נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977.

לפי תיאור העובדות, ביום 22.5.12, בסמוך לשעה 18.00, בכביש 44 לכיוון כביש 431 במחלף נשרים, נהג המתלונן באוטובוס של חברת יולזרי, והסיע שוטרים. המתלונן עצר בצומת ונכנס לנתיב על מנת לפנות שמאלה, וזאת לפני רכבו של הנאשם. בתגובה עקף אותו הנאשם וחסם ברכבו את האוטובוס. מיד ובסמוך ניגש הנאשם לתא המטען ברכבו והוציא מוט ברזל. בעודו אוחז במוט, ניגש הנאשם לחלון המתלונן וצעק לעברו: "יא בן זונה, אני אהרוג אותך". המתלונן פתח את החלון ואמר לנאשם שהוא ערבי, שלא יקלל אותו ויחזיר את המוט לרכב, ויש שוטרים על האוטובוס. בתגובה אמר לו הנאשם: "מה אתה מאיים עלי שיש לך שוטרים באוטובוס?. הנאשם הניח את המוט ברכב והחל לרשום את מספר הרישוי של האוטובוס. המתלונן ירד מן האוטובוס ואמר לנאשם שלא יעזור לו כי השוטרים ראו את מעשיו. בתגובה ענה הנאשם: "יא בן שרמוטה אני אגיע אליך הביתה אל תדאג ואתה תשלם עוד 100 אלף דולר, אני אראה לך מי אני".

הנאשם כפר באישום.

ראיות התביעה

המתלונן העיד כי ביום האירוע הסיע את תזמורת המשטרה. כשהגיע לצומת נשר עקף אותו רכב משמאל, על המדרכה וחסם באלכסון את האוטובוס. נהג הרכב- הנאשם, ירד לכיוון חלון הנהג שלו, החל לקלל אותו "בן זונה" ועוד מילים. המתלונן פתח את החלון והקללות נמשכו. לאחר מכן, הנאשם ניגש לרכבו, פתח את תא המטען והוציא צינור של בניין ובא לכיוון האוטובוס, והמתלונן ניסה להרגיעו, עד שהחזיר את המוט לרכבו, והחל לרשום את מספר האוטובוס, כשהוא מאיים "אני אגיע אליך הביתה ואתה תשלם על זה" וכן קילל את אמו. לאחר מכן הגיעה ניידת ושאלו אותו מה קרה, והוא מסר פירוט. כשהשוטר אמר לו שאין לנאשם שום מוט, הנחה אותו לפתוח את תא המטען, שם הוא נמצא. לדברי המתלונן, בתחילה חשב הנאשם שהוא איננו ערבי, וקילל בעברית. המתלונן הבהיר לו שהוא ערבי, וביקש שלא יקלל אותו, כיוון שהדבר פוגע, ויש לו שוטרים באוטובוס, והציע שיעזוב ולא יסתבך. המתלונן העיד כי איננו רוצה לחזור ולצטט את כל מה שאמר לו הנאשם, כי הדבר לא נעים לו. גם כשביקשה התובעת לרענן את זכרונו על מנת שיצטט את האמירות במדויק, חזר על התנגדותו, והוסיף כי הנאשם אמר לו הרבה מילים, אך אילו ידע שיצטרך לחזור על הדברים, לא היה בא לעדות. המתלונן הוסיף כי בתפקידו הוא מדריך נהגים, ומלמד מה לא להגיד ומה כן להגיד, ולא הסכים לחזור על הדברים. יחד עם זאת, שב ואישר שהנאשם אמר לו שיגיע לביתו והוא ישלם על זה אפילו 100 אלף דולר.

בחקירה הנגדית עמד המתלונן על דעתו כי הנאשם קילל אותו בתחילה בעברית. כשנשאל איך ייתכן שהשוטרים סיפרו שלא הבינו את תוכן הדברים שנאמרו בערבית, השיב כי הנאשם דיבר לחלון ולכן הם לא שמעו, אך בנו של הנאשם היה עמו ושמע. עוד העיד המתלונן כי כשהגיע לתחנת המשטרה להתלונן, פגש בנאשם ביחד עם בא כוחו והם ניסו להנחותו מה יאמר בחקירה, וכן הציעו לו תשלום, אך הוא לא רצה להסתבך, והעדיף להתלונן. בנוגע להתנהלות האירוע, טען כי הנאשם קילל אותו בעברית כשהיה בחלון הנהג, ולאחר מכן, קילל אותו בערבית ואמר שיגיע אליו הביתה, והוא ישלם על זה. בשלב שדיבר עמו מבעד לחלון החזיק הנאשם במוט ואף נופף בו אך לא הכה. בסיום עדותו נשאל המתלונן אודות טענת הנאשם לפיה הוא שבר לו מראה ברכבו. המתלונן הכחיש ששבר, והכחיש כי הנאשם הראה לו מראה שבורה בעת האירוע. כמו כן הכחיש שהאוטובוס נפגע והעיד כי אילו היה נפגע היתה לו חובת דיווח לקצין הרכב.

השוטר אלכס שפירא העיד כי נסע באוטובוס. כשנעצר האוטובוס שאל את המתלונן מה קרה, והלה השיב "חסמו לי את הדרך", אך אמר שיסתדר, פתח את החלון ודיבר עם הנהג שחסם בערבית, והוא לא הבין דבר. לאחר מכן, המתלונן יצא מהאוטובוס. בשלב זה ראה שפירא את הנאשם עומד כשבידו מוט, והוא יצא כדי לדבר עם השניים. הנאשם לא הרים את המוט ולא איים איתו. בשלב זה הגיעה ניידת. שפירא מסר כי לא ראה שהאוטובוס העיף את רכב הנאשם, אלא רכב הנאשם חסם את האוטובוס בניצב לו, כשחלק מהרכב היה על אי התנועה, ואילו האוטובוס עמד ישר בנתיב השמאלי. כמו כן, לא חש כי האוטובוס עצר בפתאומיות.

השוטר ברוך שלפקוב העיד כי עמד באוטובוס כשלפתע שמע את חבריו צועקים "תראו תראו מה הוא עושה" אך לא הבין במה המדובר. כשהתקרב קדימה והאוטובוס נעצר, ראה שלפניו עומד רכב שחוסם אותו בניצב, מצד שמאל שלו, מכיוון אי התנועה. שלפקוב ראה שהנאשם הוציא מוט ברזל מתא המטען והחל לדבר עם המתלונן דרך חלון הנהג, בערבית, והיה מאד ברוגז בעוד שהמתלונן היה דווקא מאד רגוע. לאחר מכן המתלונן ירד, והשוטרים רצו לצאת כדי לדבר עם הנאשם, אך המתלונן אמר שאין צורך והשנייםהמשיכו לדבר. בשלב זה הגיעה ניידת וטיפלה באירוע. לדבריו, הבין מן המתלונן שהנאשם טען כלפיו כי רצה להרוג אותו, ושאל את המתלונן למה הוא כל כך רגוע. המתלונן השיב שככה הוא מתנהג. בזמן ששוחחו הנאשם והמתלונן היה המוט בידי הנאשם והוחזר לתא המטען רק כשהגיעה המשטרה

השוטר יצחק פריליק העיד כי רכב הנאשם חסם את האוטובוס לאחר שחתך אותו משמאל, הנאשם ירד מרכבו והוציא מוט ברזל, איתו ניגש לחלון נהג האוטובוס והחלו דיבורים בערבית בין השניים, בטונים גבוהים. המתלונן ניסה להרגיע את הנאשם אך זה לא הצליח, הנאשם דיבר באופן אגרסיבי וזה היה מפחיד, אך פריליק לא הבין את תוכן הדברים. הנאשם החזיר את המוט והשניים המשיכו לדבר.

השוטר איתי לנדסמן העיד כי היה שוטר תנועה בעת האירוע. לפי עדותו, נסע בניידת במהלך משמרת, וראה אוטובוס עומד על נתיב הפנייה שמאלה, ורכב מרצדס עומד מולו באלכסון. כמו כן, ראה בחוץ מספר אנשים שאחד מהם אוחז במוט ברזל והמתלונן רץ. לנדסמן עשה פרסה וחזר למקום ומצא את המתלונן במושב הנהג באוטובוס. המתלונן צעק לו "תעצור אותו תעצור אותו הוא מנסה להרוג אותי" ומסר שהנאשם ניסה להכותו, ואמר שיגיע אליו הביתה. לכן עיכב את הנאשם. כמו כן, מצא את המוט בתא המטען, וכן ראה כי ברכב הנאשם ישב ילד. כששוחח עם הנאשם, אמר לו האחרון שהמתלונן נכנס לו במראה, והוא פחד ממנו, לכן נטל מוט וניגש אליו. כשנשאל לנדסמן האם תיעד את פרטי התאונה, השיב שאילו היה נוכח לדעת שהיתה תאונה, היה רושם דו"ח בעניין, אך הוא לא ראה כל נזק.

מטעם התביעה הוגש מוט הברזל כראיה. המדובר במוט בקוטר 1.5 עד 2 ס"מ, באורך של למעלה מ-50 ס"מ.

הוגש זכ"ד המתעד שיחה שערך החוקר דסטה עם הנאשם, בה שאל אותו האם תיקן את הנזק ברכבו. הנאשם השיב שלא תיקן ואין לו זמן לזה. בנוסף, החוקר שוחח עם פריליק ושאל אותו האם התרחשה תאונה בין האוטובוס לבין רכב המרצדס, והשוטר השיב בשלילה.

הוגשה הודעת הנאשם מיום האירוע, בה טען כי האוטובוס העיף אותו לאי התנועה ושבר לו מראה, ורכבו נעצר על אי התנועה. הנאשם חשב שהנהג רוצה להרוג אותו, לכן יצא מרכבו עם מוט, ורצה ללכת לראות למה הוא רוצה להרוג אתו. את המוט לקח כהגנה עצמית. הנאשם אמר שכל הדרך חשב שהמתלונן ממשפחת אלעאסד שהרגו את בעל אחותו ויש להם חברת אוטובוסים. הנאשם הכחיש שקילל ואיים על המתלונן, ולפי הודעתו, לאחר שזיהה שהמתלונן אינו מבעלי הסכסוך עמו, החזיר את המוט וחזר אל המתלונן כדי לקחת פרטים ולצלם את האוטובוס. המתלונן ירד והחל לדבר עמו בערבית ואמר לו תעוף מהפנים שלי, יש לי באוטובוס 15 שוטרים אתן להם שיקרעו אותך. בשלב זה הגיעה ניידת. הנאשם טען כי הנהג עושה את כל הסרט הזה כיוון שפגע בו ולא רצה לתת פרטים.

ראיות ההגנה

הנאשם העיד כי היה בדרכו לעלות על כביש 6 ונסע בנתיב השמאלי, כשהאוטובוס נצמד אליו, שבר לו מראה והעיף אותו אל אי התנועה. הכל קרה תוך שניות. לדבריו, עצר וישר ירד מהרכב כשהאוטובוס חוסם אותו ולא היה יכול להמשיך לנסוע. המחשבה שלו היתה שמישהו בא להרוג אותו, כיוון שיש בעיה מסוימת במשפחה, לרקע זה שמשפחת אלעאסד הרגו את בעל אחותו, ויש להם חברת אוטובוסים "גלים", ולא היתה מאז סולחה. מטעם זה, חשב שהאוטובוס שייך לאותה משפחה. כשירד נטל עמו מוט וניגש לחלון האוטובוס, וחשב שהנהג יהודי ואז הבין שהוא לא קשור לסכסוך, לכן החזיר את המוט. הנאשם טוען כי שאל את המתלונן דרך החלון "למה רצית להרוג אותי", אך כשהמתלונן ירד מהאוטובוס, כבר הוחזר המוט לרכב. בהמשך הפריע לו המתלונן לרשום את פרטי האוטובוס ולצלם.

בחקירה הנגדית טען הנאשם כי הראה לשוטר את הנזק למראה והשוטר אמר לו "שב בשקט", אך הנזק במראה קיים גם היום. הנאשם אישר שלא הגיש מסמכי הנזק ולא פנה לתיקון כי לא היה לו זמן. בנוגע להתרחשות האירוע שב על טענתו לפיה האוטובוס הוא שהעיף אותו ונעצר רק משום שחש שפגע ברכבו. כשנשאל מדוע חשב שהמתלונן רוצה להרוג אותו, השיב "לפי התאונה". כשעומת עם הטענה שהאוטובוסים של משפחת אלעאסד נראים אחרת מהאוטובוס המעורב, השיב שלא הסתכל על הלוגו או סוג הרכב בגלל שקרתה התאונה ומצא עצמו על אי תנועה. בסיום עדותו שב ואמר שירד מרכבו כשהוא ממש רועד מפחד עד שזיהה כי המתלונן אינו שייך למשפחת אלעאסד.

הכרעה

1. מטעם התביעה העידו המתלונן וכן ארבעה שוטרים, אשר עדויותיהם מתיישבות זו עם זו היטב, ולא נמצאו סתירות של ממש ביניהם. כולם העידו אודות כך שהנאשם ניגש אל חלון האוטובוס ושוחח עם המתלונן היושב בכיסא הנהג, כשבידו מוט ברזל. השוטרים אמנם לא הבינו את תוכן הדברים שנאמרו בערבית, אך המתלונן עצמו העיד כי נאמרו כלפיו דברי איום מפורשים. שלפקוב העיד כי הנאשם היה נראה ברוגז רב, ופריליק העיד כי דיבר בטונים גבוהים ובאופן אגרסיבי ומפחיד.
2. הנאשם עצמו העיד כי כשרכבו נעצר על אי התנועה הוא יצא מתוכו מיד, נטל את המוט לצורך הגנה עצמית, וניגש אל חלון האוטובוס, כשהוא רועד ממש, ותיאר איך פנה אל המתלונן באופן נסער כיוון שחשב שהוא שייך למשפחת אלעאסד. לטענתו, רק לאחר שבירר לעצמו סוגיה זו, ונוכח לדעת שהמתלונן לא קשור לאותה המשפחה, החזיר את המוט לרכבו.
3. עדות המתלונן בעניין הדברים המאיימים שהפנה כלפיו הנאשם, היתה מהימנה ביותר. ניתן היה להתרשם בבירור כי המתלונן אינו מעוניין לפרט את הדברים שנאמרו, וחש מבוכה רבה. המתלונן נתבקש שוב ושוב לחזור על הדברים המדויקים שאמר לו הנאשם, אך הוא סירב לעשות כן ואמר שאילו ידע שיידרש לכך, לא היה מגיע לעדות. כמו כן, הסביר שעיסוקו בהדרכת נהגים ועל כן לא נוח לו לפרט דברים שכאלה. בשום אופן לא התרשמתי כי היה מצד המתלונן ניסיון כלשהו להשחיר את פני הנאשם, אלא להיפך. גם עדויות השוטרים הן אובייקטיביות, ולא היה להם כל עניין להעליל על הנאשם.
4. הנאשם טוען כי לא אמר את הדברים המיוחסים לו בכתב האישום. לנוכח עדויות התביעה המשכנעות ולנוכח הקשיים בגרסתו כפי שיפורטו להלן, אני סבורה כי הוכח מעבר לכל ספק סביר שהדברים אכן נאמרו. יחד עם זאת, לשם הזהירות יש להבהיר כי גם אם לא אמר הנאשם את הדברים המדויקים המיוחסים לו, אין להתעלם בשום אופן מהתנהגותו המאיימת, בכך שעצר רכבו, יצא ממנו ונטל במהירות מוט ברזל גדול, עמו ניגש אל חלון האוטובוס, כשהוא נסער וצועק. כבר נפסק לא אחת כי עבירת האיומים מתגבשת גם בשעה שלא נאמרו דברים מפורשים, אלא בוצעה התנהגות מאיימת (ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מד"י (6.9.89); ע"פ 3779/94 חמדני נ' מד"י (11.2.98). לדעתי, תיאור העובדות דנן, היה בו כדי לגבש עבירת איומים, גם מכוח התנהגות הנאשם.
5. הנאשם טען כי האוטובוס העיף אותו אל אי התנועה תוך שבירת המראה ברכבו, והוא פעל מתוך פחד שמא נהג האוטובוס רוצה להרגו. ואולם, גרסה זו נשמעת פנטסטית, ולא הוכחה כלל, כפי שיפורט להלן.
6. מכל העדויות עולה כי רכב הנאשם הוא שחסם את האוטובוס, ולא להיפך. בעניין זה העידו כל השוטרים שנכחו באוטובוס, ובאופן תואם העיד שוטר התנועה לנדסמן. העולה מכל העדויות הוא כי האוטובוס נעצר על הנתיב השמאלי, כשהוא נחסם על ידי רכב הנאשם, שעלה באלכסון על אי התנועה משמאל לנתיב. עובדה זו, יש בה כדי למוטט את גרסת הנאשם לפיה חשב שננקטה תוקפנות כלפיו, שהרי הוא זה שמנע מן האוטובוס להמשיך בדרכו.
7. הנאשם טען שלא היה יכול להמשיך בדרכו, כיוון שהיה חסום על ידי האוטובוס. ואולם, משקבעתי כי המצב היה הפוך, חוזרת למקומה השאלה, מדוע לא בחר לנסות ולנסוע מן המקום. גם אם נניח שלשם חזרה אל הכביש היה עליו לתמרן כך שרכבו היה עלול להינזק מהפרש הגבהים שבין אי התנועה לבין הכביש, עדיין ניתן היה לצפות שיעשה כל שביכולתו כדי לברוח משם, שהרי לטענתו היה נתון בסכנה של ממש לפי הבנתו. בניגוד לכך, הנאשם לא ניסה כלל להזיז את רכבו אלא בחר להתעמת עם המתלונן, ומכאן ניתן ללמוד על הלך רוחו.
8. הנאשם טען במהלך כל המשפט כי האוטובוס פגע ברכבו, ומכאן השתלשל המשכו של האירוע. ואולם, השוטרים שנסעו באוטובוס הכחישו שאירעה כל תאונה, ואף שוטר התנועה לנדסמן שהגיע למקום, לא תיעד קרות תאונה. למול ראיות אלה, נמנע הנאשם מלהביא כל ראיה לחיזוק גרסתו. הנאשם היה יכול להביא את בנו לעדות, או כל הפחות להביא תצלום הנזקים שנגרמו לרכבו לטענתו, אך הוא לא עשה כן, למרות שטען כי הנזקים עומדים בעינם גם כיום. אגב, הנאשם העיד כי לא תיקן את נזקי רכבו כיוון שאין לו זמן. טענה זו נשמעה דחוקה כשלעצמה, בשים לב לכך שחלפו שנים מאז האירוע.
9. גם אילו קיבלתי את גרסת הנאשם בעניין קרות התאונה כפי שתיאר, הרי התנהלותו מיד לאחר מכן מעוררת תמיהה קשה. שעה שלטענתו פחד מפני נהג האוטובוס לרקע סכסוך משפחתי אלים כפי שתיאר, מה לו כי ייגש אל האוטובוס, כשהוא מצויד במוט?? תחת זאת, הדעת נותנת כי היה עליו להימלט מן המקום מהר ככל האפשר, או לכל הפחות, היה עליו להסתגר ברכבו ולהזעיק את המשטרה. לאור זאת, אני סבורה כי גם אילו קיבלתי את גרסת הנאשם בעניין קרות התאונה, לא היה בכך כדי לסייע לנאשם בהגנתו.
10. טענת הנאשם כי חשב שהאוטובוס שייך למשפחת אלעאסד המסוכסכת עם משפחתו, גם היא בלתי משכנעת מיסודה. מעבר לכך שלא הוכח כי האוטובוסים של אותה חברה דומים לאוטובוס הנדון, הרי לא הוכח כלל קיומה של משפחה שכזו, או קיומה של חברת אוטובוסים שבבעלותה. כמו כן, לא הוכח קיומו של סכסוך. לכאורה, אם אמנם התרחש האסון שתיאר הנאשם, ניתן היה להביא ראיות לאמיתותו, אך כל ראיה לא הובאה, והדברים נותרו בגדר של אמירה בעלמא.
11. התוצאה היא כי גרסת הנאשם נותרה רצופה תמיהות ופרכות, ואין בה כדי לקעקע את מהימנות עדי התביעה.

לנוכח כל האמור, אני מוצאת כי התביעה עמדה בנטל הוכחת האישום.

אשר על כן, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של איומים.

ניתנה היום, כ"ג טבת תשע"ו, 04 ינואר 2016, במעמד הצדדים