בפני תביעה כספית על סך 48,432 ₪.

הצדדים

1. ברקע הדברים - בפני תביעה בין התובע יונה יהונתן (להלן: הקונה) לבין הנתבע, חיים קליין (להלן: המתווך). התובע, הנתבע וקרוב משפחה של הנתבע, יהודה קליין, נפגשו דרך חבר משותף בשם מיכאל מלמד לצורך מציאת דירה בעבור התובע.
2. המחלוקת בענייננו היא לעניין ההסכם שנערך בין התובע, יונה יהונתן לבין הנתבע, חיים קליין. לטענת התובע, האחרון העביר כספים בעבור דמי התיווך כפי שיפורט בהמשך ושלושת המתווכים (יהודה קליין, חיים קליין ומיכאל מלמד) היו אמורים להתחלק ביניהם בדמי התיווך ולקיים את התחייבותם בהסכם, הלוא היא סיוע במציאת דירה. לעומתו, הנתבע חיים קליין מתכחש להסכם בין הצדדים ולכך שקיבל כספים מהתובע וטוען כי אינו ערב כלפי התובע.

טענות התובע

1. התובע, יונה יהונתן טוען כי ביום 14.09.10 שילם כספי תיווך בסך של 50,000 ₪ במזומן לנתבע, חיים קליין בעבור תיווך לדירה שהאחרון היה צריך למצוא בעבורו. בנוסף העביר התובע, יונה יהונתן שיק בנקאי על סך 23,500 ₪ לפקודת עו"ד דוד לוי לידי מר חיים קליין על מנת שיעביר אותו להליך המכרז לערבות. לצורך ביטחון להחזר תשלום דמי התיווך בסך 50,000 ₪ מסר הנתבע חיים קליין שיק לפקודתו של מיכאל מלמד שישמש כערבות. ביום 6.10.10, העביר התובע לנתבע חיים קליין 50,000 ₪ נוספים בעבור דמי תיווך לדירה נוספת. כמו גם העביר 50,000 ₪ ערבות למכרז לפקודת עו"ד גיל אורי. לאחר מספר חודשים, כאשר התובע ראה שהעסקאות לא יצאו אל הפועל, פנה להחזר הפיקדון מאת עורכי הדין וכן פנה לנתבע שישיב לתובע את כספי המזומנים בסך כולל של 100,000 ₪. במהלך ינואר 2011, מיכאל מלמד ויהודה קליין (חבר משותף וקרוב משפחה שהפנו את התובע לנתבע על מנת שזה יימצא בעבורו דירה והיו שותפים לחלוקה בדמי התיווך) נפגשו עם התובע יונה יהונתן והשיבו לו 48,000 ₪ מתוך 100,000 ₪. במפגש נוסף הוחזרו לתובע יונה יהונתן השיקים הבנקאיים שנמסרו לעורכי הדין וכן נמסר ע"י יהודה קליין (מטעם הנתבע) שיק דחוי על סך יתרת החוב כ- 52,000 ₪. לנוכח המצב ביקש התובע ממיכאל מלמד שהיה ערב לכספיו של חיים קליין להפקיד את השיק המצוי ברשותו על סך 50,000 ₪ שניתן ע"י מר חיים קלין לביטחון החזר כספי התובע. מר מלמד אכן הפקיד את השיק לאחרון, אך זה חולל באי פירעון. באחת הפניות של התובע, יונה יהונתן לנתבע, מר חיים קליין, האחרון הודיע לו כי מר יהודה קליין ישיב לו 7,300 ₪ במזומן וכך היה. התובע, יונה יהונתן טוען להשבת יתרת הכספים בסך 44,700 ₪ מן הנתבע באופן ישיר כשהם צמודים ובלווית ריבית המגיעים כדי 48,432 ₪ מאחר שהעסקאות אל יצאו אל הפועל ומכוח דיני ההשבה בדיני חוזים ועל פי דיני עשיית עושר ולא במשפט.

טענות הנתבע

1. הנתבע טוען כי התביעה מחוסרת כל עילה ודינה להידחות על הסף תוך חיוב התובע בהוצאות משפט ושכ"ט. הנתבע טוען כי אין כל קשר משפטי בינו לבין התובע. שכן, אין הסכם חוזי בינו לבין התובע ומכאן שאין עילה חוזית / שטרית כלפיו. הנתבע טוען כי לא קיבל מהתובע מעולם דבר, לא כל שכן שלא קיבל ממנו כספים. בנוסף טוען כי אינו ערב כלפי התובע כלל, אלא ערב למר מיכאל מלמד ותו לא. הנתבע מוסיף לטעון כי אין ולא קיים שום הסכם בכתב , למעט נספח ח' שנערך בין יהודה קליין והתובע.

דיון והכרעה

1. לטענת התובע, יונה יהונתן, הכספים בעבור דמי התיווך בסך 100,000 ש"ח הועברו לנתבע חיים קליין במזומן. הבעייתיות בכך שהסכומים עברו במזומן (למותר לציין את הבעייתיות מבחינת דיני המס) היא הקושי לדעת האם התובע דובר אמת בעניין זה שכן אין חשבוניות המוכיחות זאת.
2. נראה כי הראייה החזקה ביותר לביסוס הקשר שבין התובע, יונה יהונתן לנתבע, קליין חיים הינו השיק הבנקאי אותו העביר הנתבע קליין חיים למיכאל מלמד לצורך ערבות בסך 50,000 ₪.
3. הנתבע טוען כי הוא ערב למר מיכאל מלמד ותו לא, כלומר, הוא ערב לערב.

אומנם הערבות היא אינה כלפי התובע , אלא כלפי מלמד, אך עולה מהפרוטוקול כי הערבות קשורה קשר ישיר לדמי התיווך ששילם התובע. הערבות היא בגין אותם 50,000 ₪ שהעביר התובע יונה יהונתן לנתבע חיים קליין.

1. לגבי טענתו של הנתבע, חיים קליין באשר להיעדר הסכם משפטי בינו לבין התובע, יונה יהונתן - הסכם בין צדדים יכול שיהיה בכתב אך יכול גם שיהיה בעל-פה וזאת לפי סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 הקובע כי "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם הייתה צורה מסוימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים". אחד הקשיים הגדולים באכיפת חוזה שבעל פה, היא בהוכחתו. כשהדברים כתובים, אין עוררין.
2. אולם בכל זאת, נבחן עתה האם השתכלל חוזה בין השניים - כדי שדברים המוחלפים בין הצדדים יתגבשו לכדי חוזה מחייב צריכה להיות הצעה וקיבול לפי סעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973. אולם, הצעה וקיבול לא בהכרח חייבות להיות בכתב, שכן, ניתן לעשות זאת בעל פה, ולעתים התנהגות הצדדים יוצרת מצג המהווה את קבלת ההצעה.
3. אומנם אין לנו הוכחות כתובות לכך שהתובע יונה יהונתן העביר את כספו לנתבע חיים קליין שכן אין חשבוניות המלמדות על כך, אך לאחר ששמענו את דברי העד מיכאל מלמד והתרשמנו כי אכן נספח ג, העברת השיק הבנקאי מצד הנתבע חיים קליין לערב מיכאל מלמד בסך 50,000 ₪ אכן קשורה לכך שהתובע יונה יהונתן העביר כספים לנתבע חיים קליין ואת התנהגות זאת יש לראות כשכלול לכדי חוזה.
4. על כן, אני מקבל את עמדתו של התובע יונה יהונתן לעניין כי יש לראות את הנתבע חיים קליין כחייב. מעצם כך, סע' 24 – 25 לסיכומים מטעם הנתבע אינם רלוונטיים.
5. כעת אדון בגופה של העסקה – על פניו קיימות שתי עסקאות, עסקת תיווך ראשונה שבה הועברו דמי התיווך ביום 14.09.10 וכן עסקת תיווך שנייה שבה הועברו דמי התיווך ביום 6.10.10. לגבי העסקה הראשונה אין מחלוקת כי הנתבע מעורב בעסקה זו וכי הוא החייב וזאת ניתן להסיק מהתנהגותו כפי שדנתי למעלה. אולם, באשר לעסקה השניה, אשר התובע טוען כי הנתבע הינו צד לה, הנני מתרשם כי לא כך הדבר וזאת הסקתי מדיון ההוכחות. לאחר שמיעת העדים אני קובע כי הנתבע לא היה מודע לעסקה השניה , אינו קשור אליה והכספים הועברו ליהודה.
6. אם כן, נראה כי ענייננו רק בעסקה אחת, עסקת התיווך הראשונה, כלפי הנתבע חיים קליין. המדובר בעסקת דמי תיווך בסך 50,000 ₪. אין מחלוקת כי 16,000 ₪ מהעסקה הושבו לתובע, כאשר מר חיים קליין החזיר 8,000 ₪ ומר מלמד החזיר 8,000 ₪ . כלומר, נראה כי יתרת התשלום מעסקת התיווך הראשונה שטרם הושבה עומדת על כ - 34,000 ₪. ביחד עם זאת, מר יהודה קליין החזיר לתובע 32,000 ₪ ו7,300 ₪ כלומר ביחד החזיר 39,300 ₪. השאלה העומדת בעיננו היא האם יש לראות את הסכום שהחזיר יהודה קליין כחלק מעסקת התיווך הראשונה, שידוע שגם יהודה היה שותף בה, ואז יש לדחות את התביעה שכן יוצא כי התובע קיבל מעל 50,000 ₪, או שמא יש לראות את הכספים שהחזיר יהודה לתובע כנפרדים וכחלק מעסקת התיווך השניה ואז הרי שנותרים 34,000 ₪ נוספים שאותם יש לדרוש מהנתבע מר חיים קליין. אפשרות נוספת היא את הסך של 41,300 ₪ שהוחזרו לתובע אזקוף בחלקים שווים עבור כל עסקה.
7. לפי סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973 - "סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחדים, רשאי החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום; לא עשה זאת, רשאי הנושה לעשות כן."
8. "סעיף 50 דן בשאלה לאיזה חיוב ייזקף תשלום כאשר החייב חב לנושה חיובים אחדים, ומשלם לו סכום כסף שאינו מספיק לפירעונם המלא. הסעיף קובע שהבחירה בין החיובים נתונה לחייב בעת התשלום, ואם הוא לא השתמש בה, היא עוברת לנושה. לדעת צלטנר, זכותו של החייב לקבוע לאיזה חוב ייזקף התשלום פוקעת מיד לאחר התשלום, גם אם הנושה טרם השתמש בזכותו לקבוע זאת (צלטנר, חוזים, 163: ע"א (י-ם) 28/79 סופר נ' סייד, פס"ם תשל"ט(ב) 236, 246). במקרה שבו אף צד לא ניצל את זכות הייחוד יבצע בית המשפט את הייחוד, תוך ההנחה שמהעובדה שהחייב לא ניצל את זכותו, ניתן ללמוד כי הסכים לייחוד שיהיה הנוח ביותר לנושה." איל זמיר, מרדכי א' ראבילו, גבריאלה שלו עורכים, הפירוש הקצר לחוקים במשפט הפרטי (1996)
9. יהודה היה שותף לשתי העסקאות, וכשהוא החזיר לתובע 39,300 ₪ הוא היה צריך להחליט לאיזה חשבון הוא זוקף זאת. סעיף 50 קובע כי הבחירה בין החיובים (הרי יהודה חייב לתובע גם מהעסקה הראשונה ביחד עם חיים ומלמד וגם מהעסקה השנייה, לבדו) נתונה לחייב בעת התשלום. משעה שיהודה לא טרח להפריד בין שתי העסקאות, כלומר בין שני החיובים, הבחירה עוברת לנושה, כלומר לתובע יונה יהונתן.
10. מאחר ואף אחד המצדדים לא הודיע לאיזו עסקה ייזקף התשלום , התובע המשיך בעסקה נוספת מבלי ליידע את הנתבע , לפיכך אני מקבל את טענת הנתבע כי מדיני תום לב יש לזקוף את התשלום לשתי העסקאות ולכן אני סבור כי יש לזקוף את התשלום בחלקים שווים עבור שתי העסקאות שכן התובע הוא זה שראה בעסקאות כעסקה אחת וניסה לקשור בין הנתבע לבין העסקה השנייה .
11. לפיכך אני קובע כי יש להפחית מהעסקה הראשונה בסך 50,000 ₪ את הסך של 16,000 ₪ שהושב לו ולהפחית סך של 19,650 ₪ ( מחצית הסכום ששילם לו יהודה בסך 39,300 ₪ ).
12. סה"כ אני קובע כי על הנתבע לשלם לתובע סך של 14,350 ₪ כשסכום זה צמוד מיום 6/10/10.
13. בנסיבות העניין כאשר רוב טענות התובע בנוגע לעסקה שניה נדחו אין צו להוצאות .
14. התשלום יבוצע בתוך 30 יום , אחרת יישא ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"א טבת תשע"ז, 19 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.