לפני תביעה כספית לתשלום סך 30,000 ₪ המהווה לטענת התובע, עו"ד במקצועו, את יתרת חובה של הנתבעת כלפיו בגין שירותים משפטיים שנתן לה.

התובע הגיש תצהיר מפורט במסגרתו הוא טוען כי הנתבעת פנתה אליו בסמוך לחודש דצמבר 2009 וביקשה ממנו שיטפל בתביעה למל"ל בגין פגיעתה כנפגעת חרדה כתוצאה מפעולות איבה (עקב מלחמת לבנון "השנייה").

התובע טוען כי פעל עבור הנתבעת באופן מסור ומקצועי, כי התקיימו הליכים בתיקים ב"ל 1546-09-09 וב"ל 32715-02-10 שהתנהלו בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה ובנוסף וכפי שסוכם הגיש גם עררים על קביעות הוועדה הרפואית ואח"כ על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מה שהביא לקביעת נכות בשיעור 100% והעברת התגמולים לנתבעת.

בתיק אחד משנת 2009 ניתן לטענתו פסק דין בהסכמת הנתבעת (מעיון באותו תיק שמספרו 1546-09-09 עולה כי מדובר בתיק שאין לו דבר עם התובע ואשר הסתיים עוד טרם פנתה הנתבעת לתובע) ואילו טיפולו בתיק השני שהוגש בשנת 2010 הופסק לבקשתה עת ביטלה את ייפוי הכוח שנתנה לו.

התובע מפרט את הפעולות שנקט בקשר עם טיפולו בענייני הנתבעת ומפנה לכך שמדובר היה בעבודה רבה.

התובע מפנה להסכם שכר טרחה שנחתם עם הנתבעת על פיו מגיע לו 20%+מע"מ מהסכומים שישיג עבור הנתבעת בחישוב ל-6 שנים במצבר בתוספת השכ"ט שייפסק ע"י בית המשפט (שכ"ט על פי הישגים) ובתוספת כל ההוצאות שחלות על הנתבעת כלקוח.

למרות הסכם שכר הטרחה ולמרות שפעל כמוסכם והביא לתוצאות, טוען התובע כי הנתבעת סיכלה את ההסכם ואת האפשרות שישלים את טיפולו בענייניה והיא לא שילמה לו את שכר טרחתו בגין הכספים שכבר קיבלה והפרו את ההסכם עמו ולכן למצער עליה לשלם שכר ראוי בסך 30,000 ₪ בשים לב לעבודה שהושקעה ולהוצאות משרדו (תוך שהוא מוותר על פיצוי שהוערך על ידו כמעט בכפל).

הנתבעת מצדה מאשרת כי הסכם שכר הטרחה אכן נחתם ובנוכחות שני עדים כאשר טיפולו של התובע סויג להעלאת אחוזי נכותה של הנתבעת "כנפגעת איבה" ולא הייתה כוונה והסכמה שיטפל גם בענף נכות כללית היות ובמישור זה טופלה ע"י המרכז למימוש זכויות רפואיות.

הנתבעת טוענת כי ביום 12.1.10 שלחה לתובע פקס על פיו נקבע הדיון בעניינה בפני הועדה הרפואית לעררים ליום 20.1.10 לשעה 16:45 אלא שהתובע איחר לדיון והנתבעת נאלצה להופיע בפני הוועדה ללא התיק הרפואי (שהיה בידי התובע), כאשר הגיע התובע, הועדה כבר לא אפשרה לו לטעון בפניה והתוצאה הייתה אי העלאת אחוזי הנכות כפי שציפתה הנתבעת ואלו נותרו כפי שהיו ובשיעור 10%.

הנתבעת המשיכה לנסות ולטפל בענייניה בעצמה וביום 14.10.10 הודיעה לו בכתב כי נוכח התנהלותו בעניינה והתערבותו בהליכים בעניין נכות כללית, היא מבטלת את ייפויי הכוח ומבקשת כי לא יטפל יותר בענייניה.

במהלך דיון ההוכחות התברר כי הגם שהתובע עו"ד במקצועו שטיפל בענייניי הנתבעת, בידיו לא היו מסמכים בסיסיים הדרושים לצורך הוכחת תביעתו, נראה שבמועד מסירת התיק לנתבעת עם ביטול ייפוי הכוח לא שמר התובע בידיו העתק מלא מכל התיק שהיה במשרדו (למרות שהיה עליו לדעת כבר אז שהסיכוי שתוגש כנגדה תביעה גבוה). אפשרות אחרת היא שגם בעת שהיה בידיו התיק המלא, לא היו בו את מלוא המסמכים.

כך או אחרת, הדבר פועל כנגד התובע עליו הנטל בתביעה זו ואינני מקבל את טענתו בדבר היפוך הנטל נוכח "הודאת" הנתבעת בקבלת השירות ובאי תשלום השכ"ט. הנתבעת איננה מודה כי קיבלה את השירות נשוא ההסכם נהפוך הוא, היא טוענת כי הנתבע לא פעל נכון, לא הביא שום הישג בענף נכות נפגעי פעולות איבה, לא טיפל ולא הביא להישג בענף נכות כללית שם טיפלה עבורה חברה אחרת, טענתה כלפי מהות הסכם השכ"ט והיקף השירות איננה תומכת בטענותיו של התובע ככל שהדברים נוגעים לפחות לעניין ענף נכות כללית ולבסוף הרי טענת הנתבעת היא שבהיעדר הישגים, בשל פעולה איטית ושגויה ונוכח משבר אמון, לא הושגה שום תוצאה וזו הסיבה שגם לא מגיע השכ"ט. משכך הנטל על התובע להוכיח את מהות הסכם השכ"ט, מה פעל ועשה עבור הנתבעת, מה ההישגים שהשיג ומה מגיע לו בגינם ולחילופין להוכיח מהי העילה האחרת שבגינה הוא זכאי לסעד מהנתבעת (קרי את חבותה וחובה).

אלא שכאמור, התובע לא בא מוכן להתמודד עם הנטל הראייתי.

התובע נאלץ לענות לשאלות רבות בתשובה "לא זוכר" ולא הצליח להציג שום מסמך מאלו שהתבקש להציגם בחקירתו.

הדברים תמוהים מאד לאור אמירת התובע עצמו בעמ' 6 לפרוטוקול מול שורה 4:

"אם היית מבקש ממני פרטים היית מקבל. המסמכים נמצאים בביטוח הלאומי וניתן לקבל אותם. משלמים 25 שקלים ומקבלים את כל המסמכים"

אכן אלו הם פני הדברים ולא ברור מדוע התובע עצמו לא פנה לביטוח הלאומי לקבל את המסמכים.

כך לא ניתן להוכיח תביעה או להדוף טענות הגנה.

במהלך חקירת התובע התברר שבעצם לא חל שום שינוי שהוא באחוזי הנכות שנקבעו לנתבעת עובר לתחילת טיפולו בענייניה.

התובע ניסה לטעון שהכספים שקיבלה עד כה, שולמו בעקבות טיפולו, גם טענה זו לא הוכחה. ב"כ הנתבעת הפנה לכך שהזכאות לכספים מוקדמת לתחילת טיפולו של התובע ואילו התובע לא הצליח להצביע על שום פעולה ושום מסמך שעשה ושהם אלו שהביאו לביצוע התשלום ואימתי.

באותו שלב הופסק הדיון הפורמאלי ובדיון לא פורמאלי קצר סוכם כי בהיעדר ראיות להעלאת אחוזי נכותה של הנתבעת לאחר תחילת טיפולו של התובע בענייניה והיעדר ראיות לצורך הערכת סיכויי זכייתה והסכומים שהייתה מקבלת אילו הייתה זוכה בהליך הערעור, עובר מרכז הכובד בתיק לשאלה האם זכאי התובע לקבלת שכר ראוי ואם כן בכמה הוא מוערך.

גם לאחר שהמחלוקת צומצמה, התקשה מאד התובע למקד את שעשה בעבור הנתבעת. הדבר מפליא שכן מדובר בתיק אישי של עו"ד שהיה צריך לבוא מוכן ולא לטעון כי היות ומדובר באירועים שקרו לפני כ-3 שנים הוא איננו זוכר ואין בידיו מסמכים. ללא ראיות, לא ראוי ולא צריך לנהל הליך.

בסופו של דבר נתלה התובע בערר שהגיש ביום 16.2.10 לבית הדין האזורי לעבודה הנושא מספר

32715-02-10. הגם שזכות הערעור שם היא בנקודה משפטית התקשה מאד התובע למקד את מהות הערר וניכר היה בעדותו שהוא לא לגמרי מסוגל להצביע על מקור העילה והתאמתו של הערר אליה.

התובע לא היה מסוגל להסביר מהיכן הגיעה הטענה שבסעיף 2 לאותו ערר הנוגעת להחלטה של וועדה רפואית שקבעה לעוררת בחודש אוקטובר 2007 נכות רפואית צמיתה בגין סעיף מסוים וסה"כ נכות צמיתה בשיעור 36%.

אח"כ ניסה לטעון כי החלטת וועדת העררים מיום 21.1.10 עליה הוגש הערעור המשפטי הסתמכה על ההחלטה שפורטה בסעיף 2 לערר.

נראה שלא דובים ולא יער.

אין שום ראיה (והנתבעת מכחישה זאת בתוקף) שנקבעו לנתבעת אי פעם 36% נכות יציבה בגין פגיעתה בפעולות איבה ולא ברור מהיכן הגיעה העובדה שצוינה בערר.

כמובן שבידי התובע לא היה העתק מאותה החלטה מאוקטובר 2007 שסומנה כנספח א' לערעור שהגיש ויש להניח ברמה גבוהה מאד של סבירות כי מה שצורף שכנספח א' לאותו ערעור הוא דווקא ההחלטה שעליה הוגש הערעור-מיום 21.1.10 שהותירה את נכותה של הנתבעת על 10% לצמיתות.

גם מעיון פרוטוקול הוועדה מיום 21.1.10 לא עולה הסתמכות או הפניה להחלטה הקובעת אחוזי נכות צמיתה מאוקטובר 2007.

מעבר לערעור שבו נפלה טעות ואשר סיכוייו להתקבל היו לוטים בערפל בלשון המעטה, יש בנמצא מספר מצומצם של מסמכים ששערך ושלח התובע למל"ל שגם הם לא הניבו דבר וקשה מאד לראותם כפעולות המצדיקות שכר טרחה "ראוי".

החקירות התמקדו בשאלה האם סוכם כי התובע יטפל גם בענף נכות כללית מעבר לטיפול בענף נפגעי איבה. הגם שהתובע הוא עורך הדין וטיוטת הסכם השכ"ט כמו גם יפויי הכח יצאו ממחשבו, אין על כך ראיה ואין פירוט של הענפים במל"ל בהם הוסמך לטפל.

זאת ועוד, הוכח דיו כי בעניין הנכות הכללית פעלה חברה העוסקת במימוש זכויות אשר מכתב סיום הטיפול מטעמה הוגש כנספח א' לכתב ההגנה.

התובע ביקש להסתמך על תכתובת דואר אלקטרוני מיום 5.7.10 ברם כאשר קוראים את הכתוב בה הרי הדברים מסתדרים דווקא עם גרסת הנתבעת שכן הודעת המייל מדברת על "אי הבנה גדולה" ועל כך שלתובע הוגשו הפרוטוקולים שקבעו לנתבעת נכות נפשית בגין פוסט טראומה בשיעור 20% לצמיתו ועל בסיסם סוכם שתיעשה החמרת מצב.

הנתבעת טוענת כי מה שסוכם זה לנצל ולהשתמש בקביעת הוועדה הרפואית בנכות כללית שקבעה נכות בשיעור כפול כדי לשכנע את הוועדה בענף נפגעי שתעלה גם היא את אחוזי הנכות בהתאם.

הדבר מסתדר עם עוד הודעת דואר אלקטרוני מיום 5.7.10 (הסיפא לנספח הכולל את אותן הודעות דואר מיום 7.5.10 שצורפו לכתב ההגנה) ומסתדר במיוחד עם האמור בהודעת דואר אלקטרוני מיום 24.2.10 שם מופתעת הנתבעת לגלות כי הדיון בערעור שהוגש לביה"ד לעבודה יתקיים רק בנובמבר אותה שנה ואז היא מציעה או מבקשת :

"תשאלי בבקשה את מוטי אם לא כדאי נניח להגיש החמרת מצב חצי שנה מהוועדה האחרונה, זה הרבה יותר מוקדם מנובמבר" (שגיאות הכתיב הן במקור)

הווה אומר שאותה החמרת מצב עליה מדברים היא זו שנועדה לנסות ולהשיג תוצאה המוקדמת להליך הערעור קרי בענף נפגעי איבה בו עוסק הערעור.

עונה העדה מטעם התובע ביום 25.2.10:

"בהחלט כן, במקביל נגיש החמרת מצב..." (ההדגשה איננה במקור).

במקביל למה? להגשת הערעור מיום 16.2.10 ולכן החמרת המצב כאמור היא מול ענף נפגעי איבה.

ולמעלה מהצורך, התובע נשאל על ידי (וכדי לקצר את החקירה שארכה מעל שעה) מה עשה עבור הנתבעת בענף נכות כללית ברם הוא לא יכול היה לתת תשובה מפורטת ולא יכול היה להציג ולו מסמך אחד בעניין זה.

התובע טוען כי גם אם לא השיג בסופו של יום את התוצאה המיוחלת עדיין מגיע שכר ראוי על מה שטרח ועשה.

ככלל, כאשר הסכם שכ"ט איננו רלבנטי עוד או כאשר מסיבה כלשהי יש להורות על ביטולו או אי אכיפתו, רשאי בית המשפט להעריך מהו השכר הראוי לעורך הדין.

הדבר איננו מחייב כי בכל מקרה ומקרה ייפסק שכר ראוי שכן לא מעטים הם ההליכים המשפטיים ששכר הטרחה בהם מבוסס על תוצאות ההליך,לעיתים עורך הדין שולח מכתב או מגיש תביעה וחיש מהר זוכה לקוחו בסעד והוא בשכר הטרחה שלפעמים הוא נכבד ביותר ולעיתים עורכי הדין טורחים וטורחים, לעיתים מתקיימות עשרות ישיבות בבית המשפט, מצטברים מאות מסמכים ובסופו של יום ההליך איננו צולח ואיננו מניב תוצאה ועורך הדין לא זוכה לשום תגמול בגין טרחתו. "קייס" גרוע, עד מבולבל, לקוח לא החלטי, מוטב שלא השתכנע וכיו"ב גורמים המביאים לכישלון ההליך אינם מצמיחים כשלעצמם זכות לקבלת שכר ראוי, זהו אופי המקצוע וזהו הסיכון בניהול תביעות על בסיס הצלחה.

בנסיבות העניין הוכח שהתובע טרח מעט מאד, עיקר עבודתו היה ניסוח ערר אחד שהוגש כאשר בנוסחו נפלה לפחות טעות אחת בלתי מוסברת, ספק רב אם ההליך היה מניב תוצאה כלשהיא ומעבר להופעה (באיחור) לוועדה הרפואית מיום 21.1.10 לא הופיע התובע בפני שום פורום או ערכאה אחרים בקשר עם הנתבעת. שכר ראוי נפסק בגין ביצוע עבודה אפקטיבית ורלבנטית (גם אם לא הושג הישג) וכאשר מוכח כי סירוב הלקוח לשלם שכ"ט איננו מוצדק במידה כזו או אחרת. קשה מאד לקבוע כי זה המצב בתיק שלפני.

הוכח כי הנתבעת היא זו שטרחה להשיג מסמכים רפואיים וראיות אחרות ואילו התובע לא פעל במישור זה (ולכן אין לו אלא להלין על עצמו גם בעניין עובדות מוטעות שלכאורה מסרה לו הנתבעת, מה שמוסר הלקוח איננו גורע מחובתו של עו"ד לאסוף חומר וראיות, בפרט בהליכים כגון דא).

הנתבעת לא הייתה מרוצה משירותי התובע, גם התובע מסכים כי זכותה העקרונית לבטל את ההתקשרות והשאלה האם הוכח שהנתבעת סיכלה הליך בעל סיכוי?

העניין כאמור לא הוכח. גם כיום אין בנמצא תוצאה אחרת, הגם שחלפו 3 שנים אין שינוי באחוזי נכותה של הנתבעת, הערר שהוגש כלל טעות מהותית, נראה כי עבודת ההכנה לקראתו הייתה חסרה, לא ניתן לבוא לנתבעת בטענות על כך שהחליטה להפסיק את הטיפול שכן במהלך כ-8 חודשים לא הושגה שום תוצאה, החמרת מצב התבקשה כבר בפברואר 2010 כאשר מהתכתובות מיום 5.7.10 עולה כי זו לא הוגשה כלל, אין ראיה כי התובע הוסמך לטפל בענף נכות כללית, התרעמות הנתבעת בעניין זה איננה סתמית ולכן המסקנה היא כי העבודה שהשקיע התובע לא הניבה תוצאה, ההסתברות שהייתה מניבה תוצאה נמוכה ולפחות מהמאזן הנדרש ולא הוכח אחרת ( לכן גם היה נדחה סעד בדמות פסיקת שכר על בסיס ציפייה ככל שבכלל היה לו מקום מהפן המשפטי), לא מדובר בסיכול חוזה או בהפרת חוזה אלא בהפסקה לגיטימית, הסיטואציה היא מסוג הסיטואציות שבהן עו"ד מטפל בתיק ברם תוצאה לא מושגת ולכן איננו רואה שכר בגין עמלו, אם טעה התובע בהערכת היקף השירותים עליו סוכם או טעה טעות אחרת, אין הדבר מחייב את הנתבעת.

משכך יש לקבוע כי התביעה לא הוכחה ודינה להידחות.

התובע ישלם לנתבעת סך 3000 ₪ בגין שכר טרחת בא כוחה תוך 30 יום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, ה' אדר תשע"ד, 05 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.