סך של 20,660 ₪ (כולל מע"מ). התובעים נדרשו לשלם את דמי ההפעלה עבור 4 חודשי הפעלה ראשונים בתוך 7 ימים ממועד החתימה על ההסכם. בנוסף, התובעים התחייבו לשלם את דמי ההפעלה עבור כל תקופת ההפעלה, גם אם יסיימו את הפעלת הצימרים במועד מוקדם יותר. עוד נקבע בהסכם, כי הצימרים ישמשו לאירוח של זוגות בלבד והפרתו של תנאי זה הוגדרה כהפרה יסודית.
5. התובעים החלו להפעיל את הצימרים בהתאם להסכם. לטענתם, בחודש מאי 2012 או בסמוך לו, לצד אכזבתם של התובעים מהכנסותיהם מהפעלת הצימרים עד אותו מועד, התעורר חשדם שמא הנתונים שהוצגו בידי הנתבעים במשא ומתן בנוגע להכנסות מהצימרים לא היו נכונים. חשדם של התובעים גבר בעקבות חשבונית מיום 19.6.2010 (ת/5) בה נתקלו באקראי בעת סידור המחסן, ממנה הם למדו כי באותו מועד אירחו הנתבעים קבוצה ב-7 יחידות אירוח שבמתחם, קרי ב-5 הצימרים שהושכרו לתובעים וכן ב-2 יחידות אירוח שלא נכללו בהסכם ההפעלה.
6. בעקבות זאת, התובעים קיימו מספר שיחות עם הנתבעים - אותן הם הקליטו - במהלכן הם ניסו לברר אם אמנם הנתבעים הסתירו מהם מידע מהותי עובר להתקשרות בהסכם ההפעלה. כמו כן, ניהלו התובעים משא ומתן עם הנתבעים בנוגע להפעלה עתידית של המתחם. מאחר והתובעים סברו כי דמי ההפעלה הריאליים הינם כ-12,000 ₪ בתוספת מע"מ ועל מנת לקזז את דמי ההפעלה העודפים שלטענתם הם שילמו במהלך תקופת ההפעלה, הם הציעו להמשיך להפעיל את המתחם בשנה העוקבת בעבור תשלום חודשי של 4,000 ₪ (כך, בממוצע על פני 2 שנות הפעלה, יעמדו דמי ההפעלה על כ-12,500 ₪ לחודש). בסופו של יום לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות והצימרים הושכרו לצד שלישי (הסכם ההתקשרות עמו הוגש וסומן ת/13).
7. חשוב להדגיש כי התובעים לא ביקשו להשתחרר מההסכם והמשיכו לפעיל את הצימרים עד סוף תקופת הסכם ההפעלה, ובכך הם השלימו הפעלת הצימרים על פני שנה מלאה.

עיקר טענות התובעים

1. לטענת התובעים, הם חתמו על הסכם ההפעלה בעקבות הטעיה, רשלנות, תרמית, אי גילוי מידע מהותי והצגת מצגי שווא בידי הנתבעים במהלך המשא ומתן שקדם לכריתת ההסכם. עיקרה של ההטעיה במסירת נתונים כוזבים, ביודעין, בנוגע להכנסות מהפעלת מתחם האירוח ולתשואה שניתן להפיק ממנו. התובעים מדגישים כי הנתבעים ניצלו את פערי הידע בין הצדדים – שכן במועד ניהול המשא ומתן התובעים היו סטודנטים חסרי ניסיון ואילו הנתבעים בעלי ניסיון עסקי רב . התובעים טוענים כי הנתבעים הציגו בפניהם נתונים חשבונאיים בנוגע להכנסות ותקבולים שלטענתם הניבו 5 הצימרים מאירוח זוגות בלבד, תוך שהם מסתירים כי נתונים אלה כללו גם הכנסות מאירוח משפחות באותם צימרים וכן הכנסה משמעותית מ-3 יחידות האירוח שנותרו בידי הנתבעים והושכרו בידיהם לסטודנטים. להדגיש: אותן יחידות אירוח כאמור, אינן חלק מהסכם ההפעלה. כמו כן, בהתאם להסכם התובעים לא הורשו לארח משפחות.
2. לטענת התובעים, במסגרת המשא ומתן הם שאלו את הנתבעים אם הנתונים החשבונאיים כוללים הכנסות מכל יחידות האירוח, והנתבעים חזרו ואישרו בפניהם שהדוחות מתייחסים לצימרים בלבד ולא כוללים הכנסות מ-3 היחידות שלא נכללו בהסכם (סעיפים 17 ו-22 לתצהיר של עמית). לטענת התובעים, הנתבעים חזרו על כך גם בפני מנהל סניף הבנק אשר ביקר במתחם עובר לאישור ההלוואה שניתנה לתובעים. לטענתם, על סמך מצגי השווא הם שינו את מצבם לרעה ובין היתר גם התקשרו עם הבנק בהסכם לקבלת מימון בנקאי בסך 120,000 ₪ (סעיף 32 לתצהיר).
3. התובעים מדגישים כי טענת הנתבעים לפיה למרות ההגבלה בהסכם הם התירו לארח גם משפחות עם ילדים אינה נכונה. לטענתם, מדובר בהרחבת חזית לה הם מתנגדים (סעיף 68.5 לתצהיר של עמית, סעיף 75 לסיכומי התובעים).
4. התובעים מפנים לתמלול שיחה שקיימו ביום 30.8.2012 עם הנתבעים (נספח 16 לתצהיריהם). לטענתם, שמעון ז"ל הודה שהדו"חות שהוצגו במשא ומתן כללו גם את יחידות האירוח שלא הושכרו להם. כן הודו הנתבעים באותה שיחה כי הציגו מצג לפיו הם אירחו בצימרים זוגות בלבד בשנים בהן הם הפעילו את המתחם, בעוד שבפועל הם אירחו גם בהם משפחות עם ילדים. התובעים מציינים כי האפשרות להפעיל את יחידות האירוח שלא נכללו בהסכם ניתנה להם פעם אחת בלבד, בעת שהסטודנטיות ששכרו אותן שהו בחופשה. בגין שכירות זו, במשך 8 ימים, התחלקו התובעים ברווחים עם הנתבעים והכנסתם הסתכמה לכדי 4,032 ₪ (סעיף 42 לתצהיר של עמית, סעיף 77 לסיכומי התובעים).
5. התובעים מדגישים כי טענתם איננה כי הם לא ידעו על עצם קיומן של 3 יחידות האירוח הנוספות. טענתם היא שהוסתר מהם כי ההכנסות מיחידות אלה, שכללו אירוח נופשים בכלל ומשפחות בפרט, נכללו בדו"חות שהוצגו להם כהכנסה מהצימרים בלבד (סעיף 14 לסיכומי התובעים). בהתאמה, לטענתם, אחד מראשי הנזק הינו בגין פוטנציאל ההכנסות שהוצג במצג שווא, ומטעם זה הם סבורים כי שאלת ההוצאות שלהם בעת ניהול הצימרים איננה רלבנטית (סעיף 17 לסיכומים). כן הם טוענים, כי לו היו יודעים עובדות אלה במועד, הם לא היו מתקשרים בהסכם ההפעלה כלל או מתקשרים בו בתנאים שונים (סעיף 24 לתצהיר של יניר).
6. התובעים טוענים כי לצד הפרתם של הנתבעים את החובה לנהל משא ומתן בדרך מקובלת ובתום לב, הם הפרו את ההסכם בהפרה יסודית. כך, נטען כי למרות שעל פי ההסכם התחייבו הנתבעים למסור צימרים חדישים ומרוהטים בשלמות לאירוח נופשים, בפועל המזגנים שהיו מותקנים בהם לא היו תקינים. התובעים קיבלו תלונות חוזרות בעניין זה מצד אורחים ובחלק מהמקרים אף נאלצו לפצות אותם בסכומים ניכרים. התובעים מדגישים כי המזגנים הוחלפו בידי הנתבעים רק לקראת תום תקופת ההסכם, ככל הנראה על מנת לרצות את המפעיל ששכר את המתחם אחריהם. בנוסף, טוענים התובעים כי הנתבעים סרבו לתקן את הנזקים שנגרמו למערכת החשמל בתקופת החורף בשל הצפות אשר גרמו להפסקות חשמל תדירות ושגם בעטיין נאלצו לבטל הזמנות ולפצות אורחים.
7. התובעים מייחסים לנתבעים הפרה נוספת בכך שהסתירו מהם שבחודש מאי 2012 משרד הבריאות אסר עליהם, בהיותם בעלי רישיון העסק, לספק באמצעות המטבח שבמתחם ארוחות בוקר לאורחים. לטענת התובעים, אילו היו הנתבעים מגלים להם בזמן אמת את תוצאות הביקורת הם היו פועלים באופן מיידי להפסקת ההתקשרות בשל הגריעה המהותית מזכויותיהם בהתאם להסכם ההפעלה.
8. ראשי הנזק הנתבעים הם (ראו פירוט בסעיף 121 בתצהירו של עמית וכן סעיף 57 לכתב התביעה המתוקן):
9. מלוא הוצאות המימון הבנקאי בסך 39,214 ₪; (בכתב התביעה הסכום 35,948 ₪ )
10. יתרת חובה בחשבון הבנק של התובעים בסך 49,000 ₪;
11. השבת מלוא ההפסדים בפועל מהפעלת יחידות האירוח 71,047 ₪ (בכתב התביעה הסכום הועמד על 63,601 ₪ );
12. בתצהיר נטען לפיצוי נוסף בסך 72,000 ₪ בגין עשיית עושר ולא במשפט, בעיקר נוכח ההפרש בין דמי ההפעלה הריאליים לאלה ששולמו בפועל. ראש נזק זה לא נתבע בנפרד בכתב התביעה הגם שנטענה עילת עשיית עושר ולא במשפט;
13. פיצוי מוסכם – הפרת חוזה וניהול מו"מ שלא בתום לב 50,000 ₪.

בעוד שסך הנזקים המפרטים בסעיף 57 לכתב התביעה המתוקן הינו 198,549 ₪, בסעיף 59 הודיעו התובעים כי לצרכי אגרה הם מעמידים את סכום התביעה על סך 250,00 ₪.

לעומת זאת, בסעיף 121 לתצהירו של עמית פורטו ראשי הנזק והסכום הכולל הועמד על סך 281,261 ₪.

ניתן לראות כי קיימת אי התאמה בין הסכומים הנתבעים בכתב התביעה לעומת הסכומים שנטענו ופורטו בתצהירי התובעים ובסיכומיהם.

1. אוסיף כי חלק ניכר מהחישובים והסכומים שהעלו התובעים לא הסתדרו ביניהם ביחס למה שנטען בכתב התביעה והתצהירים. הדבר גרם לסרבול והכבדה נוספת על ההכבדה שנבעה מכתבי הטענות הגדושים ומאות המסמכים שהוגשו מטעם התובעים, מסמכים אשר הוגשו ללא אבחנה בין עיקר וטפל.
2. לצד התביעה הכספית עתרו התובעים למתן חשבונות. ראו דיון בעניין זה בפרק האחרון לפסק הדין.

עיקר טענות הנתבעת

1. לטענת הנתבעת, היוזמה לשכור את הצימרים הייתה של עמית לאחר שעבד במתחם במשך כשנה וידע להעריך את הפוטנציאל הטמון בהפעלתם. היא מציינת, כי היא ושמעון ז"ל מסרו לתובעים את המאזנים והייתה זו אחריותם לנתח אותם ולשאול את השאלות המתאימות, אשר היו נענות בחפץ לב וככל שלא עשו כן, אין להם להלין אלא על עצמם.
2. הנתבעת מדגישה כי עמית הכיר את מתחם הצימרים היטב מתוקף עבודתו בו בשנה שקדמה לחתימה על ההסכם, במהלכה הוא נחשף גם לקיומן של 3 יחידות אירוח פשוטות וישנות בצמוד לבית מגוריהם של הנתבעים. יחידות אלו לטענתה לא התאימו לאירוח משום שאין בהן את התנאים שהיו באותה עת בצימרים (סעיפים 1 ו-4 לתצהיר הנתבעת). עוד היא טוענת, כי במהלך המשא ומתן נאמר לתובעים במפורש שהיא אינה מעוניינת להשכיר יחידות אלה לאורחים משום שהן מהוות הפרעה למשפחה ובכוונתה להשכירן בשכירות ארוכת טווח. יחד עם זאת, הנתבעת מוסיפה וטוענת כי כאשר הצימרים היו בתפוסה מלאה היא אפשרה לתובעים להשכיר את יחידות האירוח בתמורה ל-50% מההכנסה וכי התובעים לא היו מעוניינים להמשיך להשכיר אותן בשל רווחיות נמוכה (סעיף 5 לתצהיר הנתבעת). כן היא טוענת כי על אף האמור בהסכם ההפעלה, היא התירה לתובעים לארח גם זוגות עם ילד (סעיף 3 לתצהיר הנתבעת, עמ' 67 ש' 35-36 לפרוטוקול מיום 27.2.2018), וכי לא הייתה פגיעה בהכנסות התובעים משום שבכל מקרה לא ניתן לארח זוג עם שני ילדים ובדרך כלל לא משלמים על ילד אחד.
3. לטענת הנתבעת היא הסבירה לעמית, יחד עם שמעון ז"ל, כי קיים פוטנציאל למחזור הכנסות של כ-500,000 ₪ בשנה למרות שהיא לא הגיעה למחזור כזה בשנתיים עובר להשכרת הצימרים עקב מחלת הסרטן בה חלתה ואשר הביאה לירידה בפעילותה בצימרים. כן היא מדגישה כי בשנת 2009, עובר למחלתה, היא הגיעה למחזור של 483,645 ₪ וכי באותה עת ההכנסות מיחידות האירוח שאפו לאפס ועיקר ההכנסה נבעה מהצימרים שהושכרו לתובעים (סעיף 1 לתצהיר). הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי היא ושמעון ז"ל לא יכלו להתחייב להכנסה לתובעים שעה שהם מנהלים את העסק בעצמם. יחד עם זאת, לדבריה, ממוצע ההכנסות בתקופת ההפעלה בידיה עמד על כ-23,000 ₪ לחודש. ממוצע ההכנסות של התובעים עמד תחילה על כ-22,000 ₪ לחודש ואילו במהלך שנת 2012 ממוצע ההכנסות שלהם זינק לכ-38,000 ₪ לחודש. מדובר בגידול של כ-70% לעומת השנה החולפת וכ-65% מעל ההכנסה שהוצגה להם מלכתחילה (סעיף 6 לסיכומים).
4. הנתבעת מציינת כי הסבירה לעמית שהפעלת הצימרים מיועדת לאדם אחד וכי הפעלת מטבח כשר תגביר את המכירות. לטענתה, עמית לא שמע בעצתה והפסיד בגלל זה הכנסה רבה. בנוסף, לטענתה, התובעים אירחו חברים ובני משפחה במקום לדאוג לרווחים וניהלו את העסק בצורה לא יעילה.
5. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי מנהל הבנק שביקר במתחם ראה רק את הצימרים עובר לקבלת החלטה לאשר אשראי לתובעים, וככל הנראה הפוטנציאל הגבוה של מתחם הצימרים ממנו התרשם היה ביסוד ההחלטה. כן היא מדגישה, כי מנהל הבנק לא שאל שאלות במהלך הביקור שערך במתחם (עמ' 3 לסיכומים). בהמשך לכך, הנתבעת מדגישה כי התובעים טענו שעל סמך המאזנים שהוצגו להם הם בנו תכנית עסקית, אולם זו לא צורפה לתצהירים. לטענת הנתבעת, לא הוכחה טענתם המרכזית של התובעים בנוגע לפער המשמעותי הנטען בין ההכנסות שניתן להפיק מהמתחם לדמי ההפעלה שנקבעו בהסכם. עוד היא מדגישה כי לא הובאה עדותו של מנהל סניף הבנק או נציג מטעם מט"י והיא מבקשת לזקוף זאת לחובת התובעים.
6. לטענת הנתבעת, "הנזק" לו טוענים התובעים נובע מהתנהלותם העסקית הכושלת ונטילת הלוואות מיותרות. הנתבעת מדגישה כי התובעים קיבלו צימרים מאובזרים ומוכנים להפעלה ולכן 2 ההלוואות בסך 170,000 ש"ח ניטלו על ידם שלא לצורך. בפרט כך בנוגע להלוואה הנטענת בסך 50,000 ₪ לקראת סיום הסכם ההפעלה. התובעים לא הצליחו להסביר את הצורך בהלוואה הגדולה מלבד דמי השכירות שהיה עליהם לשלם לנתבעים. לטענת הנתבעת, ההלוואות נועדו לממן את הוצאותיהם האישיות של התובעים. בנוסף טוענת הנתבעת כי התובעים הגישו תביעה נפרדת נגד המפעיל שנכנס אחריהם ובסופו של יום התפשרו עמו על 50,000 ₪. לטענתה, סכום זה מתייחס לתקופת הפעלת הצימרים בידי התובעים ויש לראות בו חלק מהכנסותיהם, ובהתאמה להפחית אותו מנזקיהם הנטענים בגדרה של התביעה דנן. עוד היא טוענת, כי התובעים לא הוכיחו נזק ואף הודו בחקירתם כי אינם תובעים בגין נזק שנגרם להם בפועל, אלא עבור פוטנציאל של הכנסות (סעיף 17 לסיכומי הנתבעת).
7. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי נאמר לתובעים לא אחת שהם יכולים לסיים את ההסכם מבלי שהדבר יחשב להפרה או שהם יידרשו לשלם פיצויים, אף על פי שההסכם לא הגיע לסיומו, ובכך להקטין את נזקיהם הנטענים. אולם התובעים בחרו להמשיך בהסכם וככל הנראה טעו בכדאיות העסקה. מכל מקום, הם מושתקים כעת מלהעלות טענות נגדו (סעיף 6 לתצהיר הנתבעת, עמ' 6 לסיכומים).
8. לעניין טענותיהם של התובעים להפרת ההסכם טוענת הנתבעת כי נוסף להיכרותו הקרובה של עמית עם הצימרים ובתוך כך גם ידיעתו לגבי מצב המזגנים, התובעים בדקו את המתחם עובר לחתימה על ההסכם. מדובר במזגנים שבאותה עת היו בני 5 שנים ומיד כשהתובעים פנו בעניינם הוזמן טכנאי שקבע כי המזגנים תקינים וצריך רק לנקות אותם. יחד עם זאת, לבקשת התובעים המזגנים הוחלפו, למרות שהיו תקינים, והם מותקנים ופועלים עד היום בביתה של הנתבעת. הנתבעת מציינת כי הנחתה את התובעים להפעיל את המזגנים כשעה מראש משום שהצימרים הם מבני עץ שמתחממים מהר, אולם התובעים העדיפו לחסוך בחשמל ובכך פגעו בשירות שניתן לאורחים ובשמה הטוב של הנתבעת (סעיף 10 לתצהיר). הנתבעת מוסיפה כי בחורף באותה שנה ירדו גשמים רבים וכי מיד כאשר פנו התובעים, באמצע הלילה, שמעון ז"ל קם משנתו והחל לחפור תעלות להסטת המים (סעיף 11 לתצהיר). עוד טוענת הנתבעת כי התובעים המשיכו להגיש ארוחות בוקר לאורחי הצימרים גם לאחר הביקורת שערך משרד הבריאות, כך שלא הייתה פגיעה בהכנסתם (סעיף 10 לסיכומי הנתבעת).
9. הנתבעת מציינת בסיכומיה כי למרות שנזקיהם הנטענים של התובעים מסתכמים לכדי סך של 198,549 ₪, הם "עיגלו" את סכום התביעה ל-250,000 ₪ והתנהגות זו מעידה על סחטנות וניסיון להתעשר לא כדין על חשבונה.
10. לבסוף טוענת הנתבעת כי התובעים "בישלו" הקלטות של השיחות שהתקיימו בין הצדדים וכי התמלילים שהגישו מלמדים על סלקציה שערכו התובעים במתן הנחיות למתמללת אילו חלקים לתמלל ועל מה לדלג.
11. לצד תצהירה של הנתבעת הוגש מטעמה גם תצהירו של שניר, בנה. שניר סייע לנתבעים בהפעלת מתחם האירוח בין השנים 2006-2010. הוא סיפר כי הוריו בנו את 5 הצימרים בשנת 2006 מאחר ו-3 יחידות האירוח היו ישנות ולא אטרקטיביות.
12. הוא תאר בתצהירו את השיחות שקיים עם הוריו בתקופת ההפעלה של המתחם בידי התובעים. לדבריו, אביו שמעון ז"ל סיפר לו שצימרים כמו אלה שהושכרו לתובעים אמורים לפעול כ-200 לילות בשנה ולייצר הכנסה שבין 500,000 ₪ ל-600,000 ₪.
13. שניר סיפר כי מתחילת תקופת ההסכם הוא סייע לתובעים בשיווק והפעלה של הצימרים ובתוך כך קיים איתם קשר שוטף (סעיף 10 לתצהיר). לדבריו, הסביר להם שעל מנת להצליח עליהם לפתח נישה שתייחד אותם מצימרים אחרים באזור, וכי הפעלת מטבח כשר והגשת ארוחות בוקר ימשכו קהל ייחודי שיגיע גם באמצע השבוע וגם בחודשי הקיץ, אף על פי שהצימרים אטרקטיביים יותר בעונת החורף (סעיף 15 לתצהיר). כן הוא טען כי התובעים התעקשו על תמחור יקר ונמנעו מלהציע הנחות, גם במחיר של הותרת צימרים ריקים בסופי שבוע. בנוסף, הוא טוען כי הציע לתובעים לשתף פעולה עם חברות שמנפיקות שוברי אירוח כדי לסייע בשיווק הצימרים וכי הם לא אימצו את ההצעה (סעיף 18 לתצהיר).
14. שניר הסביר כי הוא והוריו התנגדו לאירוח של זוגות עם תינוקות זוחלים בשל הסכנה הנשקפת להם כתוצאה מהג'קוזי שבתוך הצימרים, וכי למרות האמור בהסכם הותר לתובעים לארח זוגות עם ילדים גדולים יותר או לחלופין, ילדים שעדין לא זוחלים (סעיף 17 לתצהיר).

סיכומי התשובה של התובעים:

1. בסיכומי התשובה טוענים התובעים, בין היתר, כי הוכח שבנוכחות מנהל הבנק והצדדים נערך חישוב - על יסוד הדו"חות והנתונים שסיפקו הנתבעים - של צפי עקרוני להכנסות, ומשקיימת הסכמה בעניין זה בין הצדדים והנושא אינו במחלוקת, לא היה צורך בזימון מנהל הבנק למתן עדות.
2. כן הם טוענים כי בטענתה של הנתבעת לפיה את החישובים על בסיס מסמכי הנהלת החשבונות צריך היה לבצע מומחה יש לראות משום הסכמה למינוי בודק במסגרת התביעה למתן חשבונות (סעיף 19 לסיכומי התשובה).
3. התובעים מבקשים לחדד כי בהיותו של עסק האירוח עסק עונתי בו כ-40% מההכנסה הינה בעונת הקיץ (בחודשיים האחרונים להסכם ההפעלה), הנתבעים הם שטענו שבחודשים אלה התובעים "ימלאו מצברים", וכי רק בסוף תקופת החוזה התבררה מרמת הנתבעים (סעיף 20 לסיכומי תשובה).
4. התובעים טוענים כי הוכיחו שהגם שביצועיהם עלו על ביצועי הנתבעים, לא ניתן להגיע לפוטנציאל השקרי שהוצג להם בידי הנתבעים וכי בהתאמה, מקורם של כל נזקיהם בהתנהלות הנתבעים ובמצגי השווא שהם הציגו בפני התובעים (סעיף 21 לסיכומי התשובה).
5. התובעים מדגישים בנוסף, כי טענותיה של הנתבעת נגד ההקלטות משוללות יסוד וקבילותן הוכרעה בשלב קדם המשפט ובהחלטה מיום 30.5.2016 קיבלה כבוד השופטת שאדן נאשף-אבו אחמד, המותב הקודם שדן בתיק, את טענתם כי ההקלטות כוללות הודאת הנתבעים במעשים המיוחסים להם בכתב התביעה.

המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים

1. התובעים טוענים, כאמור, כי ידעו על קיומן של יחידות האירוח, אשר באותה עת הושכרו לסטודנטים, ולכן שאלו את הנתבעים מספר פעמים במהלך המשא ומתן שקדם לכריתת ההסכם אם ההכנסות שמוצגות בדו"חות הינן רק מהצימרים נשוא ההסכם, או שהן כוללות גם הכנסות מיחידות אלה. לטענתם, הם נענו באופן עקבי כי ההכנסות מהצימרים בלבד, וכי ההכנסות מיחידות האירוח, אשר מושכרות לסטודנטים בשכירות ארוכת טווח, אינן כלולות בדו"חות. לטענתם, בכך הטעו אותם הנתבעים באופן מכוון או ניצלו את טעותם, נהגו בחוסר תום לב והציגו בפניהם מצגי שווא עליהם הם הסתמכו, וגרמו להם להתקשר בהסכם שהם לא היו מתקשרים בו לוּ היו יודעים את העובדות כהווייתן (סעיף 41 לסיכומי התובעים).
2. בהקשר זה סיפר עמית בסעיף 17 לתצהירו כי "כשהוצגו לנו הנתונים החשבונאיים על ידי הנתבעים, שאלנו אותם במפורש האם אלה כוללים את ההכנסות מכל יחידות האירוח, היינו לרבות 3 היחידות שלא נכללו בהסכם הנ"ל, או רק מ-5 הבקתות שהושכרו לנו. הנתבעים הודו לרבות בכתב ההגנה כי השיבו לנו חד משמעית כי ההכנסות שהוצגו בפנינו הינן רק מ-5 בקתות האירוח".
3. עמית נשאל על כך בחקירתו [עמ' 11 ש' 15-20 לפרוטוקול מיום 26.11.2017]:

"ש. בגלל שאתה ידעת שיש חדרים לסטודנטים לא שאלת בזמן חתימת ההסכם עובר לחתימת ההסכם, מה קורה עם היחידות שמושכרות לסטודנטים כי זה לא מופיע בהסכם

ת. בוודאי ששאלתי, בגלל שידיעתי שבעבר הרחוק פעלו יחידות אירוח, אני שאלתי, שותפי שאל, שנינו שאלנו ביחד, מנהל הבנק שאל ושאלנו כמה וכמה פעמים. בדוח רווח והפסד, האם הכנסות כוללות יחידות סטודנטים או שלא היו שם. שאלנו כמה פעמים. קיבלנו תשובה חד משמעית שזה לא נכלל. ההכנסות מצימרים הם רק 5 צימרים נשוא ההסכם".

1. ובהמשך עמית הוסיף [עמ' 16 ש' 1-6 לפרוטוקול מיום 26.11.2017]:

"ת. אני אומר, אני לקחתי דוחות רווח והפסד שנתיים אחורה, לי הוצג הדוח רווח והפסד ושם היו הכנסות מצימרים, שאלתי ואמרו שדוח רווח והפסד כולל הכנסות של 5 בקתות האירוח נשוא ההסכם. באותו זמן היו 3 יחידות שהושכרו לסטודנטים, לי נאמר שהיחידות האלה הושכרו שנים לסטודנטים ובעבר הרחוק שימשו כיחידות אירוח למשפחות. לכן שבאתי וחתמתי יחד עם חברי יניר, שאלתי וביררתי ושאלתי שוב מה כולל בהכנסות מצימרים בדוחות ונאמר לי 5 יחידות האירוח נשוא ההסכם, אלה שנים לא עובדים, אלה מושכרים לסטודנטים".

1. גם יניר העיד בנוגע להכנסות והדו"חות שהוצגו לתובעים במהלך המשא ומתן [עמ' 43 ש' 12-18 לפרוטוקול מיום 27.2.2018] כי:

"ת. ...אנחנו קיבלנו עסק של 5 יחידות בלבד, שאלנו האם ההכנסות שאתם מראים לנו, מפנה את בית המשפט לדוח רווח והפסד של 2009 – 2010 שהוצג לנו, נספח 4 לתצהירי. יש שם סעיף שמראה הכנסות מצימרים, הכנסות מצימרים מבחינתי אני באתי וניהלתי משא ומתן על 5 יחידות אירוח. המידע שקיבלתי מהנתבעים ה-3 יחידות אירוח לא בתמונה כבר שנים, לא קשורים לעסק, לכן אין סיבה שבשנים שאני קיבלתי עליהם דוחות יכללו הכנסות רק מ-5 יחידות נשוא ההסכם ולא מ-3 יחידות שאינן נשוא ההסכם".

1. טענתם של התובעים בעניין זה זכתה לאישור בכתב ההגנה שם אמנם נאמר מחד, כי "במהלך המו"מ, למרות הידיעה על הצימרים, מעולם לא הועלה נושא הצימרים..." אולם מאידך, נטען כי "כשהמאזנים הוצגו לתובעים נאמר להם שהם אינם כוללים את הצימרים ואין הם מהווים גורם משמעותי במחזור" (עמ' 1 לכתב ההגנה).
2. בנוסף, הנתבעת הודתה בחקירתה כי יחידות האירוח הושכרו לסטודנטים לראשונה באוקטובר 2010 וכי עובר להשכרתן כאמור, הן שימשו לאירוח משפחות [עמ' 66 ש' 4-27 לפרוטוקול מיום 27.2018]. בסיכומיה, ניסתה הנתבעת לרכך את האמירה הנחרצת שהוצגה בכתב ההגנה וטענה כי "כשהמאזנים הוצגו לתובעים, לא זכור לנתבעת באם נאמר להם שהם אינם כוללים את החדרים משום שהם לא היוו גורם משמעותי במחזור" (עמ' 1 לסיכומים).
3. הנתבעת נשאלה על כך במהלך חקירתה הנגדית ואולם עדותה בנושא זה היתה מתחמקת וניכר כי התקשתה לתת הסבר או תשובה מספקת בנושא. אציין, כי עם כל הקושי שנובע ממותו של בעלה המנוח, אין בכך כדי להצדיק את חוסר נכונותה לענות על השאלה הנוגעת למאזנים שהוצגו לתובעים עובר לכריתת ההסכם. הנתבעת לא נתנה תשובה מלאה ביחס למצג שנטען על ידי התובעים ולעיתים אף סירבה להשיב [אני מפנה בעניין זה לעדותה של התובעת עמוד 75 לפרוטוקול הדיון מיום 27.2.2018].
4. לצד האמור ולמעלה מהצורך יצוין כי עדותם של התובעים בעניין המצג שהוצג להם זכתה לחיזוק גם בדבריו של שמעון ז"ל בשיחה שהתקיימה בין הצדדים ביום 30.8.2012 והוקלטה בידי התובעים (נספח 16 לתצהירי התובעים).

1. לסיכום נקודה זו אני מקבלת את טענתם של התובעים כי ההכנסות שהוצגו להם עובר לכריתת ההסכם בידי הנתבעת ובעלה המנוח הוצגו כהכנסות הנובעות מהצימרים בלבד - ללא בקתות האירוח שאינן חלק מההסכם.
2. על יסוד המפורט אני סבורה כי עלה בידי התובעים להוכיח במידה מספקת שבעת הצגת ההכנסות מהצימרים והדו"חות לשנים 2009 ו-2010 בידי הנתבעים, כלל ההכנסות יוחסו לצימרים נשוא ההסכם ולא נאמר לתובעים כי חלק מההכנסות הופקו באמצעות יחידות האירוח שלא הושכרו להם . בכך הפרו הנתבעים את חובת הגילוי וחובת תום הלב במשא ומתן.
3. התובעים מוסיפים וטוענים, כאמור, כי הנתבעים הסתירו מהם בנוסף שבאותן שנים היו להם הכנסות גם מאירוח משפחות. במקביל הם מלינים על האיסור שהוטל עליהם במסגרת ההסכם לארח משפחות עם ילדים. בהקשר זה הם טוענים, בין היתר, כי בחודשי הקיץ הייתה עלייה משמעותית בביקוש לאירוח משפחתי וכי הכנסות הנתבעים מאירוח משפחות בתקופה זו בכל שנה היוו כ-40% מכלל ההכנסה השנתית. בנוסף, טוענים התובעים כי האיסור לארח משפחות עם ילדים בוטל בהסכם שנחתם עם המפעיל שנכנס בנעליהם (סעיפים 128-129 לסיכומים). לעומתם, הנתבעת וכך גם בנה שניר, טענו כי חרף האיסור שנקבע בהסכם, ניתן לתובעים היתר בעל פה לארח גם משפחות עם ילדים כל אימת שביקשו זאת. על כך משיבים התובעים כי הטענה לא עלתה בכתב ההגנה והם מתנגדים לשינוי החזית, וכן כי זו טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב וגם מטעם זה הם מבקשים לדחות אותה.
4. אני מקבלת את טענתם של התובעים כי למעט מספר מקרים חריגים, נאסר עליהם לארח משפחות עם ילדים. יחד עם זאת, תלונתם בעניין זה תמוהה שעה שהם ידעו והסכימו להגבלה זו מראש, והיא עוגנה בסעיף 7 להסכם ההפעלה. על כך יש להוסיף כי עמית עבד במהלך השנה שקדמה לחתימה על ההסכם בניקיון ואחזקת החדרים, ככל שהנתבעים אירחו בצימרים משפחות עם ילדים (או כל הרכב אחר מלבד זוג) הוא בוודאי ידע על כך. לא הוכח גם מה ההפסד שנגרם לתובעים, אם בכלל, תוצאה מכך שלא אירחו משפחות וכיצד יש בכך כדי לשנות את ההכנסות שהיו בפועל לעומת הפוטנציאל הנטען. כן לא הוכח כי אירוח של משפחה עם ילדים רווחי יותר מאירוח של זוג. בעניין זה אפנה לעדות הנתבעת שציינה כי לא ניתן לאחר זוג עם ילדים אלא רק ילד אחד וכי על ילד אחד אין תוספת תשלום.

תוצאות הפרת חובת תום הלב במשא ומתן

1. חובתם של צדדים למשא ומתן לנהוג ביושר ובהגינות איש כלפי רעהו הינה חובה יסודית אשר מעוגנת בסעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - "חוק החוזים"). מחובתם של צדדים למשא ומתן לנהוג בתום לב ומכוח האמון שנוצר ביניהם נגזרת גם חובת הגילוי.ראו דברי כבוד הנשיא (כתוארו אז) מ' שמגר בע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573 ,596 (1994):

"חובת גילוי קמה כעניין שבשיגרה בין העומדים להתקשר בחוזה אף ללא התקיימותם של יחסי אמון מיוחדים, אלא מכוח האמון שנוצר בין הצדדים למשא ומתן."

1. הפרת חובת תום הלב הקבועה בסעיף 12 (א) לחוק החוזים יש בה גם כדי הטעיה הקבועה בסעיף 15 לחוק החוזים, לפיו:

"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן."

הטעיה

1. סעיף זה מעניק ברירת ביטול לצד שהתקשר בחוזה עקב הטעיה על ידי הצד השני או מי מטעמו, כמפורט בספרם של דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב' (1992) (להלן - "פרידמן וכהן"), בעמ' 784:

"ברירה זו מוענקת בצורה הרחבה ביותר. היא חלה לא רק במקרי מצג שווא שנעשה במרמה אלא אף במקרי מצג שווא שנעשה בתום לב. הסעיף איננו מציג כל דרישה לגבי מצבו הנפשי של המטעה ואין הוא מציג כל דרישה בדבר אשם או רשלנות מצידו.

הטעיה עשויה לכלול גם אי גילוי. ההבדל הבסיסי בין מצג שווא לאי גילוי הוא שבכל הנוגע למצג שווא קיימת חובה כללית של אמירת אמת המוטלת על המתקשרים במהלך המשא ומתן. הפרת חובה זו, ולו בתום לב, מקנה לצד השני (בהתמלא יתר התנאים שבסעיף 15 לחוק החוזים) ברירה לבטל את החוזה. לעומת זאת לא קיימת חובת גילוי כללית, ואי הגילוי יהווה הטעיה אך ורק אם קיימת הייתה חובה לגלות את המידע שלא נמסר".

1. באופן דומה, בע"א 8737/00 "שלפרד" חברה לפיתוח ובנין בע"מ נ' ז'אק, פ"ד נו(4) 662 (2002), פסק כבוד השופט י' אנגלרד, בעמ' 671-672, כי:

"אי-גילוי של עובדה ביחסים חוזיים הוא בבחינת הטעיה, במובן סעיף 15 לחוק החוזים. (חלק כללי). והנה, התרופה להטעיה היא בראש ובראשונה ביטול החוזה. לנפגע עשויה לעמוד, נוסף על כך, גם זכות לפיצויים, מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) או במסגרת של עילה נזיקית."

1. עמית העיד [עמ' 16 ש' 8-11 לפרוטוקול] כי:

"ת. בזמן שעבדתי שם הדירות האלה היו מושכרים לסטודנטים. לי נאמר שבעבר גם היו מושכרים לסטודנטים. בדיעבד לאחר כמה חודשי תפעול, מתחבר לעיני שזה הפואנטה של כל הדבר הזה, שהמספרים שנמצאים בדוחות שהוגשו לנו כוללים את כל 8 היחידות, 5 יחידות נשוא ההסכם ועוד 3 יחידות שהושכרו לסטודנטים. הם מהווים את החלק הארי" [ההדגשה הוספה – מ.ג'.מ.]

1. הנתבעת סיפרה בתצהירה (עמ' 2 ס' 6) כי "פנו אלי התובעים בטענות כאילו הרווחיות מאוד נמוכה על כן הייתי מוכנה לבטל את ההסכם ללא קנס ו/או פיצויים, לא פעם ולא פעמיים, אך התובעים בחרו להמשיך...". טענתה האמורה של הנתבעת לא נסתרה.

1. עולה אפוא, כי אף שלטענת התובעים הם התקשרו בהסכם אשר "נעדר כל הגיון עסקי או כלכלי" (סעיף 41 לסיכומי התובעים), הרי שהם לא פעלו לבטל את ההסכם אלא בחרו להמשיך בו. טענתם בהקשר זה כי בכך פעלו להקטנת הנזק, משום שהנתבעים חזרו ואמרו שצפויה להם הכנסה משמעותית בחודשי הקיץ, איננה משכנעת. על מנת להמשיך בהסכם נדרשו התובעים, לטענתם, לקחת הלוואה נוספת בסך 50,000 ₪. בנוסף, בהתאם להסכם הם נדרשו להמשיך ולשלם לנתבעים, מדי חודש, דמי הפעלה בסך 20,660 ₪. ספק בעיני אם בהעמקת ההתחייבויות הם הקטינו את הנזקים. בבחירתם להמשיך בהסכם, כלשונו, גם לאחר שנודע להם דבר ההטעיה הנטען, גילו אפוא התובעים דעתם כי הסיכון העסקי עדיף בעיניהם על פני ביטול ההסכם ותביעת נזקיהם הנטענים. בנסיבות אלה, ככל שהתברר לתובעים, בדיעבד, כי שגו בסיכון שנטלו, הרי שטענותיהם הינן בגדר טעות בכדאיות העסקה, כהגדרתה בסעיף 14(ד) לחוק החוזים.

פיצויים מכח סעיף 12(ב) לחוק החוזים?

1. קבעתי לעיל כי משהסכימו התובעים להמשיך בהסכם עד סוף התקופה, הרי שאינם עוד רשאים לבקש פיצוי בגין הפרת חובת הגילוי ותום הלב. זאת מקום שהסכימו להמשיך בקיום החוזה וויתרו על הזכות שהיתה להם לבטל את החוזה בגין אותה ההטעיה. בעניין זה אדגיש כי הנתבעים העידו כי לתובעים ניתנה האפשרות להשתחרר מההסכם ללא קנס כלשהו אולם הם בחרו שלא לעשות כן. להלן אראה כי גם לו הייתי קובעת כי היתה הפרה של החוזה על ידי הנתבעים , הרי שגם אז אין התובעים זכאים לפיצוי כלשהו שכן לא הצליחו להוכיח את הנזקים הנטענים.
2. כאמור, בהתאם להסכם ההפעלה הושכר לתובעים מתחם אירוח שכולל 5 צימרים בגינם הם שילמו דמי הפעלה חודשיים בסך של 20,660 ₪(כולל מע"מ) . לטענת התובעים, דמי ההפעלה ויתר תנאי ההסכם מבוססים על תכנית עסקית שהם בנו, בין היתר על סמך סעיפי ההכנסות בדו"חות השנתיים לשנים 2009 ו-2010 (525,846 ₪ ו-360,774 ₪ בהתאמה), וכן מבוסס על פוטנציאל ההכנסה שהוצג להם בידי הנתבעים. הם מדגישים כי הירידה בהכנסות בין 2009 ל-2010 עוררה את חשדם והוסברה בכך שהנתבעת חלתה ובעקבות המחלה היא צמצמה את היקף פעילותה בצימרים. לטענתם, עובר לחתימה על ההסכם נועצו בנציגי מט"י (מרכז טיפוח יזמות – מ.ג'.מ.) ומנהל סניף הבנק ממנו נטלו הלוואה ביקר במתחם האירוח, על מנת להתרשם ממנו באופן בלתי אמצעי. מנהל הבנק שאל אף הוא את הנתבעים אם ההכנסות שבדו"חות המוצגים הן רק מהצימרים המושכרים.
3. התובעים מוסיפים וטוענים כי בהסתמך על מצגי השווא ובפרט פוטנציאל ההכנסות שהוצג להם, הם שינו מצבם לרעה והתקשרו עם הבנק לקבלת מימון בנקאי בסך 120,000 ₪ ובהמשך נזקקו להלוואה נוספת, בסך 50,000 ₪. גם דמי ההפעלה החודשיים נקבעו על יסוד מצג לפיו צפי ההכנסות מהפעלת הצימרים הינו לכל הפחות 500,000 ₪ בשנה. לטענתם, בדיעבד הסתבר להם, כאמור, כי ה"הכנסות מצימרים" באותם דו"חות כוללות לצד ההכנסות מ-5 הצימרים שהושכרו להם גם הכנסות מ-3 יחידות אירוח שלא הושכרו, וכן הכנסות מאירוח משפחות, דבר שנאסר על התובעים.
4. סעיף 12(ב) לחוק החוזים קובע, כי צד שמנהל משא ומתן שלא בתום לב "חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחוייבים".
5. סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות") קובע את זכותו של הנפגע לפיצוי לא ממוני; סעיף 14 מטיל חובה להקטנת הנזק ואילו סעיף 10, שהוא סעיף הפיצוי המרכזי, קובע כי "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה".
6. הפיצוי שניתן לנפגע מכח סעיף 10 מותנה בהוכחת הנזק שנגרם בידי המפר, כתוצאה מההפרה, ולא די אך בהוכחתה של ההפרה. בהתאמה, דוד קציר תרופות בשל הפרת חוזה חלק ב' 1991 עמ' 882 מציין כי: "הפיצויים לפי סעיף 10 של החוק יינתנו 'בעד נזק' שנגרם לנפגע, ולא בעד עצם ההפרה; מכאן המסקנה, שבהעדר נזק שהוכח, לא יהא הנפגע זכאי לפיצויים".
7. כבוד השופט ברק עמד על עקרון זה בע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה(2) 800, בעמ' 806-807 והוסיף כי לצד הוכחת הנזק על הנפגע גם להוכיח גם את שיעור הפיצויים שיהא בהם כדי לפצות על הנזק:

"לדעתי אין זה מדויק כלל ועיקר לומר, כי די לו לנפגע התובע להוכיח את נזקו, ואילו שיעור הפיצויים הוא עניין לאומדנו של בית המשפט. נראה לי, כי הגישה הנכונה היא, כי נפגע, התובע פיצויים לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) (להלן: חוק התרופות), חייב להוכיח, במידת ודאות סבירה, הן את נזקו והן את שיעור הפיצויים, שיהיה בו כדי לפצותו על נזקו. משהופר חוזה, זכאי הנפגע לפיצויים (סעיף 2 לחוק התרופות). פיצויים אלה יינתנו לו "בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה" (סעיף 10 לחוק התרופות. בהגשמת הזכות לפיצויים, על-פי סעיף 10 לחוק התרופות, נוהגים להבחין בין שני שלבים. השלב הראשון עניינו קביעת היקפו ומידתו של הנזק, שבגין התרחשותו אחראי המפר. זוהי שאלה של תיחום הנזק, אשר במסגרתה מאתרים את הנזקים, שנגרמו על-ידי ההפרה (בחינת הסיבתיות), תוך ייחוד אותם נזקים שהם צפויים, ושבגינם מוטלת אחריות (מבחן הצפיות). משאותר הנזק, אשר בגין התרחשותו אחראי המפר, בא מקומו של השלב השני, אשר עניינו קביעת שיעור הפיצויים, לו זכאי הנפגע בגין הנזק שנגרם לו. זוהי שאלה של שומה וכימות (quantification), אשר במסגרתה יש לתרגם את הנזק לסכומי כסף, שיש בהם כדי לפצות את הנפגע...

במסגרת סעיף 10 לחוק התרופות חייב הנפגע-התובע, בראש ובראשונה, להוכיח את מידתו והיקפו של הנזק, אשר לגרימתו אחראי המפר (ראה: ע"א 96/64, בעמ' 177; ע"א 601/75, בעמ' 106). נכשל הנפגע-התובע בהוכחת נזקו, אין הוא זכאי לפיצויים" [ההדגשה הוספה – מ.ג'.מ.]

1. על כן, בבחינת שאלת הפיצוי לו זכאים התובעים תחילה עלי לקבוע את היקפו ומידתו של הנזק שנגרם להם כתוצאה מההפרה, ומתוכו לדלות את הנזק שהיה צפוי ושבגינו מוטלת אחריות על הנתבעת. בשלב הבא וככל שייקבע שלתובעים נגרם נזק כמפורט, אדרש לקבוע את שיעור הפיצוי הראוי בגין אותו נזק.
2. בענייננו עתרו התובעים, כאמור, לפיצוי בגין מספר ראשי נזק: מלוא הוצאות המימון הבנקאי; הפסדי הכנסה חסרה מאירוח (אירוח משפחות בצימרים ואירוח בכלל ביחידות האירוח); יתרות חובה בחשבון העסקי; השבת עשיית עושר ולא במשפט (בגין ההפרש בין דמי השכירות "הריאליים" לדמי השכירות ששולמו), ולצד אלה עתרו לקבל גם את הפיצויים המוסכמים (בגין הפרת הסכם וניהול משא ומתן בחוסר תום לב). כפי שיוסבר להלן, צירופם של כל אלה, באופן מצטבר, אינו אפשרי.
3. מקום בו הופר חוזה על ידי צד לו, פתוחות בפני הנפגע המעוניין לתבוע פיצויים מספר אפשרויות. מכוח סעיף 10 לחוק התרופות יוכל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו כתוצאה מהפרתו של החוזה ואת שיעורו של הנזק, כאמור. לחילופין, עומדת לנפגע האפשרות לתבוע את הפיצויים עליהם הסכימו הצדדים מבעוד מועד, בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק התרופות [ראו סעיף 15(ב) לחוק התרופות; ע"א 498/88 יהודית (נובק) מירון נ' אורי קידר ואח', פד מד(4), 250 (1990)]. אולם, השילוב בין פיצויים לפי סעיף 10 לחוק התרופות לפיצויים המוסכמים אינו אפשרי.
4. קציר מציין (עמ' 898) כי בידי הנפגע הבחירה אילו פיצויים לתבוע (פיצויי קיום, פיצויי הסתמכות או אף שניהם), ואולם "אין הוא זכאי לפיצויים כפולים, והמגמה הכללית של דין הפיצויים היא למנוע חפיפה בין סוגי הפיצויים השונים הללו. כך ברור, שאם מבקש הנפגע פיצויים עבור הפסד הרווחים שנגרם לו, לא יוכל הוא לזכות, בעת ובעונה אחת, בפיצויים עבור ההוצאות שהיה עליו להוציא כדי לקיים את חלקו שלו בחוזה".
5. טענתם המרכזית של התובעים הינה כזכור פוטנציאל ההכנסות שהוצג להם בידי הנתבעים והתכנית העסקית שבנו על פיו. עמית סיפר [עמ' 11 ש' 27-29 לפרוטוקול מיום 26.11.2017] כי:

"ת. ...הבנק ביקש, מתי שהתייעצנו איתו, ביקש לראות את הדוחות רווח והפסד לשנתיים שקדמו לחתימת ההסכם. הדוחות רווח והפסד הללו, זה מה שישבנו ודיברנו ועשינו את התוכנית הכלכלית. זה פוטנציאל שהוצג לנו ולפי זה ישבנו ובנינו את התוכנית הכלכלית"

1. בהמשך הוא העיד [עמ' 14 ש' 5-7 לפרוטוקול] כי:

"ת. אני תובע על פוטנציאל ההכנסה השקרי שהוצג לי שבעקבותיו בנינו תוכנית עסקית והוצג לי הכנסה על 5 בקתות נשוא ההסכם ובדיעבד התברר לנו שפוטנציאל ההכנסה שהוצג לנו, המספרים שהוצגו לנו 180-200 לצימר, זה כולל בתוכו את 8 היחידות שלנו נאמר שהם לא נכללו בו".

1. עמית חזר על כך פעם נוספת [עמ' 21 ש' 12-22 לפרוטוקול]:

"ת. אני ושותפי תובעים על פוטנציאל ההכנסה של העסק. ... אני תובע על פוטנציאל ההכנסה שהובטח לי... כשאנחנו באנו לרותי ושמעון ז"ל, נאמר לנו מפורשות מספר דברים, נאמר לנו שיש פוטנציאל הכנסה של בין 500-600 אלף ₪ בשנה, שהייתה ירידה בשנת 2010 כי רותי הייתה חולה."

1. עמית נשאל לגבי אותו פוטנציאל שהוצג לתובעים [בעמ' 22 ש' 1-7 לפרוטוקול מיום 26.11.2017]:

"ש. אתה מקבל מאזן כתוב 360 והם אומרים לך שיש פוטנציאל של חצי מיליון ובגלל זה אתה תובע? אתה לא שואל, איך מבטיחים לך חצי מיליון?

ת. שאלנו גם שאלנו, מנהל הבנק שאל גם והתשובה היתה חד משמעית, מפי רותי, אני ב-2010 הייתי חולה ולא רציתי לעבוד, לא קיבלתי, לא עניתי לטלפונים וככה זה היה נראה.

ש. ולא נכנסת לעומק?

ת. כן עשינו, גם עשינו ניתוחים, ובגלל זה לקחתי שנה אחורה. אני ידעתי שרותי הייתה חולה. אמרו לנו גם סכומים לפני"

1. עמית נשאל על כך גם בידי בית המשפט [בעמ' 25 ש' 21-23 לפרוטוקול]:

"ש. לשאלת בית המשפט שאני מדבר על הפסד בסעיף הזה, האם הכוונה על העסק שלי, הכנסות לעומת הוצאות, או על פוטנציאל שהיה יכול להיות

ת. הכוונה לפוטנציאל של הכנסות שיכולנו להכניס".

1. עולה אם כן, כי סעיף ההפסדים מהפעלת הצימרים, שהינו אחד מראשי הנזק בתביעה, מבוסס על פוטנציאל תיאורטי שלטענת התובעים הובטח להם, וכן כי סעיף עשיית העושר מבוסס על הטענה לפיה דמי השכירות נקבעו גם הם על יסוד אותו פוטנציאל "שקרי" שהוצג להם ולכן הם היו גבוהים באופן משמועתי מערכם הריאלי.
2. הנתבעים לא מכחישים את הפוטנציאל שגלום בצימרים ושאותו הציגו בפני התובעים. כך, הנתבעת סיפרה בתצהירה כי "כשהמאזנים הוצגו לתובעים נאמר להם שיש פוטנציאל גבוה של כ-500,000 ₪..." (סעיף 2 לתצהיר). שניר מסר בתצהירו כי אביו שמעון ז"ל הסביר לו "שלהערכתו המחזור המינימלי של חמש הבקתות לזוגות בשנה הוא 500 אלף ₪..." וכן כי הוא "האמין שזה הסכום הבסיסי שהוא העריך כמחזור של הבקתות (הוא ציין בפניי שלהערכתו ניתן להגיע גם למחזור של מעל 600 אלף ₪).." (סעיף 7 לתצהיר של שניר).

1. באופן דומה, שניר חזר על כך גם בחקירה הנגדית וסיפר כי "מה שאבי ז"ל חשב שהמחזור המינימאלי של הצימרים הוא 500 אלף ₪ בשנה... אני לא מדבר על רווח אני מדבר על הכנסות. זה הוא העריך כסכום מינימאלי והרבה פעמים אמר לי שהוא יכול להגיע למחזור של 600 אלף וגם יותר" (פרוטוקול מיום 26.11.2017 עמ' 53 ש' 29-33).

האם עלה בידי התובעים להוכיח כי הפוטנציאל שהוצג להם הינו שקרי?

1. התובעים ערכו 4 טבלאות על יסוד חומר הנהלת החשבונות ויומני האירוח של הנתבעים שהועברו להם במסגרת ההליכים המקדמיים. בטבלאות אלה הם השוו בין נתוני הנהלת החשבונות של הצדדים, כאשר ההשוואה בוצעה על בסיס שנים עבריות ולא לועזיות. לטענתם, אלה תחשיבים מתמטיים פשוטים ומדויקים בדבר הנזקים וחסרון הכיס שנגרמו להם באשמת הנתבעים (סעיפים 89 ו- 202-205 לסיכומי התובעים).
2. עמית סיפר בעדותו לגבי הטבלאות [עמ' 16 ש' 13-25 לפרוטוקול] כי:

"ת. את הטבלאות הכנו אני ויניר. כדי לייעל מערכת רישומית, זה מורכב מ-3 מערכות, יומן הזמנות, יומן אורחים וחשבונית מס קבלה... התחלנו לנתח את הנתונים, סימנו את הנתונים, חילקנו אותם כפי שאפשר לראות בטבלה 1, קיבלנו את היומנים. אנו השווינו שנה עברית לשנה עברית, בצורה פשוטה כי עבדנו שנה שלמה. ... התחלנו לנתח את הנתונים, התחלנו לסמן על היומנים איזה עסקאות שכוללות 5 נשוא ההסכם. הצימרים 1 עד 5 ביומנים ושאר היחידות שהם לא נשוא ההסכם הם נקראים צפונית דרומית ומערבית מה שאינם חלק בהסכם. ככה סימנו אותם ביומנים . למעשה בסופו של דבר התחלנו לסכום את הכל... בתשובה לשאלתך אנו הכנו את הטבלה, אני ותובע 2."

1. לטענת התובעים, טבלה מס' 1 מורכבת מנתוני לילות והכנסות מאירוח בכל היחידות (גם אלה שלא נכללו בהסכם) וכן ממקורות נוספים לשנים תשס"ט ותש"ע לנתבעים, ושנת תשע"ב לתובעים. התובעים טוענים כי על פי טבלה זו הוכח שהם עברו את הנתבעים במספר לילות אירוח בממוצע ליחידה, למרות שהנתבעים הפעילו 8 יחידות אירוח והתובעים רק 5. לטענתם, ההפרש בסך 78,423 ₪ בין הכנסת הנתבעים מאירוח לעומת הכנסת התובעים נובע מ-3 יחידות האירוח שלא נכללו בהסכם ההפעלה.
2. בטבלה מס' 2 נערכה השוואה בין נתוני לילות אירוח והכנסות מאירוח זוגות בצימרים בלבד, הן בידי התובעים והן בידי הנתבעים, וממנה מבקשים התובעים ללמוד שהם עברו את הנתבעים בממוצע מספר לילות אירוח לכל יחידה ובהתאמה, עברו אותם גם בהיקף ההכנסות הממוצע בכל אחת משתי השנים שקדמו להסכם. לטענתם, המסקנה מכך הינה כי יש לייחס את ההפרש בין ההכנסה שנרשמה בדו"חות שהציגו הנתבעים להכנסה בפועל שהפיקו התובעים, לאותן 3 יחידות אירוח שלא הושכרו להם.
3. בטבלה מס' 3 השוו התובעים בין נתוני אירוח והכנסות מ-3 יחידות האירוח שלא נכללו בהסכם. לטענתם, טבלה זו מלמדת על הכנסה ממוצעת של 66,569 ₪ לנתבעים לשנה מיחידות אלה.
4. לטענת התובעים, טבלה מס' 4 מראה את ההכנסה הממוצעת בסך 19,116 ₪ שהפיקו הנתבעים מאירוח של מעל לזוג בצימרים, לעומת 10,600 ₪ לתובעים.
5. התובעים סיכמו את המסקנות אשר עולות, לטענתם, מהטבלאות שערכו בסעיפים 130-133 לסיכומים.
6. ניכר כי התובעים השקיעו מאמצים רבים במיון וסיכום החומר הגולמי ובעריכת חישובים שונים. יחד עם זאת, בכל הכבוד למאמץ שהושקע, החישובים שערכו התובעים לא מתאימים ולא תומכים בטענותיהם. מה גם שבעניין זה התובעים כלל לא צירפו חוות דעת חשבונאית שיש בה לתמוך בטענותיהם ובחישובים שעשו. יודגש, כי בית המשפט אינו מומחה בתחום החשבונאות ומכל מקום, ברי כי אין זה תפקידו לערוך את החישובים במקום התובעים.
7. לגופו של עניין, לא ברור כיצד ניתן להסתמך על הטבלאות שערכו התובעים שעה שהחישובים נעשו על פי שנים עבריות – מספטמבר 2008 עד ספטמבר 2009 לשנת תשס"ט; ומספטמבר 2009 עד ספטמבר 2010 לשנת תש"ע, בעוד שהדו"חות השנתיים של הנתבעים שהוצגו מתייחסים לשנים לועזיות . כיצד ניתן לחלץ את סכום ההכנסות ההוצאות מהדוח לשנה לועזית שלמה ולהתאימו לחודשי ההפעלה שבהתאם להסכם –לפי שנה עברית?

ומדוע סבורים התובעים שחישוב ממוצעי לילות אירוח וממוצע הכנסות הנתבעים על פני אותן שנים זו הדרך הנכונה להצגת הנתונים ולהשוואה בין "ביצועי" הצדדים??

1. יצוין כי עריכת הממוצעים אף עשויה להטעות את הקורא מקום בו היה ידוע לתובעים כי היקף הפעילות של הנתבעים בשנת 2010 צומצם באופן משמעותי בעקבות מחלתה של הנתבעת, ושנה זו מלכתחילה לא נועדה לשקף את הפוטנציאל שהנתבעים האמינו שיש למתחם האירוח.
2. בנוסף לאמור לעיל, התובעים הרבו להזכיר את התכנית העסקית שבנו על סמך המידע שהוצג להם, לאחר התייעצות עם נציגי מט"י וביקורו של מנהל הבנק במתחם האירוח. אולם עמית העיד כי לא נערכה תכנית כזו בכתב [עמ' 12 ש' 16-29 לפרוטוקול]:

"ש. אתה סיפרת קודם שהיית במט"י והיית אצל מנהל הבנק, יש מסמכים שהסתמכו עליה, נתנו הלוואות והכינו תכנית עסקית, יש לך מסמכים שתוכל להראות לנו

ת. כל הדוקומנטציה של ההלוואות שניתנו נמצאת בקובץ התצהיר

ש. יש תכנית עסקית בתצהיר

...

ת. מנהל הבנק בעצמו הגיע למתחם, ישב עם רותי ושמעון, ישב איתנו ואיתם ביחד, אחר כך ישבנו במשרד הראנו לו את הנתונים יחד, הוא אישר את ההלוואה

ש. האם יש תכנית עסקית

ת. אני יודע מה זה תכנית עסקית, אין לי כתובה

ש. מנהל הבנק הגיע, ראה, קיבל מאזנים כפי שאתה טוען, מסרת לו ניירות, היה במתחם ובסופו של דבר מגיעים למסקנה שמגיע לכם הלוואה, האם יש איזשהו נייר מטעם הבנק שעל סמך א', ב', ג', אנו מעניקים לכם הלוואה

ת. כפי שציינתי אין מסמך כזה..."

1. התובעים מוסיפים וטוענים כי לאחר שנודע להם שהנתבעת ובעלה המנוח הסתירו מהם מידע מהותי בנוגע לתקבולים והכנסות מהפעלת חדרי האירוח עובר לכריתת ההסכם, הם ניסו להגיע להסכמות בנוגע להמשך היחסים החוזיים בין הצדדים ולפיצוי על הנזקים הכבדים שנגרמו להם, לטענתם, באמצעות הפחתת דמי ההפעלה החודשיים, אולם ללא הצלחה.

התובעים מציינים כי סברו שדמי ההפעלה הריאליים הינם כ-12,000 ₪ בתוספת מע"מ ואילו הנתבעים טענו כי זהו סכום נמוך עליו הם לעולם לא יסכימו להתפשר, ולמרות זאת, לטענתם, הם חתמו בחלוף כשבועיים על הסכם הפעלה עם אדם אחר ובו הועמדו דמי ההפעלה על סך 12,500 ₪ כולל מע"מ בחצי השנה הראשונה ובחצי השנה השניה על סך 15,000 ₪ כולל מע"מ, התירו לו לארח משפחות עם ילדים ואף בנו עבורו צימר שישי. לטענת התובעים, מלבד ניהול פעם נוספת של משא ומתן בחוסר תום לב בידי הנתבעים, ההתקשרות עם המפעיל החדש ודמי ההפעלה עליהם הוסכם עמו מלמדים גם הם שדמי ההפעלה שנגבו מהתובעים אינם סבירים (ראו סעיפים 32, 45-44 ו- 150-151 לסיכומי התובעים).

1. אלא שהצגת הדברים באופן האמור עלולה להטעות. בפועל, התובעים לא ביקשו להאריך את הסכם ההפעלה בעבור תשלום חודשי של 12,000 ₪ אלא 4,000 ₪ בלבד, על מנת שבצירוף לדמי ההפעלה ששלמו בשנה החולפת יעמוד התשלום החודשי הממוצע על כ-12,500 ₪.המשמעות של דרישת התובעים היתה שינוי רטרואקטיבי של תנאי הסכם ההפעלה. מכאן ברור סירובם של הנתבעים להמשיך את ההתקשרות עם התובעים והעדפתם לכרות הסכם עם מפעיל חדש.
2. לגבי מעורבותם של מט"י והבנק בהערכת כדאיות העסקה העיד יניר [עמ' 47 ש' 1-4] כי הם:

"ת. יעצו בנוגע לעסק, לגבי ההכנסות שהוצגו לנו בדוחות, שאנו פנינו למתי אמרנו להם שההכנסות הם מ-5 בקתות האירוח נשוא ההסכם כפי שהוצג על ידי הנתבעים. אם היו יודעים שמדובר על 8 יחידות לא היו אומרים שהעסק משתלם וגם מנהל הבנק לא היה מאשר את ההלוואה".

1. יחד עם זאת, התובעים לא הביאו עדותו של מנהל הבנק שביקר במתחם ושלטענת התובעים אישר את מתן האשראי על סמך התרשמותו ממתחם האירוח והדו"חות הכספיים שהוצגו, וכן לא הובאה עדות של נציג מטעם מט"י בהם התובעים טוענים שנועצו ושלטענתם סברו, על סמך הנתונים שהציגו להם התובעים, כי זו עסקה טובה.
2. כאמור, התובעים לא הציגו תכנית עסקית ממנה ניתן היה ללמוד על השיקולים שהנחנו אותם, אופן ניתוח הנתונים שהוצגו בפניהם והדרך למימוש הפוטנציאל שבהפעלת הצימרים .

עמית העיד כי לא הייתה תכנית עסקית כתובה. יתכן שעובדה זו יכולה ללמד על היערכות לא רצינית מספיק להפעלת המתחם ולמימוש הפוטנציאל שהוצג. גם לא הובאה בידי התובעים חוות דעת של מומחה לתיירות ואירוח ממנה ניתן היה ללמוד כי הפוטנציאל שהוצג בידי הנתבעים איננו ריאלי או כי דמי ההפעלה שנקבעו בהסכם אינם סבירים.

1. למעשה, התובעים מבססים את התביעה על תוצאות "הביצועים" שלהם ומבקשים להסיק מכך שלמתחם האירוח אין את הפוטנציאל שהוצג. אלא שהעובדה שלא עלה בידי התובעים לממש את הפוטנציאל לא מלמדת על היעדרו.

באותו אופן, לא ניתן ללמוד מהסכם ההפעלה שנחתם עם המפעיל שנכנס בנעלי התובעים דבר לגבי דמי השכירות הראויים. דמי שכירות ריאליים למתחם צימרים כמו זה נשוא התביעה הם עניין של מומחיות מחד, ותוצאה של משא ומתן מסחרי והסכמות שמתגבשות בין צדדים להסכם מאידך, והיה באפשרותם של התובעים לזמן את המפעיל שנכנס בנעליהם למתן עדות לתמיכה בטענותיהם.

1. עוד יש לציין בהקשר זה את טענת הנתבעים לפיה בהתאם להסכם נמסרו לתובעים צימרים מוכנים להפעלה, וכי נזקיהם הנטענים של התובעים הם תוצאה של התנהלות עסקית כושלת ונטילת הלוואות שלא נועדו במלואן לצרכי העסק, כי אם לצרכיהם האישיים (סעיפים 7, 15-16 לסיכומים; עמ' 12-14 ו-20 לפרוטוקול].
2. אכן, טענת התובעים כי נדרשו לרכוש ציוד וכדומה לצורך ההפעלה אינה מתיישבת עם ההסכם, בו צוין בפירוש, בסעיף 8, כי מדובר "בבקתות שמורות הכוללות ציוד חדיש לרבות מצעים, כריות ועוד, לפי נספח א' המצ"ב והמהווה חלק בלתי נפרד מהסכם זה, כמו כן יקבל המפעיל הוראות הפעלה , נספח ב' אשר על פיו יש להפעיל ולתחזק את הציוד המצוי בבקתות וכמי שמופיע בנספח א'. ". סעיף זה של ההסכם מתיישב עם עדותם של הנתבעת ובנה שניר שציינו כי מדובר היה בבקתות מפוארות ומאובזרות. גם התובע עמית מאשר כי מדובר היה "בבקתות יפות" (ראו עמ' 10 לפרוטוקול ש' 30-31). מכאן, לא ראיתי את הצורך בשבילו נזקקו התובעים ליטול הלוואה ראשונית בסך של 120,000 ₪ כשבסך הכל נדרשו בהתחלה לשלם לנתבעים כ- 70,000 ₪ עבור דמי השכירות. ראו חקירתו של עמית בעניין זה (בעמ' 13 לפרוטוקול ), שם טען כי נדרש להלוואות כדי לרכוש ציוד :

"ש. מה סכום ההלוואה שביקשתם

ת. 120,000 ₪

ש. כמה קיבלתם

ת. 120,000 ₪

ש. אם היית צריך לשלם 70,000 ₪ למה קיבלת 120,000 ש"ח

ת. היינו צריכים עוד כסף ראשוני כדי להתחיל את הכל והיו עוד כמה דברים קטנים שהיינו צריכים ל סדר כמו שלטים ועניינים

ש. פה מדברים על עוד 50 אלף ₪, למה היית צריך עוד 50 אלף ₪. אתם טוענים שיש אוברדרפט וריביות

ת. הייתי צריך להתחיל את כל העסק והייתי צריך כסף כדי להתחיל את כל עניין הפרסום, התוספות, השלטים, השקעות, כל מה שעסק מתחיל עושה

ש. לשאלת בית המשפט, מה הכוונה תוספות

ת. בהמשך קנינו מכונות קפה, לצורך העניין העלו את הרמה של המקום, היו כמה דברים חסרים במלאי כמו מגבות חדשות, חלוקים חדשים, סבונים חדשים, היו הרבה דברים שהיינו צריכים לקנות

ממשיך בחקירה נגדית

ש. תסכים איתי שקיבלתי בקתות מאובזרות עם מגבות, עם סדינים, עם סבונים ולא היה חסר שום דבר

ת. לא מסכים אתך, קיבלנו, אלה היו הרבה דברים שדרשו החלפה והוספה

ש. זה עשיתם ביום שחתמתם על ההסכם שקיבלתם את הבקתות

ת. לא ביום שחתמנו על ההסכם, זה לקח כמה שבועות

ש. אתה יכול להראות לנו מה קנית ב- 50 אלף ₪, אתה בזבזת את כל ה- 50 אלף ש"ח

ת. לא בזבזתי את כל ה- 50 אלף ₪. כמו שעניתי על זה קודם, מכונות קפה, לשאלה כמה עלה לי מכונות קפה, הם עלו 6,000 ₪. כל המגבות וכל מה שהיה מסביב בסביבות 3,000 ₪. כמו שאמרתי פרסום, הוצאה מאוד מרכזית, יכול להעריך את זה בסכום של 15,000 ₪. "

1. טענת התובעים כי נדרשו לרכוש ציוד וכי נגרמו להם בשל כך הוצאות נוספות לא הייתה מחויבת המציאות. מה גם שהדבר מנוגד למה שצוין במפורש בסעיף 8 להסכם בין הצדדים. זאת ועוד, ההוצאות בהיקף הנטען, לרבות ההוצאות בגין הפרסום, אינן מוצאות את ביטוין בדוח הכספי בהיקף לו הם טענו.
2. זאת ועוד, התובעים מבקשים ללמוד על הנזק שנגרם לטענתם, תוך השוואה לדוח הרווח וההפסד של הנתבעים. אלא שבשונה מהנתבעים שהעסק הוא שלהם, ואינם משלמים דמי שכירות, התובעים שילמו מידי חודש סכום של 20,660 ₪ (כולל מע"מ) לנתבעים.
3. התובע יניר נשאל על כך במהלך עדותו [בעמוד 25 לפרוטוקול]:

"לשאלת בית המשפט

ש. אתה דיברת והסברת על דוח רווח והפסד, בעצם השווית בין הכנסות שלכם להכנסות שלהם, האם נלקח בחשבון נושא דמי תפעול ששילמת לפי החוזה בעוד שהנתבעים לא שילמו כי זה שלהם, היית צריך לשלם 20,000 ₪ הוצאה חודשית כולל מע"מ בערך לפי החוזה אבל הנתבעים לא היו צריכים לשלם, איפה ההבדל הזה מוצא ביטוי בטענות שלך

ת. במהלך המשא ומתן הנתבעים, בעיקר המנוח אמר אנחנו היינו מרוויחים בממוצע כ- 42,000 ₪ לחודש, שאנחנו דיברנו בתקופת המשא ומתן לעשות 50%, 50% מתוך ההכנסות, המנוח בעיקר כי הוא היה יותר הרוח החיה במשא ומתן, אמר אני לא רוצה לעשות 50%, אני לא מכיר אתכם, למרות שהם דיברו על הכנסות של 500-600 אלף ₪, בוא ניקח את ה- 500 אלף ₪ אם נחלק אותם ל- 12 חודשים, נקבל 41,600 ₪ הכנסה שזה 42,000 ₪ תחלק את זה ב- 2, תקבל את ה- 20 שאתה משלם לי וה- 20 שנשאר לכם, שזה 10,000 ₪ כל אחד. אנחנו משכנו רק 4-5 אלף ₪ בחודש. "

1. ואולם, תשובה זו אין בה כדי לספק ולענות כיצד ציפו התובעים לרווח של 10,000 ₪ בחודש כל אחד (לאחר התשלום של דמי השכירות), כשעליהם לשלם בנוסף גם את הוצאות התפעול של הצימרים (נוסף למה ששילמו לנתבעים מידי חודש). ראו לעניין זה את דו"ח הרווח וההפסד של התובעים - נספח ד' לתצהיר של עמית, שם רואים כי ההוצאות הכוללות במהלך כל 12 חודשי ההפעלה עמדו על 461,469 ₪, (138,509 ₪ בדוח הראשון לשנת 2011 ועוד 322,960 ₪ בתשעת החודשים עד לתום תקופת ההפעלה). לאחר הפחתת הסכומים ששולמו לנתבעים, כמצויין בדוח עצמו, שילמו התובעים הוצאות נוספות בסך 244,558 ₪. להבהיר כי מדובר בהוצאות מעבר לדמי השכירות ששולמו לנתבעים וברור כי הדבר ינוכה מהרווח שלהם. במצב כזה לא ניתן להגיע לאותם 10,000 ₪ עליהם דיבר יניר בעדותו הנ"ל.
2. אוסיף בעניין זה כי בעוד שהוצאות התפעול של התובעים ביחס ל- 5 הצימרים עמדו על הסכום 244,558 ₪ - ללא דמי השכירות, הנתבעים לעומתם שילמו ב 12 חודשי הפעלה סך של 205,832 ₪ בשנת 2009 . זאת כאשר ההוצאות התייחסו לכל 8 היחידות. התובעים לעומת זאת הוציאו (ללא דמי שכירות) סכום של 244,558 ₪ עבור 5 הצימרים בלבד.
3. אשר לטענת התובעים לזכאותם לסכום של 72,000 ₪ - אותו סכום שהנתבעים הרוויחו לטענתם מהפעלת יחידות האירוח ומאירוח משפחות בצימרים. כזכור, התובעים טוענים כי בדו"ח הרווח והפסד של הנתבעים נכללו ההכנסות משלוש יחידות האירוח והדבר הוסתר מהם. לטענת התובעים, הסכום מהפעלת בקתות האירוח הוא 71,000 ₪ (עמוד 26 לפרוטוקול שורות 31-32 וכן סעיף 69.2 לתצהיר עמית. ואולם, גם אם נוסיף הכנסה זו להכנסה של התובעים, עדיין יוותרו בהפסד שכן סך כל הוצאותיהם עולות על הכנסותיהם בנוסף לסכום האמור. זאת ועוד, התובעים ניהלו משא ומתן ושכרו 5 צימרים מתוך ידיעה כי שלוש יחידות האירוח אינן חלק מההסכם. הדעת נותנת כי אם התובעים היו מבקשים לשכור גם את שלוש יחידות האירוח היו משלמים דמי הפעלה גבוהים יותר לנתבעים.
4. מסקנתי עד כה הינה, כי כלל לא עלה בידי התובעים להוכיח שנגרם להם נזק. לא שוכנעתי שהעובדה שלא עלה בידי התובעים להגיע למחזור הכנסות של 500,000 ₪ או יותר, בהתאם לפוטנציאל ההכנסות מהמתחם שהוצג להם בידי הנתבעים, היא תולדה של מצגי הנתבעים. במצב דברים זה, חיוב הנתבעת לשלם לתובעים את ההפרש לו הם טוענים – בין הפוטנציאל שהוצג להכנסות שהיו בפועל ואת ההפרשים הנוספים שנגזרים מכך – יש בו כדי להעשיר את התובעים ללא הצדקה בסכום של עשרות אלפי ₪.

הפרות נוספות של הסכם ההפעלה

1. התובעים טוענים, כאמור, להפרות נוספות של הסכם ההפעלה. כך, נטען כי המזגנים שהיו מותקנים בצימרים לא פעלו כנדרש וכי מלבד תלונות חוזרות על כך, בחלק מהמקרים הם אף נאלצו לפצות אורחים בסכומים ניכרים. התובעים מדגישים כי המזגנים הוחלפו בידי הנתבעים רק לקראת תום תקופת ההסכם, ככל הנראה על מנת לרצות את המפעיל ששכר את המתחם אחריהם. לתמיכה בטענה מפנים התובעים לתמלול של שיחה עם שניר, בנם של התובעים, אשר הודה בפניהם כי המזגנים "מההתחלה קרטעו מאוד..." ולא היו בהספק מתאים לחלל הצימרים (תמלול שיחה מיום 6.8.2012, נספח 16 לתצהירי התובעים).
2. בעדותו בפניי הסביר שניר כי בעת שהנתבעים הקימו את הצימרים הייתה התלבטות לגבי המזגנים, וכי משיקולים של צריכת חשמל במתחם בכללותו, יחד עם הספא שבו, היה חשש שמזגנים חזקים יותר יעמיסו על רשת החשמל והיא לא תעמוד בעומס. לדבריו [עמ' 59 ש' 22-34 לפרוטוקול מיום 27.2.2018]:

"ת. ... במידה והספא היה נשאר דלוק גם בצהריים, יכלה להיווצר בעיה

ש. המזגנים עצמם היו חדשים, ישנים

ת. המזגנים היו חדשים

...

ש. האם זה נכון שאתה אמרת לתובעים שהמזגנים ב-5 יחידות האירוח מהתחלה קרטעו מאוד, מהתחלה לא היו משהו

ת. יש שיחה מוקלטת שאני אומר משהו בנוסח הזה, בהתחלה היו בעיות עם ההתקנה של המזגנים. התקנה הטכנית של המזגנים היו בעיות אבל על זה התגברנו. בצורת עבודה שאני עבדתי אף מתארח לא עזב את הבקתות"

1. לטענת הנתבעת, נוסף להיכרותו הקרובה של עמית עם הצימרים ובתוך כך גם ידיעתו לגבי מצב המזגנים, התובעים בדקו את המתחם עובר לחתימה על ההסכם. מדובר במזגנים שבאותה עת היו בני 5 שנים ומיד כשהתובעים פנו בעניינם הוזמן טכנאי שקבע כי המזגנים תקינים וצריך רק לנקות אותם. יחד עם זאת, לבקשת התובעים המזגנים הוחלפו, למרות שהיו תקינים, והם מותקנים ופועלים בביתה עד היום. הנתבעת ציינה כי הנחתה את התובעים להפעיל את המזגנים כשעה מראש משום שהצימרים הם מבני עץ שמתחממים מהר, אולם התובעים העדיפו לחסוך בחשמל ובכך פגעו בשירות שניתן לאורחים ובשמה הטוב של הנתבעת (סעיף 10 לתצהיר).
2. טענותיה של הנתבעת בעניין המזגנים מקובלות עלי. המזגנים שהיו מותקנים בצימרים אלה אותם מזגנים ששמשו גם את הנתבעים ואורחיהם בעת שהם אלה שהפעילו את הצימרים ובנוסף, אין חולק כי הנתבעים פעלו ליתן מענה לתלונת התובעים, תחילה באמצעות טכנאי שניקה אותם ובהמשך בהחלפתם.
3. לציין כי בהסכם בין הצדדים צויין בסעיף 8 להסכם כי הואיל ומדובר בקתות שמורות הכוללות ציוד חדיש לרבות מצעים , כריות ועוד לפי נספח א' המצ"ב והמהווה חלק בלתי נפרד מהסכם זה, כמו כן יקבל המפעיל הוראות הפעלה , נספח ב' אשר על פיו יש להפעיל ולתחזק את הציוד המצוי בבקתות וכפי שמופיע בנספח א'" . בנספח א' בהוראות ההפעלה שצורף צויין בסעיף 8 בפרק הניקיון כי יש לנקות את הפילטרים של המזגנים עם סיום עונת הקיץ או החורף. בסעיף 41 לנספח צויין כי יש להדליק את מערכת המזגנים לפני הגעת האורחים. הדברים שסוכמו בהסכם בין הצדדים תומכים בגירסתה של הנתבעת כפי שהובאה בסעיף 10 לתצהירה שם ציינה כי התובעים לא הסכימו להביא טכנאי שיבצע ניקוי של המזגנים(חובה כאמור שמוטל על התובעים בהתאם להסכם). כך גם טענתה של הנתבעת כי יש להפעיל את המזגנים מראש מעוגנת בנספח ההפעלה כפי שציינתי לעיל. מכאן, טענת התובעים בכל הקשור למזגנים נדחית בזאת.
4. באופן דומה אני דוחה גם את הטענה להפרת ההסכם בכל הנוגע להצפות שאירעו בחורף כתוצאה מגשמים מרובים וגרמו להפסקות חשמל תדירות ושגם בעטיין לטענת התובעים הם נאלצו לבטל הזמנות ולפצות אורחים.

בעוד שאין לנתבעים שליטה על כמויות הגשם שירדו, שוכנעתי כי גם בעניין זה הם פעלו למתן מענה לטענות התובעים וטענתם כי שמעון ז"ל טיפל בחפירת תעלות להסטת המים מיד כשהתובעים פנו בעניין, באמצע הלילה, לא נסתרה.

כך, גם טענת התובעים לגבי מטרד נטען כתוצאה מכריית התעלות בעקבות אותן הצפות - לא הוכחה בפניי בכלל, וכן לא הוכח כי נגרם לתובעים נזק או הפסד כלשהו כתוצאה מכך. כך גם לגבי טענה בדבר קורות עץ שבורות כאמור בסעיף 84 לתצהיר התובע. לא הוכח שנגרם נזק ואם כן, מה היקפו.

1. באשר לטענות התובעים בנוגע לתוצאות הביקורת שערך משרד הבריאות ושבעקבותיה הוא אסר על הנתבעת, בתור בעלת רישיון העסק, לספק באמצעות המטבח שבמתחם ארוחות בוקר לאורחים. התובעים המשיכו להגיש ארוחות בוקר לאורחי הצימרים גם לאחר הביקורת שערך משרד הבריאות, כך שלא הייתה פגיעה בהכנסתם ולא נגרם להם כל הפסד בעקבות אותה ביקורת.
2. משלא הוכיחו התובעים את הנזק שנגרם להם כתוצאה ממצגי הנתבעים במשא ומתן בין הצדדים וכן כתוצאה מהפרות נוספות שמיוחסות להם, ואף לא הוכיחו כי בכלל נגרם להם נזק, אין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים מכח סעיף 10 לחוק התרופות.
3. התובעים עתרו, בנוסף, לפיצויים המוסמכים שבסעיף 17א להסכם הפעלה, שם נקבע כי "... במקרה של הפרת הסכם זה ישלם המפר למקיים פיצויים מוסכמים ומוערכים ע"י הצדדים בסכום של 50,000 ₪".
4. מאחר וקבעתי לעיל כי במקרה דנן הנתבעים לא הפרו את ההסכם בתקופת ההפעלה, הרי שאין לתובעים גם זכות לקבל פיצוי מוסכם ביחס להפרות הנטענות.

טענות העושק והתרמית

1. כלאחר יד טענו התובעים כי הנתבעים התרשלו ברשלנות רבתי כלפיהם וכן כי יש בהתנהלותם משום עושק ותרמית (סעיפים 184, 185 ו-189 לסיכומים). התובעים לא הסבירו באיזה אופן התרשלו הנתבעים וכן לא טרחו להוכיח את יסודותיהן של עוולת התרמית והעושק, ודומה כי אזכורן בכתבי הטענות נועד אך לעבות אותם.
2. אציין בקצרה כי עילת ביטול חוזה בשל עושק מעוגנת בסעיף 18 לחוק החוזים ועל פיה:

"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה" [ההדגשה שלי – מ.ג'.מ.]

1. כפי שנאמר, לדוגמא, בע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762, 767 (1981) "על שלושה יסודות - השלובים זה בזה ככלים שלובים - השתית המחוקק את עילת העושק, שהראשון בהם עניינו מצבו של העושק ('מצוקה', 'חולשה שכלית או גופנית', 'חוסר נסיון'), השני - התנהגותו של העושק (ה'ניצול שניצל') והשלישי - העדר איזון סביר בין הערכים המוחלפים בין העשוק לבין עושקו ('תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל)".
2. בע"א 719/78 איליט בע"מ נ' אלקו בע"מ, פ"ד לד(4) 673, 679 (1980) ציין כבוד השופט שמגר כי "מאחר שמדובר כאמור על יסודות מצטברים, חייבם להתקיים כל היסודות גם יחד כדי שתיווצר עילת העושק, המאפשרת את ביטול החוזה; גם אז, כאמור לעיל, צריך הביטול להיעשות תוך זמן סביר לאחר שנודע לנעשק על עילת הביטול".
3. בענייננו לא הוכחה התקיימותו של אף יסוד מיסודות העילה ובפרט, כפי שכבר קבעתי, לא הובאה כל ראיה ממנה ניתן להסיק כי תנאי הסכם ההפעלה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. יתרה מזאת, עושק הינו עילה לביטול חוזה ואילו התובעים כלל לא עתרו לסעד זה, וגם כאשר סברו כי תנאי הסכם ההפעלה בו התקשרו גרועים הם בחרו להמשיך ולקיים אותו, למיצוי היתרונות הכלכליים הגלומים בו עבורם. במצב דברים זה טענתם של התובעים לעושק בידי הנתבעים נדחית.
4. באופן דומה נדחית גם הטענה לתרמית. עוולת התרמית קבועה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שזו לשונו:

"תרמית היא הצג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון."

1. הגם שהנטל בו נדרשים לעמוד התובעים הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענה בעלת גוון מעין פלילי כדוגמת התרמית הוא גבוה יותר.מקום בו מועלית טענת תרמית, על בית המשפט לבחון את הראיות המובאות בפניו בזהירות ובקפדנות (ע"א 293/70 מורדוך נ' דעבול, פ"ד כד(2) 811, 815).
2. בענייננו הועלתה גם טענת התרמית כלאחר יד והתובעים כלל לא ניסו להוכיח אותה. מאחר וכבר קבעתי לעיל כי התובעים לא הוכיחו שנגרם להם נזק, הרי שדי בכך כדי לדחות את התביעה בעילה זו, כפי שנפסק בע"א 49/83 קסלר נ' מאירוב, פ"ד מא(2) 547, 550 "הוכחתו של נזק הממון היא אכן תנאי לחיוב בפיצויים בשל עוולת תרמית... משלא הוכח כאן נזק ממון, ממילא לא קמה עילה לתבוע פיצויים על יסוד עוולת התרמית".

תביעה למתן חשבונות

1. כאמור, לצד התובענה הכספית עתרו התובעים גם למתן חשבונות לפי תקנה 123 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, וביום 24.6.2013 הגישו בקשה למתן צו כללי וספציפי לגילוי ועיון במסמכים ולמתן חשבונות. התובעים טוענים כי "ביום 24.11.13 נתנה החלטה כמבוקש (בהעדר תגובה)..." וכי "כך או כך, מקום בו נקבע בהליכים המקדמיים כי התובעים זכאים לקבלת חשבונות מאת הנתבעים וניתן סעד ביניים כאמור לעיל, הרי שבשלב השני על הנתבעים היה הנטל השכנוע בדבר אמינותם של החשבונות..." [סעיפים 49 ו-62 לסיכומי התובעים, בהתאמה. ההדגשות במקור – מ.ג'.מ].
2. לאחר שמלוא החומר הוצג לתובעים, הם סבורים כי הגם שמדובר בבסיס נתונים גדול, מדובר בחישוב אריתמטי פשוט ולא בעניין שבמומחיות ויחד עם זאת הם מבקשים, ככל שבית המשפט סבור שיש בכך צורך, להורות על מינוי בודק חשבונות.
3. דומה כי בכל הנוגע לתביעה למתן חשבונות נקלעו התובעים לכלל טעות. כבוד השופט אורי גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שתים עשרה, 2015) בעמ' 817-825 (להלן: "גורן"), עמד על יסודות תביעה מסוג זה והדגיש כי:

"תביעה למתן חשבונות צריך שתתבסס על קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בין התובע לנתבע המצדיקה מתן חשבונות" וכן כי "אין ליתן צו גילוי מסמכים שיש בו משום הגשמה של הסעד הנדרש בתביעה העיקרית". לדבריו "כדי שהתובע למתן חשבונות יזכה בצו בשלב הראשון עליו להוכיח קיומם של שני תנאים: ראשית, עליו להראות קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע המצדיקה מתן חשבונות. שנית, עליו להוכיח... כי קמה לו הזכות לתבוע את הכספים שלגביהם הוא מבקש לקבל חשבונות... קיימת חובה לעבור את המשוכה הראשונה לפני קבלת החשבונות..".

1. באופן דומה פסק כבוד השופט י. דנציגר ברע"א 1296/14 צוקר נ' דוד צוקר ובניו חברה לבנין והשקעות בע"מ (7.5.2014) (בפסקה 12) כי:

"תביעה למתן חשבונות מתנהלת, כידוע, בשני שלבים: תחילה על התובע להוכיח כי בינו לבין הנתבע מתקיימת מערכת יחסים מיוחדת המצדיקה מתן חשבונות, וכן כי קמה לו זכות תביעה ביחס לכספים בגינם הוא מבקש לקבל חשבונות. בשלב השני, ולאחר שנמצא כי קמה חובה להגשת חשבונות, מתקיים בירור החשבונות אשר בסיומו אפשר ויחוייב הנתבע בסכום בו הוא חייב לפי החשבונות... ודוק, במסגרת תביעה למתן חשבונות, יש להורות אך על גילויים של מסמכים הנדרשים לבירור השאלה האם יש מקום להורות על מתן חשבונות, להבדיל ממסמכים המתבקשים לצורך הוכחת התביעה עצמה. יתר על כן, אין ליתן צו גילוי מסמכים שיש בו משום הגשמה של הסעד הנדרש בתביעה עיקרית...".

1. על כך מוסיף גורן (בעמ' 825) כי:

"התקנה אינה מאפשרת לבית המשפט להשלים את מלאכתם של בעלי הדין; במקום שאלה לא הוכיחו את אשר מוטל עליהם להוכיח, אין לספק להם את מה שהחסירו על ידי חקירה לפי תקנה זו".

1. בענייננו, כאמור, ביום 24.6.2013 הגישו התובעים בקשה להורות לנתבעים לגלות את מסמכיהם בתצהיר וכן לגלות ולהעביר לעיונם מסמכים ספציפיים. בנוסף, ביקשו התובעים בגדרה של אותה בקשה, צו המורה לנתבעים ליתן דין וחשבון אודות כל ההכנסות והתקבולים שהתקבלו מהפעלת הצימרים ויחידות האירוח. הנתבעת השיבה לבקשה וביום 13.8.2013 הורה בית המשפט לתובעים להודיע אם די בגילוי ועיון שניתן ביד הנתבעים או שדרושות השלמות. ביום 15.8.2013 הודיעו התובעים כי לא הועברו לעיונם כל המסמכים שביקשו. בית המשפט הורה לנתבעים להגיש תגובה, וביום 24.11.2013, בהעדר תגובה, נעתר לבקשה והורה לנתבעים "להמציא גילוי מסמכים ספציפי, כפי שנדרש בסעיפים 1 ו-2 לבקשה". ברי כי החלטה זו ניתנה במסגרת הליכי הגילוי והעיון בתביעה הכספית ולא כחלק מהתביעה למתן חשבונות, אשר טרם התבררה באותה עת בין הצדדים.
2. לגופו של עניין, התובעים לא הוכיחו קיומם של יחסים מיוחדים בינם לבין הנתבעים אשר מצדיקים מתן חשבונות. יתרה מזאת, הוכח כי למעט השכרה חד פעמית של יחידות האירוח בימים בהם הן היו פנויות וחלוקת ההכנסה בין הצדדים בחלקים שווים, לא התקיימו יחסי שותפות בין הצדדים.
3. לעניין זה סיפר עמית בתצהירו כי "במסגרת המו"מ, כאשר עלה נושא חלוקת ההכנסות בינינו לבין הנתבעים... עמדו הנתבעים על כך כי ההכנסות בפועל לא תחולקנה שווה בשווה בינינו לבין הנתבעים כפי שאנו הצענו מלכתחילה, אלא ישולמו על בסיס של דמי שכירות קבועים מראש..." (סעיף 37 לתצהיר של עמית). באופן דומה הוא העיד בחקירתו כי "הם אמרו לנו שהם לא רוצים לעשות 50% מההכנסות להם [צ"ל לנו – מ.ג'.מ.] ו-50% מההכנסות אליהם... שהם רוצים לקחת את מה שמגיע להם, ו-20,000 ₪ שיישאר זה יהיה ההכנסה שלנו" (עמ' 21 ש' 21-25 לפרוטוקול מיום 26.11.2017). בהתאמה, גם ההסכם שנחתם בין הצדדים אינו הסכם שותפות אלא הסכם שיווק והפעלת חדרי אירוח בתמורה לתשלום דמי הפעלה חודשיים, במסגרתו הוגדרו יחסי הצדדים בצורה ברורה – משכירים (הנתבעים) ושוכרים (התובעים).
4. שוכנעתי אפוא, על יסוד האמור לעיל, כי לא התקיימו בין הצדדים יחסי שותפות או יחסים מיוחדים אחרים. נוכח מסקנתי כי התובעים כלל לא צלחו את השלב הראשון בהוכחת התביעה למתן חשבונות, כאמור, ברי כי אין טעם להמשיך אל השלבים הבאים בתביעה מסוג זה ובכלל זה מינוי בודק חשבונות, ודין תביעתם למתן חשבונות להידחות.
5. על יסוד כל האמור, התביעה למתן חשבונות ולמינוי בודק במסגרתה – נדחית.

סוף דבר

1. התביעה נדחית.
2. הוצאות: התובעים האריכו מאוד בטיעוניהם ולצד כתבי טענות עמוסים מאוד הניחו בפני בית המשפט תיק נספחים עב כרס, אשר כולל תמלולי שיחות (אלה לבדם מנו מעל 170 דפי תמלול), צילומים של מאות רבות של עמודים מתוך יומני הזמנות שניהלו הצדדים ופנקסי הקבלות. כל זאת מבלי להסביר מדוע לדעת התובעים כל המסמכים שהגישו רלבנטיים לתביעה וכאשר רבים מהם באיכות ירודה . בנוסף, התובעים ערכו חישובים שונים ובנו בעצמם מספר טבלאות עזר להוכחת טענותיהם בהן ניתחו את ההזמנות בתקופת ההסכם והתקופה שקדמה לכך. לצד זאת טוענים התובעים כי "במקרה שבית המשפט הנכבד רוצה לוודא נכונות תחשיב ודיוקו, הרי שהוא רשאי לערוך את החשבון בעצמו כאשר פרטי החשבונות עולים בבהירות מן הראיות שהובאו לפניו..." (ס' 64 לסיכומי התובעים). התנהלות זו של התובעים גרמה לסרבול הדיון והכבדה מיותרת בין היתר בשל הכפילויות עליהן עמדתי לעיל בדרישה לפיצוי, חוסר ההתאמה בחישובים שהוגשו ללא חוות דעת חשבונאית וכן בשל הצורך בהשקעת זמן רב ומאמץ בעיון במאות המסמכים שהובאו לפתחו של בית המשפט ללא כל אבחנה בין עיקר וטפל .

התובעים יישאו בהוצאות הנתבעים בסך כולל של 35,000 ₪.

ניתן היום, ג' טבת תשע"ט, 11 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.