בפניי תביעת כספית מיום 9.4.13 ע"ס 16,052 ₪ בגין נזקי רכב-רכוש באירוע תאונתי מיום 6.2.12. התביעה הוגשה ונתבררה בסדר דין מהיר.

ביום 13.7.14 נערכה בפניי ישיבה מקדמית (ראשונה ויחידה בתיק), שבה נשמעו ראיות הצדדים. כידוע, עפ"י הוראות ההחלטה הסטנדרטית שנשלחה לצדדים בעת הזמנתם לישיבה ועפ"י הפרקטיקה הנוהגת בתיקים מסוג זה [ראו הצגת הדברים בע"א (מחוזי ת"א) 1081/09 דזן נ' בזזי (פורסם בנבו, 1.1.10)], הישיבה המקדמית בתיקים מסוג זה מתפקדת כישיבת הוכחות לכל דבר, כאשר לצדדים ניתן פטור גורף מהגשת תצהירי עדות ראשית של עדיהם לקראת הישיבה, אך מחובתם לזמן לישיבה את כל עדיהם ולהציג בישיבה את כל ראיותיהם.

בתום הישיבה סיכומי הצדדים טענותיהם, בעל-פה.

מדובר בתביעת תחלוף (שיבוב) עפ"י סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, כלומר תביעה שבה נכנסה חברת הביטוח התובעת בנעלי המבוטח שלה (הניזוק הישיר), לאחר ששילמה לו תגמולי ביטוח בגין התאונה מושא התביעה עפ"י חוזה הביטוח שביניהם, והגישה, לאחר שזכות הפיצוי בנזיקין של המבוטח כנגד הנתבעים המזיקים עברה אליה כאמור, את תביעת הנזיקין הכספית שבנדון.

האירוע התאונתי

מדובר בהתנגשות בין רכב מבוטחת התובעת (רכב הסעות מסוג "אוטובוס ציבורי זעיר" מתוצרת שברולט סוואנה ש.י. 2012 מ.ר. 5835478 בצבע לבן – להלן: "הרכב") לבין שער כניסה חשמלי לישוב בתחומה של הנתבעת 1 (להלן – "השער"), אשר בוטחה ע"י הנתבעת 2.

המחלוקת

הצדדים הציגו גרסות שונות לנסיבות התרחשות התאונה.

גרסת התובעת

וכך נכתב בסעיף 4 לכתב התביעה: "ביום 6.2.12, מעון, רכב התובעת נכנס בשער הישוב כאשר השומר החל בסגירת השער ופגע ברכב התובעת. כתוצאה מכך נגרמו לרכב התובעת נזקים.".

ובטופס ההודעה שנמסר לתובעת (מוצג ת/1) נרשם כך: "הגעתי למושב מעון, שער הישוב היה פתוח כאשר התחלתי לעבור. כשהייתי (המילה לא כתובה ברור – א.כ.) בקו הדלת הקדמית התחיל השער להסגר ופגע בכנף קדמית + דלת ימין + דלת צד ימנית. הרבש"ץ של הישוב הגיע לשער צילם ואמר כי הוא מעביר את התמונות למחלקת הביטחון של מועצת הר חברון."

ואילו תמצית עדותו של עד התביעה (נהג הרכב) הינה: ישנו חייל שפותח וסוגר את השער החשמלי, באמצעות שלט. בשעת האירוע התאונתי הגיע הרכב לשער, שהיה פתוח לרווחה, והחייל מפעיל השער, שהיה עסוק במקביל במקום בבדיקת רכב אחר, התיר לרכב התובעת להיכנס (בפעולה אקטיבית של סימון לכניסה בשער), אלא שבמהלך כניסת הרכב דרך השער, החל השער הנייד (שזז חשמלית על צידו) להיסגר לעבר הרכב והשער פגע בדופן ימין של הרכב (ניזוקו דלת ומראת ימין). נהג הרכב העלה השערה לפיה העין האלקטרונית שממוקמת בשער לא פעלה כראוי בשעת האירוע, וזאת מאחר שהמנגנון של עין זו אמור להביא לכך שהשער לא נסגר או לא ממשיך להיסגר כאשר רכב חוצה את השער, ואילו במקרה שלנו השער היה במגמת סגירה, בניגוד לאופן פעולה רגיל זה של אותו מנגנון.

גרסת הנתבעת

בסעיף 1.ג. לכתב ההגנה נכתב כך: "...נהג התובעת הוא האשם בתאונה והוא הנושא באחריות בקשר אליה בין היתר בשים לב לכך כי ניסה לחצות ("לגנוב") את השער כאשר זה במגמת סגירה וזאת במקום להמתין עד שיפתח שוב – כפי שהיה עליו לעשות בהתאם להוראות הנתבעת 1 אשר בין היתר הציבה בעניין זה שלט גדול".

ובמכתבה של הנתבעת 1 (מוצג נ/3) נכתבו הדברים הבאים: "אין מצב שבו השער ייסגר בעת כניסת הרכב, הנהג לא שם לב שהשער החל להיסגר והסיט את הרכב בצורה שפגעה בשער...דברים כאלה קורים בשל אי ערנות הנהגים הממהרים להגיע ליעד".

ואילו תמצית עדותו של עד ההגנה הינה: מאחר שהעד לא ראה בעיניו את האירוע התאונתי, הוא מעלה השערה, לפיה כאשר רכב התובעת החל להיכנס לתוך השער והבחין בכך שהשער החל להיסגר על הרכב, נהג הרכב הסיט את הרכב ימינה לכיוון השער הנסגר, עפ"י "אפקט המעליות" (אפקט שלפיו אדם שדלת מעלית נסגרת עליו דוחף אינסטנקטיבית את הדלת כדי לפתוח אותה), למרות שהשער, עפ"י המנגנון האוטומטי הקבוע בו הוא עובד, חייב היה לחדול ממהלך הסגירה (משהרכב החל לנסוע לתוך השער) ולהיפתח מחדש. העד שולל את האפשרות שהעין האלקטרונית בשער לא פעלה באופן תקין בשעת האירוע שלנו

מובהר, כי המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בשאלת אחריות הנתבעות בנזיקין לתאונה, כאשר במישור הנזק ושיעורו אין, למעשה, מחלוקת, והנתבעות גם לא הציגו חוות דעת שמאי נגדית לחוות דעת השמאי מטעם התובעת שצורפה לכתב התביעה ואף לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובעת. שיעור הנזק הנתבע מוחזק אפוא להיות בלתי שנוי במחלוקת.

הראיות שהציגו הצדדים

• כתבי הטענות, על נספחיהם.
• הודעה שנמסרה לתובעת על האירוע התאונתי (מוצג ת/1).
• תמונות שחור לבן של נזקי הרכב (מוצג ת/2).
• 8 תמונות שחור לבן של השער ושל הכניסה שבה ממוקם השער, אותן צילם נהג הרכב (מוצג ת/3).
• חשבונית מיום 13.5.12 בדבר תיקון השער (מוצג נ/1).
• מסמך מיום 24.4.12 בדבר שמאות של נזקי השער (מוצג נ/2).
• מכתב מיום 31.10.12 מאת הנתבעת 1 אל מבוטחת התובעת (מוצג נ/3).
• תרשים ידני של זירת התאונה (מוצג נ/4).
• חלופת מיילים (דוא"ל) מיום 16.4.12 אצל הנתבעת 1 (מוצג נ/5).
• עדויות שני עדים מטעם שני הצדדים בישיבה בפניי: מטעם התובעת – מר אמנון ברמן, נהג הרכב; ומטעם הנתבעות – מר יהושע מימון, עובד הנתבעת 1.
• תמונה אחת בצבע של השער בה עיינתי במהלך הישיבה באמצעות מכשיר טלפון נייד של עד התובעת (ראו הערת ביהמ"ש בעמ' 5 לפרוטוקול).
• שתי תמונות בצבע של השער בה עיינתי במהלך הישיבה באמצעות מכשיר טלפון נייד של עד ההגנה (ראו הערת ביהמ"ש בעמ' 11 לפרוטוקול).

הכרעה

אני מוצא לקבל את התביעה.

כללי - על אופני ההכרעה האפשריים בהתקיים מחלוקת עובדתית

על-פי ההלכה הפסוקה, על ביהמ"ש לשאוף ככל האפשר להכריע במחלוקת עובדתית המונחת לפתחו ולקבוע איזו מבין הגרסות המנוגדות המוצגות לפניו היא הגרסה הנכונה, בבחינת "האמת המשפטית". ההנחיה והשאיפה הינן אפוא לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים. יחד עם זאת, אותה הלכה פסוקה מכירה באפשרות שלפיה, לאחר בחינה מעמיקה של התשתית הראייתית שהוצגה ובהיעדר אפשרות להעדיף גרסה עובדתית אחת על פני גרסה נגדית, ביהמ"ש מגיע למסקנה כי לא ניתן להעדיף גרסה אחת על פני גרסה נגדית (מצב של "ספק שקול") וכי, לכן, על ביהמ"ש להכריע את הדין עפ"י נטלי ההוכחה הרלוונטיים, מבלי לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים ובאופן שבו בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו יפסיד בהליך משלא עלה בידיו להרים את נטל ההוכחה [ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז (5) 333 (1993); בר"ע (מחוזי י-ם) 2271/96 דהן נ' רייכמן (פורסם בנבו, 15.6.97); בר"ע (מחוזי ב"ש) 642/01 טטרואשוילי נ' זפסלקי (פורסם בנבו, 5.6.02); בר"ע (מחוזי י-ם) 4114/02 ניסים נ' בן אלי (פורסם בנבו, 16.7.02); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז – מפעל תחבורה בע"מ (פורסם בנבו, 5.5.13)].

על-פי ההלכה הפסוקה, במשפט אזרחי יש לקבוע שבעל דין הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו כאשר, בסופו של משפט ועל יסוד מכלול הראיות שהוגשו ע"י כל בעלי הדין, יש להסיק שמאזן ההסתברויות נוטה לכיוונו של בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו, כלומר שממכלול הראיות מוסק שגרסתו העובדתית של אותו בעל דין הינה מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסתו הנגדית של בעל הדין שכנגד [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (לא פורסם, 5.10.06); ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 9.5.11); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז – מפעל תחבורה בע"מ (פורסם בנבו, 5.5.13)].

מן הכלל אל הפרט

לאחר שבחנתי את טענות ואת ראיות הצדדים ובהתבסס על הדין החל הנ"ל, מצאתי להעדיף את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבעות, כאשר הגרסה המועדפת הנ"ל מבססת אחריות בנזיקין של הנתבעות לקרות התאונה.

אנמק בקצרה את מסקנתי האחרונה:

• מצאתי את עדות עד התביעה מהימנה ומשכנעת יותר מאשר עדות עד ההגנה. העדות הראשונה הינה גם עדות איכותית יותר, משהינה עדות ממקור ראשון של אדם שלקח חלק באירוע התאונתי, כאשר עדות עד ההגנה הינה עדות סברה (בלתי קבילה למעשה) של מי שלא נכח באירוע ולא יודע מה בדיוק קרה בו, ואף לא הציג את מלוא הנתונים שנאספו ושהיו בידי הנתבעת 1 לגבי האירוע ותחקורו.
• ממכלול הראיות עולה שמי שהפעיל את השער ושלט באופן מלא בכניסה לשער וביציאה ממנו, היה חייל בשירות הנתבעת 1 או חייל העובד עימה. וחרף חשיבות עדותו של חייל זה, לא מצאו הנתבעות להעידו מטעמן, והדבר נזקף לחובתן, במישור הראייתי.
• בישיבה ובמהלך עדות ההגנה התברר, כי בידי הנתבעת 1 נאספו צילומים ונתונים חשובים (תחקיר של האירוע), שגם הם לא הוצגו ע"י הנתבעות, וגם מחדל ראייתי זה פועל לחובת הנתבעות. מסמכים ומידע אלו חשובים במיוחד להוכחת השערתו של עד ההגנה בדבר האופן המיוחד בו נהג נהג הרכב (אותו "אפקט מעליות"), ומן העובדה שהללו לא הוצגו לעיני ביהמ"ש יש להסיק, לחובת הנתבעות, כי המסמכים והמידע הנ"ל לא מאוששים את השערתן, אלא להפך – מפריכים אותה.
• נהג הרכב העיד באופן עקבי, וללא סתירה, כי נכנס עם הרכב עפ"י הוראת החייל השולט בשער (שכמוהו בנסיבות כנתבעת 1), ומשכך ומשהאירוע התאונתי התרחש בעקבות אותה הוראה, יש לזקוף את האחריות לקרות האירוע לחובת הנתבעת 1.
• איני מוצא להתעכב על השאלה האם העין האלקטרונית של השער פעלה באופן תקין או לא, ועל השאלה הקשורה לה – האם העלאת השערת חוסר תקינות ע"י התובעת מהווה הרחבת חזית אסורה בנסיבות. די בכך שהוכח כי לנהג הרכב ניתן סימן ע"י השוער להיכנס וכי התאונה התרחשה לאחר מכן ובעקבות נסיעת הרכב עפ"י הסימן הזה. בנסיבות אלו ומשהשער הינו בשליטה של הנתבעת 1, אין התובעת חייבת להוכיח מהי הסיבה שבגינה השער נסגר לעבר הרכב ופגע בו. די בכך שהוכח כעניין עובדתי שבמהלך הנסיעה השער נסגר כך, ובאופן שהפתיע את נהג הרכב, כדי לחייב את הנתבעת 1, תהיה אשר תהיה הסיבה שבגינה השער נסגר כך (בין אם מקור הדבר בעין אלקטרונית שלא פעלה באופן תקין, בין אם מדובר בפעולה שגויה שפעל השוער ובין אם מסיבה אחרת). רכבים ובני אדם הנכנסים בכניסה בה ממוקם שער חשמלי ששוער מופקד ושולט עליה, צריכים לסמוך על כך שהאחראי על השער ידאג לביטחונם וימנע סגירת פתע כזו של השער, ואין זה מחובתם (ואולי גם אין זה אפשרי עבורם) להוכיח מדוע השער נסגר לעברם ופגע בהם.
• איני מקבל את השערת עד ההגנה בדבר סטיית הרכב לעבר השער עפ"י "אפקט המעליות". ראשית, מדובר בהשערה בעלמא, שהועלתה ללא כל ביסוס ראייתי; שנית, מצאתי לסמוך על עדותו של נהג הרכב כי נסע ישר בכניסה עם השער ולא סטה לעבר השער, אלא הופתע מסגירת השער לעברו. לטעמי, גם מוקד וסוג הנזק ברכב מתיישבים עם מסקנתי זו.
• התברר כי לנתבעת 1 נגרם נזק לא מבוטל באירוע (אותם מסמכי נזק לשער), אך חרף כך ויתרה הנתבעת עד כה על זכותה להגיש תביעה משפטית כנגד התובעת, כאשר באפשרותה היה להגיש תביעה שכנגד פשוטה, במסגרת תיק זה. הדבר מהווה גם הוא אינדיקציה ראייתית לחובת הנתבעות. זה המקום לציין, כי עד ההגנה התבלבל כשטען בעדותו כי הנתבעת 1 כן הגישה תביעה, כאשר בפועל היא לא הגישה תביעה, כאמור (אלא אם העד התכוון לכך שהנתבעת 1 שלחה מכתב דרישה/התראה, כשאמר "תביעה").

סיכום

התביעה מתקבלת במלואה.

על הנתבעות לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

1. סך של 16,052 ₪, שהינו סכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 9.4.13 ועד יום התשלום המלא בפועל.
2. סך של 372 ₪ בגין אגרת בית משפט ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 9.4.13 ועד יום התשלום המלא בפועל.
3. סך של 450 ₪, בגין שכר העד בו חויבה התובעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל.
4. סך של 3,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ט"ז תמוז תשע"ד, 14 יולי 2014, בהעדר הצדדים.