בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ד' פיינשטיין) מיום 25.2.13, אשר בגדרה נדחתה בקשת המבקש על-פי פקודת ביזיון בית משפט.

1. אלה עיקר העובדות הנחוצות לעניין: המבקש והמשיב הם שכנים המתגוררים בבניין המצוי ברח' נעמי 4 בירושלים (להלן – הבניין). בין הצדדים התגלע סכסוך באשר לשימוש ברכוש המשותף בבניין, ובעיקר בכל הנוגע לכניסת מטופלים לדירתו של המבקש, רופא במקצועו, דרך חצר הבניין וחדר המדרגות. ביום 16.2.09 הגיש המבקש כתב תביעה נגד המשיב בטענה לפרסום לשון הרע ומניעת שימוש ברכוש המשותף, בגדרו עתר לסעדים כספיים ולצווי עשה. הצדדים הסכימו, כי בית המשפט יכריע בסוגיות ההחזקה, השימוש והקניין בבניין על דרך הפשרה, בהתאם לסעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. אחר שבית המשפט קמא (כב' השופט ע' שחם) ערך ביקור במקום, ניתן פסק דין חלקי ביום 3.9.12. בסעיף ה' לפסק הדין נקבע ביחס לחניית הבניין, כי "הנתבע [המשיב; הח"מ] יסיר עד ליום 16.10.12 את המדרגות שבחנייה ויישר את השטח באופן שיאפשר חניה במקום". המבקש טען, כי המשיב הסיר אמנם את המדרגות, אך לא יישר את השטח, ולכן לא מתאפשרת חנייה במקום. בכך, טען המבקש, הפר המשיב את הוראות פסק הדין. המשיב טען מנגד, כי הוא פעל בהתאם להוראות בית המשפט, וכי קשיי החנייה בבניין נובעים מתכנון הבניין.
2. אחר שבית משפט קמא (כב' השופטת ד' פיינשטיין) ביקר במקום ביום 20.2.13 הוא מצא, כי המשיב אכן הסיר את המדרגות שהיו במקום, אך כי עדיין קיימים במקום שני מפלסים, באופן המקשה על השימוש בחנייה. בית המשפט קבע, כי "ככל שניתן לחנות בחניה הרי שניתן לחנות בחלק הקרוב לכניסה בלבד, שכן החלק הפנימי נמוך מחלק זה ואין גישה אליו". עוד ציין בית המשפט בהחלטתו, כי אופן בניית הבניין בהתייחס למיקום הכביש וכן זוויות הכניסה לחנייה, מקשים ממילא על כניסת רכבים לחנייה. בית המשפט קבע, כי הואיל ופסק הדין החלקי לא היה ברור ביחס לשאלה, האם על המשיב להסיר גם את המדרגות הגדולות היוצרות שני מפלסים ומונעות חניה בחלק הפנימי, אין מקום לקבוע כי המשיב ביזה את החלטת בית המשפט.
3. מכאן בקשת רשות הערעור, אשר בגדרה טען המבקש, כי מתוך פרוטוקול הביקור שערך כב' השופט שחם במקום וכן מהשלמת הטיעון שהגיש עולה, כי היה על המשיב לפעול ליישור השטח באופן המאפשר חנייה גם בשטח הפנימי, המסומן בתשריט הבניין באות י', וגם בשטח הקרוב לכניסה, המסומן בתשריט באותיות י"ז. המבקש מציין, כי בפועל לא ניתן להחנות בחלק הקרוב לכניסה, שכן מדובר באזור נמוך וצר, שאינו מאפשר חניה תקנית, ושלא ניתן להגיע אליו מן הכניסה לחניה. לגישתו, הואיל ומהחלטת בית משפט קמא עולה, כי "עדיין קיימים שני מפלסים", ברור כי המשיב לא פעל ליישור השטח כנדרש בפסק הדין החלקי. כן הלין המבקש על כי החלטת בית משפט קמא ניתנה בלא שהוגשו תצהירים, נשמעו עדים או הושלם טיעון מטעם הצדדים, בפרט כאשר מתוך ההחלטה עולה, כי לא הוברר מקום החניה נשוא המחלוקת.
4. אף המשיב מציין בתשובתו, כי אין מקום להכרעה בזכויותיהם הקנייניות של הצדדים באשר לחניות בבניין ללא כתבי בי דין, שמיעת עדויות או קיום דיון בערכאה המוסמכת. לדבריו, עוד בשנת 1995 נחתם הסכם בינו לבין בעלת הדירה הקודמת, שממנה רכש המבקש זכויותיו, שלפיו החניה הפנימית, המסומנת באות י', תועבר לידי המשיב, ואילו בעלת הדירה הקודמת תקבל את החניה הקרובה לכניסה, המסומנת באותיות י"ז. לתמיכה בטענה זו צורף לתשובה העתק ההסכם בין המשיב לבין בעלת הדירה הקודמת וכן הסכם שנחתם בין הצדדים להליך זה ביום 9.6.05, שלפיו החניה המסומנת "יז" תהיה בשימושו הבלעדי של המבקש. לגישת המשיב, כעת מנסה המבקש לנכס לעצמו מקום חניה נוסף, המסומן באות י', שאינו מוצמד לדירתו. לגוף הדברים מציין המשיב, כי הוא פירק את המדרגות שהיו בין שני מפלסי החניה ובמקומן יצק משטח בטון, המאפשר כניסה למפלס הנמוך יותר של החניה, וזאת אף שלשיטתו למבקש אין זכות להחנות במפלס זה.
5. בתגובה לכך עתר המבקש להוצאת נספחים C+D מתשובת המשיב, בטענה כי אלה לא הונחו בפני בית משפט קמא בעת הדיון בבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט או בכל שלב אחר של הדיון, אלא הוצגו לראשונה בפני ערכאת הערעור, וזאת ללא קבלת רשות. המסמכים בהם מדובר הם הסכם המכר שנערך בין המבקש לבין בעלת הדירה הקודמת ביום 9.6.05 וכן ההסכם מיום 5.4.95 בין המשיב לבין בעלת הדירה הקודמת, גב' צמרת וכנהויזר, שבגדרו הוסכם כי החניה המסומנת באות י' תוחכר למשיב ואילו החניה המסומנת באותיות י"ז תוחכר לבעלת הדירה הקודמת. המשיב טען מנגד, כי היות ובכתב התביעה שהוגש לבית משפט קמא לא נכללה טענה באשר לחניות המוצמדות, הרי שלא קמה חזית בקשר לכך. עניין זה התעורר רק במסגרת בקשת רשות הערעור, ולכן צורף ההסכם שנערך עם בעלת הדירה הקודמת.
6. אחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתשובה לה, בבקשת המבקש להוצאת מסמכים וטיעונים מתשובת המשיב וכן בהשלמת הטיעון מטעם המשיב, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש ליתן למבקש רשות לערער על החלטת בית משפט קמא, וכי דין הערעור להתקבל.
7. בית משפט קמא הכריע בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט לאחר שערך ביקור במקום, אך ללא שנשמעו חקירות וסיכומים. טוען המשיב בעניין זה, כי הצדדים טענו טענותיהם בעת הביקור במקום, והיה ברור כי הכרעת בית המשפט תתקבל על יסוד טיעון זה. אין בידי לקבל גישה זו. פסק דינו של כב' השופט שחם מיום 3.9.12 הכריע על דרך הפשרה ב"סוגיות ההחזקה, השימוש והקניין בבית נשוא ההתדיינות". פסק הדין קבע, כי על המשיב להסיר את המדרגות שבחניה ולישר את השטח באופן המאפשר חניה במקום. בית משפט קמא קבע כי מדובר במחלוקת פרשנית ולפיכך אין להיעתר למבוקש. אלא שלטענת ב"כ המבקש, כפי שהושמעה בפניי עתה, מדובר במחלוקת פרשנית הניתנת להכרעה, אחר שפסק הדין מפנה לסעיף מסויים בהשלמת הטיעון מטעם התובע כפי שנעשתה בטרם ניתן פסק הדין בידי כב' השופט שחם, ומכך, לטענתו, ניתן להסיק מסקנה ברורה באשר למשמעות הוראת פסק הדין שבמחלוקת. דא עקא, מהמסמכים שבפניי עולה כי טענה זו לא התבררה כלל ועיקר בפני בית משפט קמא בהחלטה נשוא הבקשה שלפניי. כך ארע אחר שכעולה מן המסמכים, לא התקיים דיון בבקשה, מעבר לביקור במקום – לא נשמעו חקירות ולא סיכומים. אף אם במהלך הביקור במקום התבטאו הצדדים באופן המבטא חלק מטענותיהם, דבר שלא מצא ביטויו בפרוטוקול, דומה כי בכך אין די. הזדמנות להשמעת טענות סדורות , המוצאות ביטויין בתיק בית המשפט, אם על דרך טיעון בכתב, ואם על דרך טיעון בעל פה מתועד בפרוטוקול, הינו שלב חיוני בטרם הכרעה. מעיון בתיק בית משפט קמא, לא נראה כי כך נעשה. על בית משפט קמא להשלים איפוא שלבים אלו, ובמסגרתם ידון בטענות הצדדים, לרבות אלו שמשמיע עתה המבקש בבקשה שלפניי.
8. אשר על כן, הערעור מתקבל. התיק יחזור לבית משפט קמא, על מנת שיושלם הדיון.
9. לנוכח תוצאה זו, אין טעם מעשי להכריע בבקשת המבקש להוצאת מסמכים מתיק הערעור, אחר שבקשתו התקבלה והערעור התקבל, כך שהתיק מוחזר להמשך בירור.

בנסיבות העניין, איני מוצאת לנכון לעשות צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ג, 20 יוני 2013, בהעדר הצדדים.