זהו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בב"ש (כב' הרשם הבכיר י. בוקר) בתא"מ 37078-09-11, שניתן ביום 4.2.13, ושעל פיו התקבלה תביעת העירייה, המשיבה, לחייב המערער בארנונה עבור נכס שבבעלותו או בהחזקתו, המצוי בערד. המערער חוייב, בגין התקופה הרלוונטית, בסכום של 4,441 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התובענה (17.5.11) וכן בהוצאות משפט ושכ"ט בסך 3,000 ₪.

המערער טען, כפי שהוא גורס גם היום, כי מי שחייב בארנונה הוא צד ג', שהחזיק בנכס באותו מועד, שוכר בשם מר ברטקובסקי אלכסנדר (להלן:"השוכר). בין המערער לשוכר היה הסכם שכירות לשנה, החל מיום 20.2.06 (מועדי ההסכם שובשו בכתבי הטענות, אך ככל הנראה זהו המועד הנכון). במהלך תקופת השכירות (שלהי אפריל 2006) נסגרה החנות שהפעיל השוכר בנכס, והוא הגיש למשיבה הודעת חדילה, כמשמעותה בסעיף 325 של פקודת העיריות, שבעקבותיה חוייב המערער בארנונה המגיעה מאותו מועד ואילך. המערער הגיש על כך ערר, לועדה המתאימה, בטענה שהפינוי נעשה חד צדדית, ובניגוד להסכם, וכי השוכר הותיר שם מטלטלין, משמע, הנכס לא פונה פיזית. טענות המערער התקבלו, החיוב שלו בוטל, והעירייה, המשיבה, שבה וחייבה השוכר ביתרת הארנונה, לתקופה מ- 1.9.06 ועד תום תקופת השכירות לפי החוזה – 15.2.07.

אולם, במסגרת הליך משפטי, כספי, שהתנהל בין המערער לשוכר (המשיבה לא היתה צד), בפני כב' השופט (כתוארו אז) ע. רוזין, בבימ"ש השלום בב"ש, הגיעו הצדדים לפשרה, שקיבלה תוקף של פס"ד, ביום 11.2.10, ובין היתר הוצהר כי "בעלי הדין מצהירים שהנכס היה ריק ולא בשימוש מאז 27.4.06 למשך כל תקופת ההסכם, ואף למעלה מכך. שני הצדדים יפנו לעירייה בבקשה למתן פטור בגין נכס ריק וישתפו פעולה בעניין זה".

לאור האמור בפס"ד זה, שעותקו הגיע לידיעת המשיבה (לא הוברר בדיוק כיצד, ניתן להניח שנעשתה פניה יזומה ברוח המוסכם – לנסות ולהשיג פטור מארנונה בגין נכס ריק), שבה העירייה וחייבה את המערער בתשלום עבור התקופה שבגינה זוכה חשבונו, בהחלטת ועדת הערר שלעיל.

משלא נפרע חוב הארנונה, הוגשה תביעת המשיבה כנגד המערער, נשוא פסה"ד הנדון כעת בערעור. המערער טען, הפעם, כי די בכך שקיים הסכם שכירות לשנה תמימה, אשר לא בוטל, כדי לחייב השוכר בלבד, וכן, שאסור היה למשיבה להפוך את החלטתה, לאחר שכבר התקבל בעבר הערר שהגיש וחיוב הארנונה הושב ונרשם על שמו של השוכר. כב' הרשם הבכיר בוקר קבע, כי המשיבה פעלה כדין, בשעתו, כאשר קיבלה מהשוכר את ההודעה בדבר חדילת ההחזקה בנכס, והוברר, שאף בדקה באמצעות פקח מטעמה כי אכן הנכס אינו מוחזק עוד על ידו. בהיות המערער בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, חוייב הוא בגין יתרת הארנונה. אומנם, ועדת הערר נענתה לפנייתו של המערער והחזירה את החיוב על שם השוכר, אולם, גם אם נעשתה בכך שגגה, שהרי הוצהר, לימים, גם על ידי המערער, שהנכס היה פנוי וריק החל מאפריל, רשאית היתה המשיבה לתקן את הטעות ולהשיב חיוב הארנונה על כנו, כלומר על שם המערער, שהרי אין הוא רשאי לטעון טענות מנוגדות בשני הליכים שיפוטיים. בימ"ש השלום אזכר את הדוקטרינה של השתק שיפוטי וקבע כי המערער מנוע מלהתכחש לכך שהנכס פונה ונעזב על ידי השוכר באפריל, כאשר הדבר יצור סתירה בין הצהרותיו וטענותיו בשני הליכים משפטיים שונים, שבשניהם הוא בעל דין.

עוד ציין בימ"ש קמא, כי הוכח בפניו, שבמסגרת ההליך הכספי שהתנהל בין המערער לבין השוכר, אחת מעילות התביעה של המערער כלפי אותו שוכר היתה בשל חובות הארנונה על הנכס. אין תביעתו זו מתיישבת עם בקשתו לפטור אותו מיתרת הארנונה ולבקש מהמשיבה להשית החיוב על השוכר. יוצא, שהשוכר אמור לשפות המערער על דמי הארנונה, בעוד השוכר מחוייב בשנית, על ידי המשיבה, על אותם כספים שהמערער אמור לכאורה להעביר לקופתה של זו.

לאור הנימוקים הללו, וכמבואר לעיל, התקבלה תביעת המשיבה במלואה.

המערער סבור שנגרם לו עוול בהינתן פסק הדין האמור ותוצאתו, השתת הארנונה על כתפיו הוא, כאשר שנים לפני כן התקבלה טענתו בפני ועדת הערר, והוא הופטר מהתשלום.

אקדים ואומר, שאיני רואה צורך להכריע בטענת המערער על כי נפלה שגגה בקביעה העובדתית שלפיה הוא הודה כי תבע מהשוכר את חוב הארנונה דנן, וכי, לאמיתו של דבר, תביעתו המקורית היתה שטרית גרידא, ולא הסתמכה על חוב ארנונה כלשהו. איני נזקק לכך, קודם לכל משום שליבת ההכרעה מצויה במקום אחר, ולא זה היה הנימוק המרכזי שניתן על ידי בימ"ש השלום. כשלעצמי, לא הייתי שולל התכנות של "כפל טענות" לגבי חוב הארנונה לתקופה שממנה ואילך השוכר הפסיק את הפעלת העסק ופינה המושכר, בין שהותיר מטלטלין מסויימים שם, ובין אם לאו. יתכן, שבמערך ההסכמי שבין שני אלה, קמה חובה על השוכר לשפות המערער על סכומי ארנונה שהוא עלול להתחייב בהם ולשלמם למשיבה, ובמקביל, לכאורה, אין הוא מאבד את זכותו להשתדל אצל גורמי המשיבה ולשכנעם להשית החיוב ולגבותו ישירות מהשוכר. בכך בלבד, כאמור, לא הייתי רואה חזות הכל.

אולם – הנימוק המרכזי שניתן על ידי בימ"ש השלום לפסיקתו, מוצק ומשכנע, ואין בידי המערער טענה ניצחת לשכנע אחרת. המערער טוען בפני, שההצהרה, שקיבלה תוקף של פס"ד, ולפיה הנכס היה ריק ולא בשימוש מאז 27.4.06, עוגנה בכתובים לצורך ספציפי מסויים של פניה עתידית מטעם הצדדים למשיבה, ושיתוף פעולה ביניהם להשגת פטור טוטאלי מהארנונה, ולדבריו, אפילו בית המשפט היה ער לכך שהצהרה זו אינה מדוייקת... הוא אף מוסיף וגורס, כי ביהמ"ש הכתיב לפרוטוקול הצהרה זו, כשהוא עצמו לא היה ער לתוכנה ולנפקותה, אף כי היא נרשמה כמוצהרת על ידי באי כח בעלי הדין, ובעוד המערער מיוצג (כיום, בערעור, טען המערער לעצמו).

כאשר אין חולק, שהמערער לא יזם כל הליך לשינוי הפרוטוקול, או לביטול פסה"ד שעיגן את ההסכמות שנרשמו, ולא נוהל הליך שנועד לקבוע כי חלק הימנו אינו תקף או שנכתב שלא על דעתו, עומד פרוטוקול בימ"ש השלום בהליך האחר ופס"ד שבעקבותיו, בחזקתם, שאלה הדברים שהוצהרו ושנאמרו, ושזו היתה כוונת הצדדים לאשורה. הליך הערעור הנוכחי אינו האכסניה לליבון הטענות הללו.

רציונלים בסיסיים של תום לב ומניעת שימוש לרעה בהליכי משפט, מחייבים דחייה, מינה –וביה, של טענה, כגון זו המועלית כעת, ולפיה ניתן להכשיר קיום במקביל של הצהרה על מצב עובדתי מסויים, לצורך טקטי, בהליך אחד, יחד עם הצהרה הפוכה, שאין ניתן ליישבה עם קודמתה, לצורך הליך אחר, וכאשר הצורך הטקטי הספציפי השתנה. גם בערעור כעת, ובניגוד מוחלט לאותה הצהרה שבפני כב' השופט רוזין, שב המערער וטוען (ראה סעיפים 6 ו 10 להודעת הערעור, סעיף 3 לעיקרי הטיעון), כי החזקה בנכס נותרה בידי השוכר וכי חפציו לא פונו משם במלואם.

כאשר פסה"ד שניתן על ידי כב' השופט רוזין, בפברואר 2010, לימד את המשיבה, כי קבלת הערר שהגיש המערער בשעתו, ושהוחלט בו במאי 2007, היתה שגויה, לשון עדינה, או – שעונה על תשתית עובדתית מטעה שנמסרה על ידי המערער, לשון פחות עדינה, אין למצוא דופי בכך שהיא פעלה לשנות בחזרה את זהות החייב לתקופה הרלוונטית. יתכן, שבזמן אמת, עמדו למערער טענות כלשהן במישור ההתנהלות המינהלית בעניינו, כגון זכותו לשימוע ולמתן הסבר בטרם "הפיכת החיוב", ועניינים אלה לא הובררו בפני, וממילא אינם מוכרעים כעת, אולם, משהמשיבה הגישה תביעה כספית כנגד המערער, וטענותיו בביהמ"ש מוקדו בכך שהשוכר הוא זה שצריך לשאת בארנונה, עד תום תקופת השכירות, בשל עצם קיום הסכם שכירות שלא בוטל, בעוד בפני ועדת הערר נטען לא פינה את חפציו והוסיף להחזיק בנכס, וטענות אלה נדחו בהיותן סותרות ההצהרה שניתנה בהליך האחר, אין מקום להתערב בפסק הדין ובהנמקתו.

המערער העלה בפני טענה נוספת, במישור המשפטי, כפי שגם נעשה בפני בימ"ש השלום, ולפיה, בהתאם לפסיקה שהוא נסמך עליה, ושניתנה בעניינים דומים, לשיטתו, כל עוד הסכם השכירות לא בוטל, יש מקום לחייב השוכר במלוא הארנונה עד תום שנת השכירות, אף אם השוכר, חד צדדית, ותוך הפרת ההסכם, עזב את הנכס ואף פינה אותו. יש לדחות טענה זו, שהפסיקה שלכאורה נועדה לתמוך בה, עניינה שונה ועובדותיה אינן כשל ענייננו, מהסיבה הפשוטה שעסקינן ביישום הוראת חוק ברורה וחד משמעית. במקרה שלנו ניתנה על ידי השוכר הודעת חדילה בכתב לפי סעיף 325 לפקודת העיריות [נוסח חדש], אשר אף אומתה על ידי ביקור של פקח העירייה, ולפיכך, החוק קובע שמאותו מועד ואילך אין המחזיק – נותן ההודעה, חייב בתשלום ארנונה. זהו המקרה שלפנינו ואין ביסוס לטענת המערער העומדת בניגוד להוראת החוק.

אשר על כן, הערעור נדחה.

המערער ישלם הוצאות ושכ"ט של המשיבה בסכום יחסית מתון של 7,500 ₪ אשר יועברו למשיבה, באמצעות בא כוחה, מתוך העירבון שהופקד, ויתרתו תוחזר למערער.

ניתן היום, כ"ב תמוז תשע"ג, 30 יוני 2013, בהעדר הצדדים.